ערעור על דחיית עתירה לצירוף לחוזה שכירות בדירה ציבורית

בעתירה מבוקש כי יינתן צו הצהרתי לפיו: יש להקנות לעותר זכויות חוזיות כדייר ממשיך בדיור הצבורי, ולהכיר בזכויותיו כדייר ממשיך חסר דירה אשר התגורר בדירת עמידר 5 שנים עובר לפטירת אחיו המנוח; על עמידר לחתום חוזה שכירות עם העותר כדייר ממשיך לרבות שמירת זכויותיו כדייר ממשיך על פי חוק ועל פי הוראת משרד השיכון מספר 08/19 בדבר הסדרת זכויות של דיירים ממשיכים (להלן: "הוראה 08/19"); כי העותר נכלל בהגדרת של דייר ממשיך לפי סעיף 2.9, וכן בהגדרת "דייר ממשיך זכאי". רקע עובדתי ועוללות ההליך אחיו של העותר מר מרק קרולינה ז"ל היה הדייר החוזי בדירה בהתאם לחוזה שכירות משנת 1995.

למרבה הצער בקשת העותר נדחתה על ידי וועדת האיכלוס, ועמידר החליטו להגיש תביעה כנגד העותר לבית משפט השלום בבת ים לפינוי מהדירה.

בנימוקי ההחלטה צוין, כי: "בעל החוזה נפטר. המבקש הנו אח של בעל החוזה. קרבה לא מזכה כדייר ממשיך כמו כן לא גר בדירה תקופה מזכה. דוחים בקשתו באמצעות עורך דינו להקניית זכויות בדירה". העתק החלטת ועדת לגאליזציה מיום 15.11.2021 ומכתב ההחלטה לעותר מיום 25.11.2022 צורפו לתגובה (נספח 4).

בעניינינו החלטת הוועדה ביום 20.2.2022 דחתה הוועדה העליונה את בקשת העותר לקבלת זכאות כדייר ממשיך בדירה הציבורית ופרטה את נימוקי דחיית הבקשה במכתב ממועד זה שנשלח לעותר (העתק פרוטוקול הוועדה העליונה, החלטתה מיום 20.2.2022 ומכתבה לעותר צורפו כנספח 6 לתגובת משרד הבינוי והשיכון).

עם כל הקושי הכרוך בדחיית עתירה זו ועתירות מעין זו שמגישיהן נאבקים במציאות חיים קשה, יפים בנסיבות העניין הדברים שנפסקו בעע"מ 8616/06 כהן נ' עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (16.12.2007): "מסכימים אנו לתוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא. משנמצא כי המערער אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק להגדרת "דייר ממשיך", ומשכך גם אינו זכאי לרכוש את הדירה, אין בטענות האמורות (גם בהיתעלם מן הספק שהציג בית המשפט קמא בהתייחס למצב הכלכלי הנטען) כדי לסייע לו. אכן, כפי שציין בית המשפט, מתן העדפה למערער בנסיבות האמורות משמעה פגיעה באחרים, הזכאים לדיור צבורי, ואשר אין בנמצא דירה לשכנם בה. בהקשר אחר, של הזכות לרכישת דירה לפי הנוהל, נאמרו הדברים הבאים, היפים גם לכאן: "רצונם זה של הילדים טבעי הוא ומובן: אילמלא ניפצעה אימם בתאונה הייתה יכולה לרכוש את הדירה בתנאי המבצע, ואחרי אריכות ימים ושנים - להורישה לילדיה. ואולם מול אינטרס מובן זה ניצב האנטרס של תור הממתינים לדיור צבורי. פרשנות 'נדיבה' של תנאי המבצע היא, בסופו של יום, על חשבון מי שנזקקים לדיור הצבורי (עניין רבוח, בעמ' 494)". ראו בנוסף: עע"מ 7582/03 מדינת ישראל נ' רבוח, פ"ד נט(3) 481 הנזכר בפסק הדין.

...

משכך, דין העתירה סילוק על הסף מחמת שיהוי בהגשתה.

אציין כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ושמעתי את טענותיהם בעל-פה לא מצאתי כי בנסיבות עניינו של העותר, שאיני כלל מקלה ראש בקשייו, עלה בידו להצביע על טעם ראוי להתערבות בהחלטה שנתנה בעניינו על-ידי הוועדה העליונה המשמשת כגוף הציבורי המקצועי שהוסמך לכך על פי הדין, ודן בבקשת העותר על יסוד תשתית עובדתית ראויה ואף הגיע למסקנה באופן ראוי וסביר.

לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית.

ביום 2.5.2011 הוכרה המערערת כמי שזכאית לדירה בדיור צבורי, בת 4 חדרים, בהתאם להוראות חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, התשנ"ח-1998, ולנוהל 08/05 של משרד הבינוי והשיכון שהוצא מכוחו: "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הצבורי" (להלן: הנוהל).

המשרד טען בתגובה, כי אם חפצה המערערת בדירת 3 חדרים, עליה להגיש בקשה מסודרת לפי הנוהל, ולהבהיר כי היא מסתפקת בדירה קטנה יותר מזו שהיא זכאית לה. בנוסף נטען לקיומן של עילות סף, אשר די בהן כדי לדחות את העתירה.

נטען כי המערערת לא צרפה לעתירה את המשפחה הראשונה בתור לדירה בת 3 חדרים, ומיועדת להכנס לדירה (להלן: המועמדים), הגם שקיבלת העתירה עלולה להביא לפגיעה בה. כמו כן נטען, כי המערערת לא מיצתה הליכים עובר להגשת העתירה, בכך שלא הקדימה ופנתה למשרד, בדרישה לעבור לתור הממתינים לדירת 3 חדרים, וגם לא העלתה לפני המשרד את טענתה, כי יש לאחד את תור הממתינים.

הבקשה מתקבלת איפוא, חתימת החוזה מול המועמדים תעוכב; והדירה לא תאוכלס, עד למתן פסק דין בעירעור.

אעיר, כי סמכותה של ערכאת ערעור, לצרף צד לערעור, אף שלא היה צד להליך בערכאה הדיונית, נקבעה בעבר בתקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה זו הוחלה גם על ערעור על פסק דין שניתן בעתירה מינהלית, מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

...

לאור דברים אלה, דחתה השופטת ד' ברק-ארז את הבקשה, בקובעה כי "במצב הדברים הנוכחי ובהתחשב באמור בתגובת המדינה, אין להיעתר לבקשה. בשלב זה, הובהר כי אכלוס הדירה לא יבוצע עד למועד הקבוע לדיון בתיק בבית המשפט המחוזי. ממילא, בית המשפט המחוזי עוד לא נדרש לגופה של הבקשה לצו ביניים, ובנסיבות העניין ניתן לאפשר לו לעשות כן ללא חשש שייגרם נזק למי מהצדדים. חזקה על המשיבות כי אם יחול שינוי רלוונטי בתשתית העובדתית עוד בטרם יתקיים הדיון בתיק, הן יעדכנו בכך את המבקשת ואת בית המשפט המחוזי. יתר על כן, דרכה של המבקשת פתוחה לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה להקדמת הדיון שנקבע בתיק, בהתחשב בנסיבותיה ובהיבטים האנושיים של העתירה. ככל שבקשה כאמור אכן תוגש יכריע בה בית המשפט המחוזי לפי שיקול דעתו ובהתאם לאילוצי יומנו" (בר"ם 8334/20 פלונית נ' מדינת ישראל משרד השיכון, פסקה 9 (2.12.2020)).

לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להתקבל.

הבקשה מתקבלת אפוא, חתימת החוזה מול המועמדים תעוכב; והדירה לא תאוכלס, עד למתן פסק דין בערעור.

בין עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ – היא המשיבה 2 בעתירה (להלן: "עמידר"), ובין הורי העותרים – ה"ה שאבאן ופנינה מכתייב ז"ל, אשר היו זכאים להתגורר בדיור צבורי, נחתם ביום 5 בפברואר 1970, חוזה שכירות במסגרתו הושכרה להוריהם המנוחים של העותרים הדירה (חוזה השכירות צורף כנספח א' לכתב התשובה מטעם המשיבים).

בקשתם זו של העותרים נדחתה תוך שנקבע כי: "אין רצף מגורים. הדירה נתפסה פעמיים ושופצה על ידי עמידר לאיכלוס חוזר. לא עונים על הכללים. להמשך בטיפול המשפטי בפנוי". לפי האמור בסעיף 9 לכתב העתירה הגישו העותרים ערעור על החלטה זו ודוק- ערעור זה לא צורף וכן אין תעוד להחלטה אשר התקבלה בו. ביום 26.11.2002 דנה הועדה העליונה בעיניינם של העותרים.

...

משהעותרים לא הרימו את הנטל להוכחת עמידתם בתנאי זה במועד הרלוונטי, ממילא אינני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלת רצף מגוריהם של העותרים עם הדיירים החוזיים ואולם, בעניין זה- לשם שלמות היריעה בלבד – יובהר כי אין בידי לקבל טענת העותרים ולפיה המועד הרלוונטי לבחינת רצף מגוריהם היה מועד פטירת אביהם.

" מהאמור עולה כי דין העתירה דחייה גם לגופם של דברים משלא הראו העותרים כל פגם אשר נפל בהחלטת המשיבות ובפרט לא פגם כזה המצדיק התערבות שיפוטית.

סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט – העתירה נדחית.

נקבע (בפיסקה 41), כי "הגשת בקשה לצוו ביניים לאחר חודשים ארוכים, לאחר שפונו חפציה של כמיסה (המנוחה – ע.ש.) ולאחר שהדירה שופצה מכספי הציבור וכן נחתם חוזה שכירות חדש לדירה, מהוה שהוי מהותי, הן בהיבט הסובייקטיבי והן בהיבט האובייקטיבי, כאשר השהוי בהגשת הבקשה הביא לפגיעה באנטרס ההסתמכות של הרשות והמשפחה שהתעתדה לגור בדירה". העותרים לא ערערו על החלטה זו, ובגדר זה על הקביעות האמורות.

בין היתר נקבע בחוק תנאי לזכאות, לפיו "אין ולא היו בבעלותו, או בבעלות קרובו, מהמועד שבו חתם על חוזה להשכרה ציבורית, דירה או מקרקעין אחרים, ששוויים עולה על 350,000 ₪". במקרה הנוכחי, עולה מן החומר כי המנוחה התבקשה להמציא מסמכים הנוגעים לדירות או מקרקעין כאמור בבעלותה או בבעלות קרובה.

בכל מקרה, היא אינה משליכה על דחיית הבקשה לרכישת הדירה, אשר התבססה על הוראות הדין ועל התשתית העובדתית שסופקה לעניין זכויות המנוחים בדירות נוספות, הכול כמתואר לעיל.

לכל האמור אוסיף, כי לעתירה צורף הסכם שכירות מיום 20.11.18, ממענו עולה כי העותר 2 שכר דירה בבת ים. כנזכר לעיל, טענת העותרים היא כי מדובר בדירה ששמשה ללינה והתרעננות של בני מישפחה, ובהם המנוחה והעותר 2, וזאת כאשר זו עברה טיפולים רפואיים.

...

כנזכר לעיל, מסמכים אלה הומצאו, בסופו של דבר, בחודשים יוני, יולי 2021.

אעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו. נקודת המוצא המשפטית בהקשר זה קבועה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח – 1998 (להלן – חוק זכויות הדייר).

על יסוד כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית העתירה.

לדבריו "כל האינדיקציות מעידות ההיפך". בהקשר זה טען ב"כ העותרת כי "המשיבים חבים בחובת נאמנות כלפי האזרח מכח היותם גופים צבוריים". עוד טען כי "הסכם השכירות ביחס לדירה משנת 1975 שצורף לעתירה הקודמת נחתם ביחס לכל הדירה כדירה אחת, מה גם שבנכס קיים מטבח אחד ושירותים אחד ...". עוד טען כי בגודל הדירה , 119 מ"ר, יש לתמוך בטענה שלא מדובר בדירה מאוחדת.

ב"כ המשיבות היפנו גם להנחיות מכר דירות בשיכון הצבורי שנקבעו לצורך ביצוע הוראות החוק (להלן: "ההנחיות") וכן לפסיקת בית המשפט העליון (עע"מ 8734/19 ביטן נגד עמידר ואח' (02/08/20)) באשר לקבלת עמדת המשיב 1 שלפיה, בנוגע למקרה שבו יש שני זכאים (שעה שהחוק מתייחס לזכאי ולקרוב) יש לדחות הטענה כי לא חל סעיף 2.1.2 להנחיות, וקבע כי לא מתקיימת סתירה בין הוראות החוק להוראות ההנחיות.

כך בנספח 2 הנ"ל כותבת העותרת במסמך הנושא כותרת "הנידון: ערעור על החזרת דירה ברחוב ...", כדלקמן:- "אני ... מתגוררת בדירה כ 50 שנה, הבית אוחד מ-2 דירות ע"י בעלי לפני יותר מ-40 שנה והוכר על ידכם כיחידה 1". כמו כן במכתב נוסף במסגרת נספח 2 הנ"ל המופנה ל- "מר אבישי" וכותרתו "הנידון: בקשה לערעור", נכתב כי "מאז שאני מכירה את הדירה (משנת 1974) הדירה מאוחדת ...". כך בנספח 4 הנ"ל "כל בקשתנו היא לרכוש את הדירה השנייה ...". עוד יותר מכך, המשיבות היפנו את בית המשפט להסכם שכירות משנת 1986 (ע 16 לנספחי תשובת עמידר) ממנו עולה מפורשות כי באותה שנה שכר בעלה המנוח של העותרת דירה בשטח של 57.8 מ"ר. ראיה זו סותרת חזיתית את טענת ב"כ העותרת כי מאז ומעולם הייתה הדירה מאוחדת.

...

לאחר עיון ושקילה ולאור הראיות שהוצגו בפניי סבורני כי לא רק שהעותרת לא עמדה בנטל להפרכת חזקת התקינות המנהלית, בנוגע לקביעות העובדתיות לפיהן מדובר בדירה מאוחדת משתי דירות קודמות, אלא הראיות שהובאו בפניי בפרט מכתבים שכתבה העותרת יש בהם כדי לתמוך בחזקת התקינות הנ"ל עד כדי קביעת עובדה כי מדובר בדירה שאוחדה משתי דירות.

אין במחלוקת כלל כי במועד הנפקת ע/1 שטח הדירה היה 119 מ"ר. אני קובע אם כן, כי הוכח בפניי שמדובר בדירה מאוחדת משתי דירות, כפי שקבעה הוועדה ודוחה בעניין זה את טענת ב"כ העותרת לפיה מדובר בדירה שמלכתחילה הייתה יחידת דיור אחת ולא כזו מאוחדת משתי דירות.

סיכומו של דבר לאור כל האמור לעיל, מדובר בעתירה חסרת בסיס עובדתי או משפטי ואני דוחה אותה.