ערעור על דחיית מעמד הומניטארי לנתינת תאילנד

כללי פסק דין בעירעור על החלטת בית הדין לעררים שניתן במסגרת ערר 4520/19 מיום 7.7.2020 (כב' הדיין א' חלבגה), שדחה את טענות המערערים להסדרת מעמדה בישראל של המערערת 1.

בשנת 2004 נישאה לאזרח ישראל, אורן רמלר, שלגביו יוער במאמר מוסגר שלא מצא הוא כלל עניין להיות חלק מהליך זה, ועל פי סעיף 71 לכתב התשובה לא מתגורר הוא כלל בישראל אלא בתאילנד, שם נשוי הוא לבת המקום, ולהם אף כמה ילדים (ומצד המערערים, ביחס לטענתה זו של המשיבה, כלל לא נטען לסתור, ולא בכדי רק אמו, סבתו של הקטין, נטלה חלק בהליכים).

על פני הדברים, לא אלה הנסיבות בהן יכול קטין לטעון לנסיבות הומניטאריות מיוחדות, ונפסק שרק במקרים חריגים, הורות לילד ישראלי, תצדיק מתן מעמד להורה – בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' מדינת ישראל.

...

נסיבותיו של הליך זה , מטעמים שיפורטו, אינם מצריכים הכרעה ממצה בשאלה הזו.

ואולם, שונה מהותית תמונת המצב ממקרים אחרים, בהם על הפרק קטין שנולד בישראל, ומה גם שאף במקרים אלה, רבים הם המצבים בהם אין מנוס מנתק, כשעל הקטין לעזוב לצד הוריו או מי מהם.

קשה, לפיכך, להלום מסקנה, לפיה על הפרק, בין מצד המשיב, ובין מצד בין הדין, הכרעות בהן נפלו טעויות יסודיות המצדיקות התערבות.

סוף דבר, הערעור נדחה.

ביום 24.10.11 נדחתה הבקשה לעיון חוזר מהטעם: "מאחר ומרשך לא הגיש את הבקשה במועד, לא ניתן לקבל את בקשתו כעת", שכן בהתאם להחלטת הממשלה נקבע: "לא יוגשו בקשות שיתקבלו לאחר המועד הקובע". ב- 14.8.13 פנתה שוב ב"כ העותרים בבקשה להכליל את העותר והבת המשותפת בת בבקשת העותרות 2 ו- 3.

אני רואה לאבחן את המקרה דנן מעע"מ 9890/09 ק.א. א.א. ד.נ. נגד משרד הפנים, שם ביקר ביהמ"ש את החלטת הועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומנטריים.

הוסיף לכך שבמקרה ההוא האב-המערער פעל כדין ויצא מהארץ בשלב מסוים ולכן לא היה מקום לזקוף נתון זה לרעתו.

העותר כאמור תאילנדי והעותרת פיליפינית, כך שאין כל מניעה שיקיימו חיי מישפחה באחת ממדינות המוצא שלהם במזרח הרחוק.

...

גם בבג"צ 6894/07 אב"י האגודה הבינלאומית לזכויות הילד ואח' נ' ממשלת ישראל, נפסק: "במהלך הדיון הבהרנו, כי במישור המשפטי אין עילה להתערבותנו בהחלטת הממשלה מס' 156 ובאופן יישומה בדיני המדינה, בכל הנוגע לתאריך היעד שנקבע בה לצורך הגשת בקשות להסדרת מעמדם של ילדי העובדים הזרים וכן לענין דרישת רצף שהות הילדים בישראל. יחד עם זאת, נראה לנו כי במישור הציבורי וההומניטרי, ראוי כי הגורם המוסמך יתן דעתו ויעריך מחדש את מידת הצורך וההצדקה לאפשר לקבוצות אשר לא הגישו את בקשותיהם במועד מטעמים כאלה ואחרים, להסדיר את מעמד ילדיהם על ידי קביעת הסדר אשר ירחיב את המועד הקובע להגשת הבקשות". בבג"צ זה מדבר ביהמ"ש על הסדר להרחבת המועד הקובע "להסדיר מעמד ילדיהם", שכן בהחלטה נקצב מועד של 21 יום בלבד.

העדפת העותרים לחיות את חייהם הזוגיים דווקא בישראל אינה שיקול בעל משקל מספיק כדי להגיע למסקנה שנפל פגם בהחלטת המשיב.

סיכום לאור האמור לעיל, העתירה נדחית.

ההחלטה על דחיית הערר מתבססת על היתרשמות שלילית של עורכת השימוע מכנות הקשר בין העותרים וסתירות שנפלו בשימוע בין גרסאותיהם וכן על כך שלבני הזוג אין רכוש משותף וחשבון בנק משותף ולא הוצגו הוכחות משכנעות לכנות הקשר ולמשק בית משותף.

ביום 15.4.95 נישאה העותרת לאדם בעל דרכון תאילנדי ופתחה עבורו בהליך להסדרת מעמד.

בחודש אפריל 2002 הם נפרדו, אך בשל מצב בריאותו הקשה אושר לו מעמד מטעמים הומנטאריים וביום 24.12.06 הלך לעולמו.

נטען כי מנהל הלישכה ביושבו כערכאת ערעור בוחן את שיקול הדעת שהופעל על ידי הגורם המטפל והוא אינו חייב לערוך את כל הבירור מחדש.

גם העובדה שלעותרת היו בעבר מערכות יחסים עם גברים והיא פנתה אל המשיב בבקשות להסדרת מעמדם אינה מספיקה כדי להצביע על אי כנות הקשר בין העותרים, למרות שמדובר בשקול רלוואנטי שניתן לשקול אותו בין יתר השיקולים והראיות שבפני המשיב.

...

בהביאי בחשבון את השלכות הרחקתו האפשרית של העותר 1 מהארץ על התא המשפחתי של העותרת 2, סבור אני כי לא נערך הבירור העובדתי המספיק בטרם קבלת החלטה מנהלית תקינה, המביאה לידי ביטוי את משמעות הפגיעה האפשרית בעותרת 2.

סיכום: אשר על כן, לאור כל המפורט לעיל, אני קובע כי נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבות, וזאת למרות שיקול הדעת הרחב שניתן למשיב בענייני מתן אשרות.

בהתאם, אני מקבל את העתירה במובן זה שאני מורה למשיב לשוב ולבחון את עניינם של העותרים, תוך בחינת התשתית העובדתית והראייתית המלאה שהונחה בפניו.

ערעור מינהלי על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין, החוק), בגדריו נדחה ערר שהגישה המערערת על ההחלטה לדחות את בקשתה למעמד מטעמים הומנטריים ולחלופין את בקשתה למתן אשרה מסוג א/5 למשך שנה לצורך השלמת הליך גיור.

לטענתה של באת כוח המערערת, זו נותרה ללא תקווה להקים מישפחה בתאילנד, מאחר והשתקעה והתערתה בישראל, למדה את השפה, רכשה חברים וצברה זכויות סוציאליות ואחזה באשרה מסוג א/5 משך 9 שנים.

...

בניגוד לנטען בכתב הערעור נושא זה נבחן על ידי הוועדה הבין משרדית ועל ידי ראש הרשות ועולה מתוך ההחלטה כי היו מודעים לבקשה זו אך החליטו שלא להיעתר לה. ראש הרשות הבהיר כי בחן את "הטענה כי ברצונה לסיים את הליך הגיור בו היא החלה...". אלא שהמערערת כלל לא העלתה את הטענה במסגרת כתב הערר שהוגש לבית הדין לעררים, וספק אם נדרש היה לדון בטענה זו שחורגת מכתבי הטענות.

הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

בפסק הדין נדחה ערר שהגישה המערערת על ההחלטה שלא לתת לה מעמד בישראל מטעם הומניטרי.

רקע עובדתי המערערת, נתינת תאילנד, ילידת 1980, נכנסה לישראל באשרת תייר ביום 10.11.2013, וזאת לבקשתו של מר אביעד ליבמן ז"ל (להלן: המנוח).

...

עיקרי הטענות והמידע הנוסף שנמסר לאחר הדיון המערערת טוענת כי ההליך המדורג בעניינה היה צריך להתחיל עוד בעת הגעתה לישראל ביום 10.11.13 ולא הייתה הצדקה לעיכוב של 13 חודשים שהביא לכך שבסופו של דבר לכך שההליך המדורג לא הסתיים.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וזאת בהינתן כי לא מצאתי כי נפלה טעות בקביעתו של בית הדין לעררים לפיה לא קמו התנאים להתערב בשיקול הדעת הרחב של הוועדה הבין-משרדית והמנהל הכללי של המשיבה בהחלטתם שלא לראות בעניינה של המערערת כמקים טעם הומניטרי מיוחד.

אף בעניין מטריד אחר, והוא עד כמה נחשפו חברי הוועדה הבין משרדית למסמכים השונים, מצאתי את התשובה שניתנה בהשלמות מספקת שכן בנסיבותיו של תיק זה לא שוכנעתי כי לא עמד לפני חברי הוועדה הבין-משרדית המידע הדרוש להם לצורך קבלת החלטה.

סיכום על יסוד כל האמור, הערעור נדחה.