ערעור על דחיית טענת פרעתי בהוצל"פ

באשר לערעור על דחיית טענת "פרעתי", נקבע כי לא חל כל שהוי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל על ידי המשיבה, הגם שהאחרונה לא ביצעה כל פעולה בתיק ההוצאה לפועל נגד המבקש במשך תקופה של כ- 3 שנים, שכן במהלך כל התקופה הנ"ל היא דרשה מהמבקש לפרוע את חובו, ונאלצה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לגביית המזונות רק כאשר המבקש חדל לחלוטין מתשלום דמי המזונות.

...

ביום 21.9.2010 אושר הסכם גירושין בין בני הזוג וניתן לו תוקף של פסק דין, ובמסגרתו הוסכם בין היתר כי המבקש ישלם את מזונות הקטינים בסך של 3,500 ש"ח לחודש.

גם לגופו של ענין, קבע בית המשפט, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, ולפיכך יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

החלטת הרשמת הרשמת בהחלטתה נושא העירעור דחתה את כל טענות המערער בבקשה בטענת פרעתי -חלקן מחוסר סמכות וחלקן בהיעדר הוכחה כדבעי, וזאת בארבע קביעות מהותיות כדלקמן: אין בסמכות רשם ההוצאה לפועל לידון בחיובים ובזיכויים לפני מועד מתן הצוו בכרטסת של המערער אצל האגודה גם אם נפלה שגגה .יתר על כן משנקבע מנגנון בפקודת האגודות השיתופיות של ערעור על צו התשלום והמערער שניסה לפעול במסגרתו נדחה , אין רשם ההוצאה לפועל מהוה ערכאת ערעור.

...

דומה שהחלטת הרשמת בהיותה ברורה ומפורטת לא סטתה מההלכה הפסוקה ולכן הניסיון להרחיב את סמכותה על מנת שהמערער יוכל להעלות טענות מהאוב , דינן להידחות.

ראשית, מבחינה דיונית דין הסתמכות המערער על התצהיר הנ"ל , שנמשך ,להידחות שעה שהמערער לא ביקש להעיד את המפרק מטעמו בדיון בבקשה בטענת פרעתי לפני הרשמת .

לסיכום לאור האמור הערעור נדחה.

המערערים (החייבים בתיק הוצל"פ מס'- 502864-06-15), מערערים על החלטות כב' רשם ההוצאה לפועל- עמית גולן, מיום ה- 13.2.17, מיום ה- 6.3.17, ומיום ה- 14.3.17 לפיהם דחה כב' רשם ההוצל"פ את בקשתם של המערערים ב"טענת פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967.

לטענת המערערים, כב' הרשם לא אפשר למערערים לחקור את המצהיר מטעם המשיבים, והכריע בטענת פרעתי מבלי לאפשר למערערים את יומם בלישכת ההוצאה לפועל.

...

אינני רואה לנכון להתערב בהחלטתו של כב' רשם ההוצאה לפועל, בסוגיה זו. הנני מקבל את החלטתו של כב' רשם ההוצל"פ שלא לקיים דיון מאחר והמחלוקת שהייתה בין הצדדים הינה מחלוקת משפטית ולא עובדתית.

לאור האמור, הנני דוחה את טענת המערערים לפיה לא ניתן להם יומם בפני רשם ההוצאה לפועל, ולאור התנהלותם בעניין זה – טוב היה לו לא היו טוענים טענה זו. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט דוד בר אופיר, לפיהם: "תקנה 241 לתקסד"א משאירה בידי הרשם שיקול דעת אם לדון בבקשה, המוגשת בתחום סמכויותיו השיפוטיות, בהעדר הצדדים או בנוכחותם, ועליו להקפיד על כך שהדיון בהעדרם לא יפגע בזכויותיהם המהותיות, שכן במקרה של דיון בהעדרם לא יוכלו להביא בפניו את מלוא הטיעונים שיש בפיהם..."(הוצאה לפועל, הליכים והלכות, חלק ראשון, עמ' 266).

מאחר ובחרו שלא לעשות כן, למרות הארכה שניתנה להם, יש לכבד את שיקול דעתו של כב' רשם ההוצל"פ, אשר במסגרתו הגיע למסקנה כי ניתן לקבל החלטה בלא צורך בקיום דיון, בהתאם לאמור בתקנה 241 לתקסד"א. סיכום לאור האמור בפירוט בפסק דין זה, דין הערעור להידחות.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים: בפני בקשת רשות לערער על החלטת בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת רויטל באום) שניתנה ביום 6.11.16 בתיק עש"א 28679-10-16 ולפיה היתנה בימ"ש קמא את עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 02-36767-12-0 המנוהל נגד המבקש (החייב שם) בהפקדת סך של 500,000 ש"ח. הבקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ הוגשה במסגרת ערעור שהוגש לבימ"ש קמא על דחיית רשם ההוצל"פ טענת פרעתי שנטענה על ידי המבקש.

...

אמנם סבורני כי רצוי היה שבימ"ש קמא ינמק יותר, ולו גם בתמצית, את הכרעתו לעניין הסכום שחייב את המבקש להפקיד כנגד עיכוב ביצועו של פסק הדין.

על כן, ולאור העובדה שמדובר בנושא שבו התערבות ביהמ"ש שלערעור תיעשה במקרים מצומצמים בלבד [ראו: רע"א 5164/16 מאיר ורדי נ' רינה בועז ז"ל (04.07.2016); רע"א 8207/16 מאיר ורדי נ' רינה בועז ז"ל (27.10.16)], לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא או ליתן רשות ערעור בעניין זה. מכל הטעמים שפורטו - הבקשה נדחית.

בשולי האמור, וכאשר החלטתי ניתנת בין חג המולד וראש השנה לעדה הנוצרית, מצאתי לנכון להעיר כי תמוהה בעיני שדווקא סכסוך מסוג זה מגיע להתדיינות ממושכת רבת הליכים בבתי המשפט.

לעניין איזון זכויות הפנסיה בארץ ובחו"ל, ולטענות הדדיות אחרות שהעלו הצדדים, המומחה נחקר ארוכות על ידי הצדדים, ובית המשפט לא מצא שעלה בידי מי מהם לערער את קביעותיו.

כך או כך, האשה לא יכולה היתה להצביע על סימוכין לפידיון תכנית החסכון, לשיטתה: "[...] אין לי את זה עכשיו ביד. אבל יש לי את פירוט החשבון שנתתי לכם. נתתי לכם ולאקטואר כל פירוט החשבון של החשבון שלי [...] בתוך הפרוט זה אמור להופיע, כי פרעתי את התכנית והכנסתי לו לחשבון שלו את הסכום הנקוב. אם תנתן לי. זה אמור להיות אצלך בחומר של האקטואר [...]" (שם, ע' 22, ש' 17).

בית המשפט הלך כברת דרך נוספת עם האשה, ובחן את טענותיה בראי הדוקטרינה של "נכס חצוני". נמצא שבהתאם למבחנים שהעמידו ההלכות מפי בית המשפט העליון, אין לראות בבית המגורים "נכס חצוני" שהאשה קנתה בו זכויות, וזאת נוכח מועד רכישת המיגרש ובנית הבית; העידר תשלומי משכנתא על הבית; תקופת מגורים חלקית ובלתי רציפה בבית המגורים; דחיית הטענה לשפוץ שנערך לאחר הנישואין; והיעדר אווירה של שתוף.

כשם שנאמר זה מכבר, האשה נימנעה מלפרט לאיזו מהדירות או מחלקי המבנה היא מייחסת את עבודות השיפוצים: שפוץ בעלות 200,000 ₪ שנערך לבית המגורים – שפוץ אותו לא הוכיחה וטענותיה בהקשר זה נדחו על ידי בית המשפט.

...

לא שוכנעתי שיש מקום בנסיבות אלה להכריז על האב כהורה "משמורן" משותף עם האֵם בניגוד כה מובהק לחלוקת זמני השהות וחלוקת עול גידול הבן בפועל.

יוצא אפוא שבמועד הקרע עמדה היתרה לסילוק ע"ס כ – 32,000 ₪.

בית המשפט עיין בנטען ומצא שדין הטענות להידחות.

עתירת האישה להצהרה על מחצית זכויותיה בבית ו/או בשלושת הדירות – נדחית.