ערעור על דחיית עתירה למניעת פינוי מאהלי מחאה בתל אביב

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 28446-06-19 רמתי ואח' נ' ד.א מעלה הכרמל בע"מ תיק חצוני: לפני כבוד השופטים יהודית שבח, סג"נ, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ מערערים אסתר רמתי ואח' ע"י ב"כ עו"ד אילה סגל גבסי משיבה ד.א מעלה הכרמל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד שמואל זבולוני פסק דין

ביום 18.11.2013 נחתם בין המערערים לבין גרינברג הסכם פינוי בינוי במסגרתו התחייבה גרינברג להרוס את הבניין הקיים ולבנות תחתיו ביניין חדש בו יקבלו המערערים דירות חדשות בהתאם למוסכם ולמפרט.

לצד ההליך העקרי הגישה המשיבה גם בקשה לסעד זמני, בה עתרה לצוו שיאסור על המערערים להיתקשר עם גרינברג עד להכרעה בתובענה.

אנו מוצאים לנכון להורות על דחיית העירעור בהתאם לתקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, משאין מקום לדחות את מימצאי העובדה שנקבעו על ידי בית משפט קמא, כמו גם את קביעותיו בשאלת המהימנות; משהממצאים שקבע תומכים במסקנותיו המשפטיות, ומשאין לגלות בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא כל טעות שבחוק.

אלא שהוברר בבית משפט קמא כי עו"ד ברנט ב"כ המערערים חתם בשם מרשיו על הבקשה להיתר באותו היום בו הוגשה, ביום 05.09.2012! הדעת נותנת כי לו סבר עו"ד ברנט שהמשיבה החמצה את המועד להגשת הבקשה וכי היא נימצאת בהפרה, שלא היה חותם על הבקשה, למצער, היה חותם תחת מחאה ומסייג את חתימתו תוך שמירה על טענת האיחור, בנגוד לממצאו של בית משפט קמא לפיו "עו"ד ברנט חתם בשם הדיירים ביום 5.9.12 על הבקשה להיתר ללא מחאה". הפסיקה אינה מאפשרת התכחשות למצג: "ההתכחשות למצגים (וכן להבטחות) שניתנו במשא ומתן לכריתת חוזה או למצגים שנתנו יסוד להנחה כי נותנם לא יעשה שימוש בזכות המוענקת לו על-ידי החוק או החוזה - מהוה פגיעה בחובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12ו 39-לחוק החוזים. לפגיעה זו משקל יתר אם (כפי שנידרש בדיני ההשתק) זה שכלפיו נעשה המצג (או מקבל ההבטחה) שינה על-פיהם את מצבו לרעה" (רע"א 4928/92 יחזקאל עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ''ד מז(5) , 94, 100-101).

כפי שטענו בבית משפט קמא, חזרו המערערים גם בהליך העירעור, אף ביתר שאת, על הטענה לפיה הקביעה שבהחלטת השופטת אבניאלי בהליך צו המניעה, לפיה "במהלך הדיון הוברר כי המבקשת עצמה ניהלה מו"מ עם המשיבה 22 להעברת זכויותיה בפרויקט, עקב חוסר יכולת ו/או כדאיות כלכלית אך לא טירחה לפרט זאת בבקשתה או בתצהיר הנילווה לה", חוסמת את תביעת המשיבה במחסום "השתק פלוגתא", ומחייבת את דחייתה.

...

בית משפט קמא אף דחה את טענת המערערים לפיה לא הייתה זכאית המשיבה לקבלת ארכת ששת החודשים מכיוון שלא ביצעה את התנאי המוקדם הקבוע בסעיף 16, לפיו "היזם ביצע את כל הנדרש ממנו על ידי הרשות" עת קבע כי המשיבה "פעלה באופן סביר בהחלט עד למועד הודעת הביטול". את מסקנתו לעיל נימק בית משפט קמא, בין היתר, בכך שהבקשה להיתר הועברה למסלול פרסום כבר ביום 30.10.2012 והמשיבה "הצליחה בתוך פחות מ-60 יום להביא את הבקשה לכדי פרסום"; גם בכך שהתקופה שחלפה עד לקבלת ההנחיות לפרסום "הינה תקופה סבירה בהחלט". בית משפט קמא קבע כי בהינתן שכבר ביום 11.02.2013 אישרה הוועדה המקומית את הבקשה להיתר הרי "בתוך כארבעה חודשים מיום הגשת הבקשה להיתר הצליחה התובעת להביא את הבקשה לאישור (מותנה בתנאים) של הוועדה המקומית", שכן התנאים בהם הותנה האישור "רובם תנאים טכניים סטנדרטיים, למעט התנאי לעניין מספר יחידות הדיור, כאשר מספר היחידות הוקטן והועמד על 43 יחידות דיור". בית משפט קמא הוסיף ודחה את טענתם הנוספת של המערערים שיש בה להכשיר את סירובם למתן הארכה, שנסמכה על תיק הרישוי, לפיה נהגה המשיבה בחיבוק ידיים ובחוסר מעש החל ממועד החלטת הוועדה, וקיבל בהקשר זה את עדות מנהל המשיבה, לגביה ציין "כי עדותו בהקשר הפעולות שבוצעו ואי-נטישת הפרויקט הייתה קוהרנטית ואמינה בעיניי". בהסתמך על עדות זו קבע כי "שוכנעתי כי לאחר החלטת הוועדה המקומית לא נטשה התובעת את הבקשה להיתר וכי היא אכן פעלה להשלמת התנאים" וכי היעדר רישום על פעילותה בתיק הבניין אינו מעיד על דבר שכן "הפעולות שהיה על התובעת לבצע אינן מוצאות ביטוי באופן שוטף ברישומי הוועדה המקומית". ראיה מכרעת למסקנתו זו מצא בית משפט קמא בחישוב האגרות שנמצא בתיק הוועדה המקומית, לגביו צוין כי "מדו"ח זה עולה כי ביום 13.10.2014 נערך חישוב אגרות בתיק. חישוב אגרות מהווה את השלב האחרון לקראת הוצאת היתר בנייה ומעיד בדרך כלל כי התנאים שקבעה הוועדה המקומית התמלאו". נוכח האמור לעיל הסיק בית המשפט כי המשיבה הייתה זכאית לקבל את ארכת ששת החודשים המוקנית לה בסעיף 16 להסכם, שהינה "זכות של היזם" ומש"דרך המלך" להיענות לה. בהינתן הזכאות לקבלת הארכה, ובהינתן ממצאו, שהוסק מחוות דעת המומחים שהעידו לפניו, לפיו "הזמן הסביר להוצאת היתר בנייה במקרה שלפניי הינו כתשעה חודשים מיום החלטת הוועדה המקומית", הוסיף בית משפט קמא וקבע כי "ברור כי לו הייתה מקבלת התובעת ארכה, הרי גם לפי המומחה מטעם הנתבעים עצמם, הייתה זו עומדת במועד ההסכמי כאשר תום המועד ההסכמי, כולל הארכה הינו 5.3.14", וכי "מתן ארכה היה מאפשר לתובעת לעמוד בהסכם והנתבעים אינם רשאים שלא ליתן ארכת מועד בנסיבות אלה ולטעון להפרת צפויה ביחס למועד ההסכמי הרגיל". נקבע אפוא כי "אי-מתן הארכה, וחמור מכך, ביטול ההסכם לאור הפרה צפויה נטענת מהווה הפרה של הנתבעים את ההסכם". בית משפט קמא אף דחה את טענת המערערים לפיה חסומה המשיבה בהחלטת כב' השופטת ד"ר אבניאלי וקבע כי "ניתוח חומר הראיות שלפני מגלה כי המשא והמתן בין התובעת לגרינברג למכירת הפרויקט החל באופן משמעותי רק לאחר הודעת הביטול", עת לטעמו "הנתבעים אינם יכולים להסתמך כאקט מגלה הפרה צפויה על אירועים שארעו לאחר שניתנה הודעת הביטול מטעמם ביום 3.6.12" [הטעות במקור- צ"ל 3.6.13] (ההדגשה במקור) (סעיפים 68 ו־70 לפסק הדין).

שלישית, לאמור לעיל גם מתווספת הפרשנות הנכונה לטעמנו, של הוראת סעיף 15 להסכם, בהלימה לעמדת בית משפט קמא, לפיה ההיגד "פרק הזמן שתיערך בדיקת מנהל הפרוייקט מטעם הדיירים [14 ימים] לא ייכלל במניין התקופה להוצאת היתר בניה" נסב על תקופת שלושת החודשים להגשת הבקשה, ולא רק על תקופת שנים עשר החודשים שהוקצבו להוצאת ההיתר, וזאת בשל מיקומה של ההוראה דווקא בסעיף המתייחס כל כולו לתקופה של טרום הגשת הבקשה להיתר והמועד שהוקצב להגשתה.

אנו מורים על דחיית הערעור.

המערערים ישלמו למשיבה את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪.

][] ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט ק' ורדי), שבגדרו נדחתה עתירת המערערים למנוע את פינוי מאהלי המחאה ברחבי העיר תל אביב.

כחלק מגל המחאה החברתית של הקיץ האחרון, הוקמו ברחבי העיר תל אביב מאהלי מחאה, כשהמרכזי שבהם הוא המאהל בשדרות רוטשילד.

...

בית המשפט מצא כי המאהלים במצבם הנוכחי הם בגדר מטרד הפוגע פגיעה קשה בציבור בכלל, ובשכנים המתגוררים במקום בפרט.

בית המשפט המחוזי ב תל אביב - יפו עתמ 2838-10-11 שי זיו ראש עיריית תל-אביב יפו, רון חולדאי פסק דין

נתבעת מס' 2 היא עריית ת"א ונתבע מס' 1 הוא ראש העיר ת"א. ביום 3.10.11 הגישו העותרים עתירה מנהלית, היא העתירה נשוא פסק-דין זה. בעתירה עתרו העותרים לסעדים כדלקמן: להוציא צו מניעה דחוף שיאסור על המשיבים לפנות קטע אחד במאהל רוטשילד בת"א, בין רחובות החשמונאים ומרמורק.

. ) בה ביקשו להשיג על פינויו של מאהל המחאה וביקשו סעדים הדומים לאלו המתבקשים במסגרת עתירה זו. העתירה לבג"צ הנ"ל נדחתה על הסף, הן מטעמים דיוניים – אי מיצוי הליכים ושיהוי, והן מטעמים מהותיים – ובעיקר לאור העובדה כי פסק הדין שניתן ע"י כב' השופט ורדי, אשר התיר את הפינוי, הפך לחלוט.

נימוקיו של כב' השופט ורדי לעניין חוקיותו של צו הפינוי מקובלים עלי, וממילא כאמור מדובר בפסק דין חלוט שאין עליו ערעור עוד, ואין מקום לחזור ולבקש צווים הדומים לו, חוזרים עליו, ע"י עותרים זהים ואחרים – דיירי המאהל.

יתירה מכך וחשוב מכך-לאור העובדה כי המאהל פונה כבר ביום 3.10.11 הפכה העתירה, ככל שהיא מתייחסת לפינוי המאהל והסעדים הנובעים ממנו, לתיאורטית ואין עוד מקום לדון בה. העותרים ציינו בדיון שהתקיים בפני כי קיימים עדיין אוהלי מחאה נוספים במקומות נוספים אולם אין טענה זו יכולה להועיל להם.

...

בעניין זה מגיבים המשיבים, ובצדק, כי לעתירה לא צורף תצהיר ואין העתירה מבססת את התשתית העובדתית הנדרשת כדי לקבל את הסעדים הנ"ל. אני מקבלת את עמדת המשיבים, כמפורט בסעיף 15 לתגובה, לפיה היה על העתירה להניח תשתית עובדתית קונקרטית ומפורטת, להתייחס להחלטה מסויימת או לארוע מסויים, להעלות טענות משפטיות קונקרטיות ולדרוש סעד משפטי קונקריטי.

אשר על כן, דין העתירה, ככל שהיא מתייחסת לאספקת פתרונות דיור, גם היא להידחות.

סוף דבר, העתירה נדחית.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים 10 ינואר 2012 עת"מ 2838-10-11 בפני כב' השופטת שרה גדות, סגנית נשיא העותרים: 1. שי זיו 2. הראל מיידני 3. רפאל אבוטבול 4. אליק מאור 5. ליאור וגמן 6. ערן סבן רחמים 7. קרין כץ 8. פנינה מרון 9. חנניה שרעבי שוקר 10. דרור שלום 11. אבירם הרשקוביץ 12. נילי לרנר 13. תהילה מקוב 14. שמעון וענונו 15. ויקטור מימון 16. משה קסביאן משיבים: 1. ראש עריית תל-אביב – יפו, רון חולדאי 2. עריית תל-אביב יפו ע"י ב"כ עו"ד עוזי סלמן ועו"ד פזית שלמון-ברץ פסק דין

נתבעת מס' 2 היא עריית ת"א ונתבע מס' 1 הוא ראש העיר ת"א. ביום 3.10.11 הגישו העותרים עתירה מנהלית, היא העתירה נשוא פסק-דין זה. בעתירה עתרו העותרים לסעדים כדלקמן: א. להוציא צו מניעה דחוף שיאסור על המשיבים לפנות קטע אחד במאהל רוטשילד בת"א, בין רחובות החשמונאים ומרמורק.

) בה ביקשו להשיג על פינויו של מאהל המחאה ובקשו סעדים הדומים לאלו המתבקשים במסגרת עתירה זו. העתירה לבג"צ הנ"ל נדחתה על הסף, הן מטעמים דיוניים – אי מיצוי הליכים ושיהוי, והן מטעמים מהותיים – ובעיקר לאור העובדה כי פסק הדין שניתן ע"י כב' השופט ורדי, אשר התיר את הפינוי, הפך לחלוט.

נימוקיו של כב' השופט ורדי לעניין חוקיותו של צו הפינוי מקובלים עלי, וממילא כאמור מדובר בפסק דין חלוט שאין עליו ערעור עוד, ואין מקום לחזור ולבקש צוים הדומים לו, חוזרים עליו, ע"י עותרים זהים ואחרים – דיירי המאהל.

יתירה מכך וחשוב מכך - לאור העובדה כי המאהל פונה כבר ביום 3.10.11 הפכה העתירה, ככל שהיא מתייחסת לפינוי המאהל והסעדים הנובעים ממנו, לתיאורטית ואין עוד מקום לידון בה. העותרים ציינו בדיון שהתקיים בפני כי קיימים עדיין אוהלי מחאה נוספים במקומות נוספים אולם אין טענה זו יכולה להועיל להם.

...

ביחס לסעדים הנוספים, טוענים המשיבים, כי העתירה היא כוללנית, לא הונחה תשתית עובדתית קונקרטית לטענות השונות, ומשום כך דינה להידחות.

בעניין זה מגיבים המשיבים, ובצדק, כי לעתירה לא צורף תצהיר ואין העתירה מבססת את התשתית העובדתית הנדרשת כדי לקבל את הסעדים הנ"ל. אני מקבלת את עמדת המשיבים, כמפורט בסעיף 15 לתגובה, לפיה היה על העתירה להניח תשתית עובדתית קונקרטית ומפורטת, להתייחס להחלטה מסויימת או לאירוע מסויים, להעלות טענות משפטיות קונקרטיות ולדרוש סעד משפטי קונקרטי.

אשר על כן, דין העתירה, ככל שהיא מתייחסת לאספקת פתרונות דיור, גם היא להידחות.

סוף דבר, העתירה נדחית.

בסעיף 8 לכתב התשובה ציינה הערייה: "אין למשיבה כל מדיניות המכוונת לסילוק דרי רחוב, המשיבה פועלת על פי הוראות תקנון העבודה הסוציאלית, וכי פקחי הערייה אינם מפנים בכפייה דרי רחוב אלא אך מונעים שהייתם ברחוב בעת שהם מניחים מטלטלין או אשפה ומונעים מעבר חופשי לציבור". והוסיפה בסעיפים 28-30: "לפקחי הערייה הסמכות לפעול לשמירה על הסדר והניקיון בתחומה של העיר, תוך מתן סמכות מפורטת לפעול להרחקתם של חפצים ומכשולים.... הפעלת הסמכויות הנתונות לפקחי הערייה מכוח הדין נעשית תוך הפעלת שיקול דעת פרטני.... המשיבה לא פעלה ולא תפעל לפינוי דרי רחוב או חפציהם האישיים כל עוד חפצים אלו אינם יוצרים מיטרד, מהוים בעייה תברואתית, מונעים או מגבילים את יכולתו של הציבור הרחב לעשות שימוש בשטח הצבורי וכיו"ב" טענות הצדדים והמחלוקת ביניהם הסעד שהתבקש בעתירה הנו: "להורות למשיבים לא לסלק בכפייה אנשים חסרי בית הלנים תחת כיפת השמיים משטחים צבוריים שונים ברחבי העיר תל אביב יפו ולא להחרים את ציוד הלינה שלהם". בתגובה לבקשה לצוו ביניים ציינה המשיבה כי היא: "אינה מפנה בכפייה דרי רחוב ואינה מתעמרת בהם.... וכי פקחי הערייה אינם מפנים בכפייה דרי רחוב אלא אך מונעים שהייתם ברחוב בעת שהם מניחים מיטלטלין או אשפה ומונעים מעבר חופשי לציבור או גורמים לאי נוחות." העותרים, במקרים עליהם בססו את עתירתם, טענו כי אין מדובר במקרים בהם נימנע מעבר חופשי לציבור, מיטרד, או כל אחת מהנסיבות לעיל וכי העותרים 2-4 באותם מקרים לא הפריעו לאיש.

גם בטיעונים לעתירה לגופה, לאחר שהוגשה תגובת המישטרה והבקשה לדחיה על הסף, לא הועלתה כל טענה ממשית כנגד המישטרה.

אנשי המאהל, ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון וטענו כי מחאתם חוסה תחת חופש הביטוי וההפגנה.

שורה נוספת של פסקי דין ניתנה בעקבות פינוי מאהלי מחאה בעקבות המחאה החברתית בקיץ 2011 במסגרתה הוקמו מאהלים רבים במרחב הצבורי בערים השונות, במרכזן תל אביב-יפו.

הליך נוסף הוגש ע"י מספר עותרים שטענו כנגד פינוי מאהל המחאה בשרות רוטשילד בתל אביב ובקשו סעדים שעניינם הסדרת דיור למעוטי אמצעים בעיר תל אביב, לרבות בתי מחסה.

...

וכדי להיענות לקריאה זו, אין לאפשר לעירייה להמשיך ולפעול בחסרי הבית כפי שנהגה.

לסיכום, אני מקבלת את העתירה כנגד העירייה ומורה לעירית תל אביב-יפו שלא להרחיק חסרי בית או לגרום להם לעזוב את המרחב הציבורי, ולא לקחת ציוד הנדרש להם לפעולות קיום כגון ציוד לינה ומסמכים אישיים, אלא בנסיבות בהן יש בסיס אובייקטיבי סביר להניח כי מדובר ברכוש נטוש או כאשר מדובר ברכוש המעלה חשש ממשי למפגע תברואתי או מטרד משמעותיים או מהווה סכנה מיידית (immediate threat) לבריאות הציבור או בטחונו.

אולם, אני סבורה כי על אף התוצאה יש לחייב את העירייה בהוצאות העותרים, ולפטור את העותרים מהוצאות המשטרה.