בריאיון העומק המערער השיב לשאלת המראיין, כי לאחר שברח מביתו לערים אחרות בניגריה לא סבל מאלימות מילולית או פיזית, שכן אף אחד לא ידע שהוא שם. המערער הוסיף ומסר כי לא הגיש בקשה למקלט מדיני בתורכיה או במצרים (אליהן הגיע לאחר עזיבתו את ניגריה כאמור לעיל), שכן הוא רצה להגיע לישראל לפי עצת הכומר שלו.
בהיתחשב במכלול הטעמים האמורים, יש לדחות את טענת בא-כוחו הנוכחי של המערער לפיה יש להורות על עריכת ריאיון מקיף נוסף עם המערער (מה גם שאין חובה לכך לפי נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל מס' 5.2.0012).
המערער ביקש להגיש מסמכים חדשים מטעמו כדי להוכיח אחרת, אולם המסמכים לא אומתו על אף היזדמנות מוסכמת שניתנה למערער לצורך כך. בנסיבות אלה, היה על המערער לעזוב את ישראל לפי המתוה המוסכם בעירעור הראשון שקבל תוקף של פסק דין.
בהתייחס לטענת ב"כ המערער, אציין כי בהיעדר פחד מבוסס היטב מפני רדיפה במישור האובייקטיבי, אין תחולה לעיקרון אי ההרחקה (ראו: עע"מ 5667/14 פלונית הנ"ל, פס' 39).
...
סוף דבר
מלכתחילה, דחיית הבקשה למקלט המדיני של המערער בשנת 2012 וכן דחיית בקשתו לעיון מחדש בשנת 2016 היו כדין, שכן לא התקיים בעניינו של המערער פחד מבוסס היטב מפני רדיפה במישור האובייקטיבי.
מעבר לנדרש, עמדתי לעיל על הטעמים למסקנה לפיה עננה ממשית מוטלת על אמינות המסמכים החדשים מטעם המערער ועל היכולת להתבסס עליהם.
אשר על כן, הערעור נדחה.
