מבוא
לפניי ערעור מינהלי על החלטתה של ועדת הערר לתיכנון ולבניה, פיצויים והיטלי השבחה, מיום 27.11.2017 (להלן: "ועדת הערר" או "הוועדה"), אשר דחתה ערר שהגישו המערערים על החלטתה של המשיבה 1, הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה גבעתיים (להלן: "הוועדה המקומית") לדחות את תביעת המערערים לפיצויים בגין ירידת ערך דירותיהם עקב אישורה של תכנית עיר פוגעת במקרקעין גובלים.
ביום 29.4.2010 הגישו המערערים לועדה המקומית תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בגין הפגיעה שנגרמה לערך דירותיהם עקב פגיעה בנוף, פגיעה בפרטיות, הצללה ועומסי תנועה וחניה.
...
גם מבחן פיזור הנזק שהונהג בענין הורוויץ, תומך במסקנה כי מדובר בפגיעה בלתי סבירה, שכן הנזק במקרה דנן איננו מתפזר בין ציבור רחב של תושבים, אלא הוא הושת במלואו ובשלמותו אך ורק על המערערים, שדירותיהם הן מעל הגובה המירבי של המבנה שניתן היה לבנות במסגרת הייעוד הקודם של המגרש הפוגע.
ברם, בסופו של דבר מדובר במונח שיש ליצוק בו תוכן אובייקטיבי, בעיניו של האדם הסביר ובהתאם לתחושת הצדק המפעמת בליבו של בית המשפט.
אכן, הייזם לא השלים עם עמדתה זו של הועדה המקומית, וההליכים המשפטיים בינו לבינה עודם תלויים ועומדים, אך קשה לראות כיצד הועדה המקומית, שסבורה כי התכנית הפוגעת השביחה באופן כה ניכר את מקרקעי הייזם ואת קופתה שלה, ממאנת לשלם פיצויים בסכום זעום יחסית של 1,588,300 ₪, בגין הפגיעה שגרמה תכנית זו.
אשר על כן, הערעור מתקבל.
