ערעור על דחיית בקשת מקלט מדיני לנתינת נפאל

לפניי בקשה למתן סעד זמני בעירעור המורה לרשות האוכלוסין שלא להרחיק את המבקשת מישראל, ולא לנקוט נגדה הליכי אכיפה אחרים, עד להכרעה בעירעור שהגישה על פסק דינו של בית הדין לעררים (כב' הדיין דותן ברגמן בערר ((ת"א) 3290-19 מיום 9.9.2020), במסגרתו נדחה ערר המבקשת על החלטת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), לדחות את בקשתה לקבלת מקלט מדיני בישראל.

טיעוני הצדדים טיעוני המבקשת טענתה המרכזית של המבקשת היא כי דחייה על הסף של בקשתה, לאור סעיף 1ג' (1) לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (להלן: נוהל מבקשי מקלט), בטענת שהוי היא צעד דראסטי, וכי ראוי היה לבחון את המקרה לגופו בצורה מקיפה.

המבקשת נישאלה מדוע נשארה אז בקטמנדו ולא עזבה את נפאל, בסמוך לאירועים, והשיבה: "לא חשבתי על זה. אני גרתי בקטמנדו בבית של הדודה שלי". אז נישאלה מדוע עזבה את נפאל לאחר מכן והשיבה: "ככה זה. הכלכלה בנפאל לא טוב. ההורים שלי לא שם, רציתי להצטרף אליהם לבריטניה אבל לא אישרו לי" (עמ' 6 לפרוטוקול ריאיון המקלט, ש' 144-140) המבקשת הוסיפה כי הגישה בקשה לעבוד בדובאי או בסעודיה, אלא שאז שמעה על ישראל, הגישה בקשה לאשרת עבודה בסיעוד, והגיעה לישראל, כאמור, בשנת 2009.

...

לאור כל האמור לעיל, אין מקום לסעד זמני בערעור ואני דוחה את הבקשה.

סוף דבר הצו הארעי שניתן מבוטל.

עוד צוין כיצד המבקשת נימנעה מפנייה לרשויות בארץ המוצא לאחר שבעלה הכה אותה משום שלשיטתה המישטרה "לא תעשה כלום". המבקשת אף הבהירה כי לא ביקשה לאתר חלופת מגורים מרוחקת, בין במדינתה ובין במדינות סמוכות כהודו או נפאל.

יפים לענייננו הדברים שנקבעו בהקשר דומה של בקשה לסעד זמני ב- עע"מ 7094/12 דויטשוילי נ' מדינת ישראל (13.1.2013), כך: "הנטל על המבקשים אף כבד במיוחד, הן נוכח אופי הבקשה שלפני (סעד זמני בעירעור...והן בשל השיקול שהמבקשת-החוטאת לא תצא נשכרת מכניסתה שלא כדין לארץ...אשר למאזן הנוחות, ברי כי הרחקתו של אדם מן הארץ אינה דבר של מה בכך. עם זאת, הנזק העלול להגרם כתוצאה מדחיית הבקשה למניעת הליכי ההרחקה מן הארץ בשלב העירעור אינו בלתי הפיך, שכן ככל שיתקבל העירעור תוכל המבקשת לשוב ולהכנס כדין לישראל... יש לזכור כי במקבילית כוחות עסקינן, ומבחני סכויי העירעור ומאזן הנוחות הם מבחנים מצטברים, ועל כן, חרף הקושי הטמון בהרחקת אדם מן הארץ, אין בכך כדי לרפא את סכויי העירעור הנמוכים". כן יפה ההפניה לדברי כב' השופט ח' ברנר בפסק-דין במקרה דומה כנגד החלטה לדחות על הסף בקשה למקלט מדיני, לאמור: "והכלל הוא ששיקול הדעת הנתון למשיבה בהפעלת סמכותה ומומחיותה המקצועיים הנו רחב, ולא בנקל יחליף בית המשפט את שיקול דעתה של המשיבה בשקול דעתו שלו. להתערבות כזו יהא מקום רק כאשר החלטת המשיבה נגועה בחוסר סבירות קצוני, שיקול זר או אפליה. כך לגבי דיון בהחלטה של רשות מנהלית בכל, וכך לגבי החלטה הנוגעת לבקשת מקלט בפרט:

החלטת האורגנים המופקדים על הטיפול בבקשות למקלט מדיני תיחשב, אפוא, חוקית וראויה אם היא תימצא בגדרי הסמכות וב"מיתחם הסבירות והמידתיות", אפילו אם בנסיבות העניין ניתן היה להגיע למסקנה פרטנית שונה מזו שאליה הגיעה הרשות המינהלית.

...

נוכח סיכויי הערעור, אין למעט מדרישת מאזן הנוחות וסבורני כי הוא אינו נוטה לטובת המבקשת, משלא ביססה כדבעי טענות בהקשר לנזק שעלול להיגרם לה לכאורה ככל שתשוב לארצה – אם למקום מגוריה ואם למקום מגורים אחר בארצה או במדינה סמוכה.

החלטת האורגנים המופקדים על הטיפול בבקשות למקלט מדיני תיחשב, איפוא, חוקית וראויה אם היא תימצא בגדרי הסמכות וב"מתחם הסבירות והמידתיות", אפילו אם בנסיבות העניין ניתן היה להגיע למסקנה פרטנית שונה מזו שאליה הגיעה הרשות המינהלית.

לאור המקובץ, הבקשה למתן סעד זמני נדחית.

לפניי בקשה למתן סעד זמני בעירעור המורה למשיב שלא להרחיק את המבקש מן הארץ, עד להכרעה בעירעור שהגיש על פסק דינו של בית הדין לעררים (כב' הדיינת באפי תם, ערר 3747-19, מיום 6.9.20), במסגרתו נדחה ערר המבקש על החלטת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), לדחות את בקשתו לקבלת מקלט מדיני בסדר דין מהיר.

כשנשאל מדוע הוא מבקש מקלט השיב כך (עמ' 11 לפר' הריאיון, החל מש' 84): "כשגרתי בהודו, במקום בשם Elam [צריך להיות Ilam, שזוהי עיר בנפאל], הייתה מילחמה בין המאואיסטים לבין הצבא, המאואיסטים הניחו מטען חבלה בכביש ב-פאו קולה – המטען היתפוצץ ונהרגו 27 חיילים. בן דודי היה חייל, אני אז עזרתי למאואיסטים, נהרגו גם הרבה מאואיסטים כי הצבא הטיל פצצות ממסוק, אני בגלל שהייתי בין הצדדים, לא יכולתי להשאר ובגלל זה באתי לישראל. האירועים היו לפני 18 שנה, על פי הלוח הנפאלי בסוף מרץ 2064 ובלוח הכללי אני לא זוכר, זה היה במרערך ב-2001 [יש לציין שהשנה בלוח הנפאלי 2064 מקבילה ל-2007].

...

לאור כל האמור לעיל, אין מקום לסעד זמני בערעור ואני דוחה את הבקשה.

ערעור על החלטת המשיב לדחות את בקשת המערערת למקלט מדיני בישראל.

או אז, ביום 27.02.22 הוגש הערר (ערר (י-ם) 1653-22) שנידחה על ידי בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (כב' הדיין חנניה גוגנהיים) ביום 20.07.22, ועליו הוגש ערעור זה. בפסק דינו, קבע בית הדין, כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב אשר דחה את טענות המערערת נוכח הסתירות שנמצאו בגירסתה; נוכח העובדה כי לא נמצא ביסוס אובייקטיבי לטענותיה בדבר סיכון פוטנציאלי מצד הבעל; נוכח ההגנה לנשים הקיימת בחוקת נפאל ובחוקיה, בין היתר בנוגע לאלימות מבני זוג, וכי חרף המצב המורכב בנפאל אין בטענות המערערת לבסס רדיפה; נוכח האפשרות למציאת מקום מגורים חלופי בנפאל שיאיין את הסיכון מהבעל, ככל שזה קיים; ונוכח ספק בדבר קיומה של קיומה של עילה בהתאם לאמנת הפליטים.

מנגד, המשיבה תמכה יתדותיה בפסק דינו של בית הדין, וציינה כי אין מקום להתערב בשקול דעתו הרחב של שר הפנים בכל הנוגע לבקשות מעין אלו, שעה שהמערערת לא הצליחה להוכיח שהיא עומדת בקריטריונים שבאמנת הפליטים להגדרת "פליטה". ההחלטה ניתנה לאחר בחינה מעמיקה ויסודית, בהתאם לנוהל ולאחר שניתנו מספר חוות דעת מטעם הגורמים המקצועיים ביחידת הטיפול במבקשי מקלט שכולם תמכו במסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

...

והכלל בעניין זה הוא כי "החלטת האורגנים המופקדים על הטיפול בבקשות למקלט מדיני תיחשב, אפוא, חוקית וראויה אם היא תימצא בגדרי הסמכות וב'מתחם הסבירות והמידתיות', אפילו אם בנסיבות העניין ניתן היה להגיע למסקנה פרטנית שונה מזו שאליה הגיעה הרשות המינהלית" (עע"מ 1440/13 בעניין צ'ימה).

סיכומו של דבר, העוררת לא עמדה בנטל הנדרש להוכחת בקשת המקלט שהוגשה על ידה.

בשים לב לאמור, הערעור נדחה.

בפסק-דינו דחה בית הדין את עררו של המערער, אזרח נפאל, על החלטת מנכ"ל המשיב מיום 20.12.2022, אשר לפיה נדחתה בקשתו למקלט מדיני, תוך קביעה כי עליו לעזוב את ישראל תוך חמישה ימים ותוך חיובו בתשלום הוצאות המשיב בסך 8,000 ₪.

כחודשיים וחצי לאחר פקיעת תוקפה, ביום 17.11.2021, הגיש המערער בקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל ולפיכך ניתנה לו אשרה בהתאם להוראת סעיף 2(א)(5) בחוק הכניסה לישראל, אשר עמדה בתוקף למשך שנה, מיום 3.1.2022 עד יום 5.1.2023.

לאחר בחינת בקשת המערער על כל היבטיה, נערכה חוות דעת יחידת הטיפול במבקשי מקלט מיום 21.9.2022, אשר המליצה לדחות את הבקשה בהעדר עילה.

...

לדבריו, "אני שמעתי על ישראל ושישראל נותנים לאנשים שאין להם בית ושאפשר גם לעבוד ובגלל זה רציתי לבוא לישראל". לנוכח האמור קבע בית הדין בפסק-דינו כי בהתאם להלכה שנפסקה לא אחת, אם מתגלות סתירות בעובדות שמוסר מבקש המקלט, ללא הסבר המניח את הדעת לגבי אותן סתירות, הרי שאין מנוס מהמסקנה כי המבקש אינו עומד בנטל המינימאלי הדרוש להוכחת טענותיו.

לנוכח כל האמור ומהטעמים שהובאו בפסק-דינו של בית הדין לעררים, הערעור נדחה.

משנדחה הערעור, התייתר הצורך לדון בבקשת המערער למתן צו ביניים למניעת הרחקתו מישראל עד הכרעה בערעור.