ערעור על דחיית הוכחת השקעה בפרויקט נדל"ן

גם בע"א 937/90 אוגדה השקעות בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 4 (פורסם בנבו), התעוררה שאלה דומה, וכך נקבע (שם, פסקה 4 לפסק הדין של הנשיא מ' שמגר): "כפי שצוין לעיל, הלוותה המערערת ל – ת.ע.ל. בשנת המס 1983 סכום כולל של 8,565,864 שקלים ישנים, וביקשה לנכות סכום זה כהוצאה בשל היותו חוב אבוד בעיסקה. על מנת לזכות בנכוי האמור שומה היה על המערערת להוכיח, כי החוב הרע נתהווה בעסק. טענתה הייתה אפוא, כי היא מנהלת "עסק" של מימון וסחר בהשקעות, שמהותו השקעה בתחומים שונים בבחינת חומר גלם, השבחתן של ההשקעות ומכירתן לאחר מכן ברווח.

בהתייחסן למבחן זה טוענות המערערות: "מבנהו של המיזם העיסקי של המערערת יחד עם חברות הפרויקטים ברומניה תוכנן לצורך ביצוע פעולות לעליית ערכם של הנכסים ברומניה". אלא שבהיעדר עובדים ומנגנון, אין לייחס את פעולות הפיתוח של החברות הזרות אשר עסקו בנדל"ן למערערות אלא לחברת האם שהחזיקה עובדים, ידע ומנגנון לפיתוח נדל"ן. הינה כי כן, בתקופה הרלבנטית ניתן למצוא בהשקעה של המערערות בחברות הזרות, אינדיקאציות להיות ההשקעה במישור ההוני לצד אינדיקאציות להיות ההשקעה במישור העיסקי.

בע"מ 37568-07-11, 36385-10-12 פישמן רשתות בע"מ ואח' נ' פקיד שומה מפעלים גדולים (פורסם במיסים) (להלן: "עניין פישמן"), דן בית המשפט כאן בתנאים לקביעת חוב רע, כמשמעותו בסעיף 17 (4) לפקודה, וכך נקבע (שם, פסקה 3): "מהאמור עד כאן, נראה כי כדי לשכנע שמדובר בחוב רע או חוב אבוד, על הנישום להוכיח נקיטת הליכי גבייה סבירים שלא הועילו או להוכיח שהחייב ניכנס להליכי פירוק או פשיטת רגל או כי אין אפשרות או הצדקה כלכלית לנקוט בהליכי גבייה נגדו או להוכיח שבידי הנישום מידע אמין אודות החייב לפיו ברור שאין החייב מסוגל לפרוע את החוב בכלל. עוד יש להוסיף כי במקום שאין וודאות בהיות החוב אבוד, לא ניתן להכיר בחוב כאבוד מיד בסמוך למועד בו נוצר החוב והמועד לקביעה כזו אינו יכול להיות נתון לבחירה שרירותית של הנישום". באשר למצב בו חברת האם פורעת את התחייבויות חברות בנות או קשורות, נקבע בעיניין פישמן (שם, פסקה 4): "...בהיתחשב באופן היתנהלות קבוצת פישמן, את השאלה אם אפסו הסכויים לגבות חוב של מי מהחברות החייבות יש לגזור גם מאופן היתנהלותו של מר פישמן, ובאופן כללי נראה כי כל עוד מר פישמן ממשיך לפעול במסגרת קבוצת פישמן, לא ניתן לומר שאפסו הסכויים לגבות חובות מאף אחת מהחברות הכלולות בקבוצת פישמן". כאמור לעיל, פעילות המערערת מגיעה כדי עסק, ועל כן, אני דוחה את טענת המשיב לפיה אין המערערות באות בגדריו של סעיף 17 (4) לפקודה, לצורך הכרה בחובות אבודים כהוצאה.

...

סוף דבר טענת המערערות לפיה, בשנות המס שבערעורים, ניהלו עסק מתקבלת.

דחיתי את טענת המערערות באשר לעיתוי החיוב במס בגין ההכנסה החשבונאית שנצמחה למערערת מהרכישה העצמית אגרות החוב בשנת 2008 נדחית.

טענת המערערת לפיה יש מקום להכיר בחובות אבודים בשנת 2008 נדחית.

צאיג ולוזון הכירו בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, על רקע רצונו של צאיג להשקיע בפרויקטים בנדל"ן בישראל.

כל טענה כנגד יישום העקרונות הרלוואנטיים במתן פסק דין הצהרתי מקומה בגדרי ההליך הקודם והערעור על פסק הדין החלקי ואיננו עוד.

והיה ולא די בכך, בא כוחו של לוזון דאז הצהיר לפרוטוקול אותו דיון, כך: "רק במידה ויידחה העירעור בעליון ופסק דינה של כבוד השופטת פלפל לא יבוטל, אזי את אותו סכום שאינו שנוי במחלוקת, אותו אנו נשלם, את הסך של כ-1.4 מליון ₪, בלי קשר לתביעה הזו שהיא תביעה מנופחת. ההצהרה שלי מרחיקת לכת ואני אחטוף עליה אחרי זה וזה בסדר" (ראו עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.2012, והחלטה על תיקון פרוטוקול).

הנתבעים טוענים כי נושא חיובם בריבית הוכרע בפסק הדין החלקי, בו נדחתה תביעת צאיג בהקשר זה. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, שכן פסק הדין החלקי מתייחס אך לתביעת התובע לתשלום הריביות ששילם בגין ההלוואה עד למועד התביעה, כך: "אשר לעתירה להשבת 5/6 מסכום הריביות ששילם מר צאיג בגין ההלוואה, למרות שצורפו לתצהירו העתקי מסמכים המעידים על תשלומים בסכומים שונים לחשבון בבנק דיסקונט (נספח נג' ל-ת/7) לא הוכח כי מדובר בתשלומי ריביות בגין ההלוואה ולפיכך אני דוחה את תביעת ההשבה" (עמ' 27 לפסק הדין החלקי) בתובענה זו, להבדיל מנבכי ההליך הקודם, התובע עותר לחייב את הנתבעים בתשלום הריביות וההוצאות ששולמו לבנק לאחר הגשת התובענה בהליך הקודם.

...

הנתבעים טוענים כי נושא חיובם בריבית הוכרע בפסק הדין החלקי, בו נדחתה תביעת צאיג בהקשר זה. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, שכן פסק הדין החלקי מתייחס אך לתביעת התובע לתשלום הריביות ששילם בגין ההלוואה עד למועד התביעה, כך: "אשר לעתירה להשבת 5/6 מסכום הריביות ששילם מר צאיג בגין ההלוואה, למרות שצורפו לתצהירו העתקי מסמכים המעידים על תשלומים בסכומים שונים לחשבון בבנק דיסקונט (נספח נג' ל-ת/7) לא הוכח כי מדובר בתשלומי ריביות בגין ההלוואה ולפיכך אני דוחה את תביעת ההשבה" (עמ' 27 לפסק הדין החלקי) בתובענה זו, להבדיל מנבכי ההליך הקודם, התובע עותר לחייב את הנתבעים בתשלום הריביות וההוצאות ששולמו לבנק לאחר הגשת התובענה בהליך הקודם.

סוף דבר לאור המקובץ, התביעה מתקבלת במובן זה שאני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לתובע 5/6 מהסכום שנתקבל ממכירת הנכס שמומש, דהיינו 5/6 מסכום של 6,050,534 ₪, בתוספת הפרשי ריבית הצמדה כדין מיום הגשת התובענה.

לאור אלו, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאותיו של צאיג, כולל שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 90,000 ₪.

ההסכם האחד עוסק במיזם משותף של הצדדים בכל הנוגע למציאה, השקעה, ניהול ומכירה של פרויקטים בתחום הנדל"ן באירופה וכן במציאה, רכישה ומכירה של יצירות אמנות.

הבקשה נדחתה על ידי הבורר.

לטענתו של לוין, משקבע בית המשפט בארה"ב כי תניית הבוררות שבהסכמי ה-JV תקפה ויש להעביר את בירור המחלוקת לבוררות בישראל, ושעה ששמסי לא ערער על החלטה זו אלא פעל מתוקפה ופנה ללישכת עורכי הדין בבקשה למנות בורר, הפכה ההחלטה לחלוטה ועל שמסי חל השתק שפוטי לעניין זה. משכך, טוען לוין, אין באפשרותו של שמסי לטעון כי תניית הבוררות אינה תקפה עוד וכפועל יוצא יש לקבל הבקשה דנן.

עוד לא מצאתי לקבל טענת המשיבים כי עיתויה של הגשת הבקשה הוא בסמוך למועד ההוכחות והיא נועדה אך לעכב המשך בירור הבוררות הקיימת, שכן לא שוכנעתי כי מינויו של הבורר לידון אף בטענות לוין כנגד המשיבים יעכב בירורה של הבוררות הקיימת, שכן דומה כי ממילא מדובר באותם צדדים ובאותה מסכת עובדתית וחלק מטענותיו של לוין נטענו במסגרת טענות ההגנה וטענות הקזוז בבוררות הקיימת.

...

טענות המשיבים לטענת המשיבים, הבקשה דנן היא ניסיון לעקוף את החלטתו של הבורר שלערעור, אשר קבעה מפורשות כי אין לאפשר ללוין לברר את תביעתו בפני הבורר.

כך, בירורן של טענות לוין בפני הבורר המנהל מזה מספר שנים את הבוררות הקיימת ימנע את הצורך בבירור מחודש של הסוגיות העובדתיות והמשפטיות הרלוונטיות, כמו גם ימנע קביעות סותרות וקשיים שמקורם בקביעת ממצאים שאינם מתיישבים זה עם זה בהליכים נפרדים בין אותם הצדדים בקשר להסכמי ה- JV. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

אני ממנה את כב' השופט בדימוס אבי זמיר כבורר במחלוקות מושא הבקשה שלפני בין המבקש לבין המשיבים 1 ו- 3 בלבד.

המזכירות תדוור העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

בתוך כך, נדחתה טענת המערערים לפיה עזיבת ריטה ואריה את חברת אלהום עולה כדי הפרה נוספת של הסכם הניהול, מן הנימוקים הבאים: ריטה הודיעה למערערים על כך שאריה והיא הפסיקו את פעילותם במסגרת חברת אל-הום; המערערים לא הציגו כל היתנגדות, בזמן אמת, להמשך פעילותם של ריטה ואריה במסגרת חברת יוזמפה; ריטה נקטה בפעולות שיש בהן למנוע נזק למערערים, והמערערים לא הצביעו על נזק שניגרם להם; המערערים לא הצביעו על הוראה חוזית לפיה עזיבת אריה וריטה את חברת אל-הום עולה כדי הפרה של הסכם הניהול.

תמצית טענות המערערים המערערים ביקשו לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולחייב את המשיבים או מי מהם במלוא סכום התביעה, המהוה פצויי ציפייה ו/או הסתמכות, או בהשבת הסכומים אשר השקיעו בפרויקט הנדל"ן בקירגיסטן במהלך השנים 2007-2010.

ואולם, אם סברו המערערים שהמשיבים גרמו להם להפסדים כתוצאה מכך שהתרשלו במצגים שהציגו להם או כתוצאה מכך שהתנהלו באופן רשלני במהלך הפרויקט, היה על המערערים להוכיח את טענותיהם אלה.

...

בסיכומו של דבר, טענותיהם העיקריות של המערערים הן, כי המשיבים פעלו כלפיהם במרמה או למצער בחוסר מקצועיות, ובכך גרמו לכך שהמיזם נכשל והשקעתם ירדה לטמיון.

עוד ובטרם אסכם את המסקנה המתבקשת יוזכר כי כפי שקבע ביה"מ קמא (סעיף 29 לפס"ד), המערערים העלו את טענותיהם בעניין, שנים לאחר סיום חיי המיזם כאשר בזמן אמת לא ביקשו קבלות ומסמכים והסתפקו בדיווחים של ריטה (שכן ע"פ ההסכם כאמור, כלל לא היה צריך להמציא קבלות, אלא רק פירוט) וכי הם היו מודעים שחלק מכספי המקדמות נדרשו לצורך תשלום שוחד ושיתפו פעולה עם התנהלות זו במדינת קירגיסטן.

העולה מכל האמור לעיל הינו כי גם אם תתקבל טענת המערערים על פיה משקיימת הודאה בקבלת כספי מקדמות ע"ס 509,000 $ ,עבר נטל ההוכחה אל המשיבים לצורך הוכחת השימוש בכספים אלו (ודוק, טענת הודאה והדחה רלוונטית רק לגבי סכום זה שאינו שנוי במחלוקת ולא לגבי סכום מקדמות גבוה מכך שנטען ע"י המערערים), הרי שנטל זה הורם והוחזר אל המערערים לסתירה.

אמיר טובי - שופט אשר על כל האמור לעיל הוחלט לדחות את הערעור, ולחייב את המערערים לשלם למשיבות 2, 3 ו- 5 הוצאות משפט בערעור בסך 20,000 ₪.

עמדת התובע בהליך הייתה, בתמצית, זו: בינו לבין הנתבע 1 ("הנתבע") הייתה שותפות עסקית מהלך עשרות שנים; השותפות השקיעה במגוון תחומים לרבות בחברות הזנק ופרויקטים בנדל"ן; חלוקת הרווחים הייתה שווה בשווה; בשותפות היה התובע אמון על איתור הזדמנויות להשקעת כספים ולסגירת עיסקאות השקעה, בעוד הנתבע היה אחראי על הניהול הכספי ועל מרבית עבודת הניהול לגבי נכסי מקרקעין שנרכשו; בשלב מסוים הגיעו הצדדים להסכמות לגבי חלוקת נכסי המקרקעין של השותפות אולם הנתבע החל להיתכחש לזכותו של התובע בנכסים אלה, והוא גם מסרב לתת לתובע את חלקו בכספי השותפות המופקדים בחשבונות שונים.

הנתבעים הכחישו קיומה של שותפות וכן טענו כי בכל מקרה דין התובענה להדחות בשל היתיישנות וסיבות נוספות.

נטען, כי מאחר שלפי פסק הדין החלקי מדובר בשותפות ומבלי לגרוע מזכותם של הנתבעים לערער על הקביעה לגבי קיומה של שותפות, לא יעלה על הדעת לבקש חוות דעת כאשר הצד האחר לשותפות (התובע) אינו מגלה את מלוא המידע שבידיו.

למרות שהנתבעים סברו שטענות התובע כנגד התחשיב הן טענות סרק ודחו את הטענה כי התחשיב אינו מהימן, הם הוסיפו ובקשו וכעת עותרים בנפרד לכך שהתובע יעביר להם מידע, לשם קבלת "תמונה שלמה ומהימנה". בקשתם של הנתבעים אינה נובעת מרצונם להוכיח שהחשבון שמסרו הוא נכון.

...

הנתבעים הכחישו קיומה של שותפות וכן טענו כי בכל מקרה דין התובענה להידחות בשל התיישנות וסיבות נוספות.

אני מורה בעניין הבקשות העומדות על הפרק והמשך ההליך, כדלקמן: ככל שברצון הנתבעים להגיש תחשיב מעודכן בהתאם למסמכים שהגיעו לידי הצדדים לאחר הגשת התחשיב (ועד להודעת הסטטוס של הצדדים מיום 24.10.2022) מצדדים שלישיים בעקבות ההוראות למתן חשבונות כפי שניתנו מאז מתן פסק הדין החלקי, יעשו כן עד ליום 14.12.2022.