ערעור על דחיית בקשת מחיקת תביעה בתביעת שכירות לטווח קצר

בבית המשפט העליון רע"א 3643/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשת: בסט קאר חברה לשירותי רכב בע"מ נ ג ד המשיבה: חיימו בע"מ המתייצב בהליך: היועץ המשפטי לממשלה ידידי בית המשפט: 1. המועצה הישראלית לצרכנות 2. האירגון הישראלי להשכרת רכב וליסינג בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 30.4.2019 בת"א 8766-12-18 שניתנה על-ידי כב' השופטת ח' פלינר תאריך הישיבה: 13.12.2021 בשם המבקשת: עו"ד עז אלדד בשם המשיבה: עו"ד בכר אורי בשם המתייצב בהליך: עו"ד מלי אומיד-ברגר ][]פסק-דין

נוכח האמור, ביקשה המשיבה למחוק את התביעה נגד הנהג, ובפסק דין מיום 2.1.2018 נעתר בית משפט השלום לבקשה.

עוד נטען כי אף אם ייקבע שחברות השכרת רכב אכן אחראיות לנזקיהם של צדדים שלישיים, הרי שיש להגביל את האחריות האמורה רק למקרים חריגים, וכן כי יש לקבוע מהן עילות התביעה מהן נובעת אחריות זו. לטענת המבקשת, יש לקבוע כי ניהול תביעה נגד חברת השכרה יתאפשר רק במקרים שבהם הנהג הפוגע אינו נמצא בישראל, וכי מכל מקום על הצדדים השלישיים-התובעים לצרף את הנהג הפוגע כנתבע ולהמציא לו את התביעה, לרבות באמצעות תחליף המצאה.

בפתח עמדתו הבהיר היועמ"ש כי העמדה מתייחסת אך לחברות השכרת רכב לטווח קצר, ולא לחברות החכרה (ליסינג), שכן על-פי רוב נהג הרכב החכור (או החברה החוכרת) נוהגים ברכב מנהג בעלים, ונושאים במרבית האחריות לשימוש הרכב ותחזוקתו.

ודוק, טענותיה של המבקשת בדבר העדר סמכותו של המפקח על התעבורה להטיל חובה כאמור על חברות השכרת הרכב ועל אי-סבירותה של החובה האמורה (טענות אשר הועלו לראשונה במסגרת הדיון בבקשת רשות העירעור ולא הועלו בפני הערכאה הדיונית, ועל כן די בכך כדי לדחותן) – מקומן הוא במסגרת תקיפתו הישירה של הנוהל בהליך הדיוני המתאים לכך (ראו והשוו: ע"א 4291/17 אלפריח נ' עריית חיפה, פסקות 16-10 (6.3.2019); רע"א 2933/18 עריית אור עקיבא נ' מקורות חברת מים בע"מ, פסקות 28-17 (1.8.2019)).

...

על רקע האמור, נראה כי הטלת החובה הקבועה בנוהל המפקח על חברות ההשכרה, על שתי חלופותיה, אף מובילה למימוש תכליות ראויות של צדק ויעילות.

מן הכלל אל הפרט יישום כל האמור על ענייננו מוליך למסקנה כי יש לדחות את ערעור המבקשת, ולקבוע כי עליה לשלם למשיבה את גובה נזק הרכוש שנגרם לה על-ידי רכב שבבעלות המבקשת.

סוף דבר לוּ תשמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור, וכן לאמץ את תרשימי היועמ"ש המצורפים להלן כתרשימים מחייבים המשקפים את הדין החל בסוגיות הנדונות.

]השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נפתלי שילה) בת"א 57609-03-18 מיום 25.5.2020, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים להשבת סכומים ששלמו למשיב בעקבות ביטולו של חוזה שנכרת בין הצדדים.

יוער כבר עתה, כי בהמשך, בהודעה מוסכמת מיום 28.10.2019, נמחקו מהתביעה עו"ד ברנט והצדדים הקשורים לו. במסגרת כתב התביעה, טענו בני הזוג פיסחוב, כי משבוטל הסכם המכר – חייב גיל להשיב לבני הזוג את מלוא התמורה שקבל מכוח הסכם המכר, לרבות התמורה הנוספת, וזאת בהתאם לסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות).

יחד עם זאת, על אף שהכיר בית המשפט קמא בקיומה של התמורה הנוספת, מעבר לזו שננקבה בהסכם המכר, ועל אף קביעתו כי התמורה הנוספת הועברה בפועל לידי גיל, נפסק כי דין התביעה להדחות, וזאת לנוכח סעיף 6 להסכם הביטול, המורה כי "הצדדים מצהירים כי בכפוף למילוי הוראות הסכם זה, אין להם ולא תהיינה להם כל טענה האחד כנגד מישנהו". בית המשפט קמא סבר כי סעיף זה מלמד על כך שבני הזוג פיסחוב ויתרו על השבת התמורה הנוספת לידיהם, שכן אחרת, לא ברור מדוע הסכים גיל לוותר על הפצוי המוסכם שנקבע בהסכם המכר, ובמקום זאת הסתפק בפצוי הנמוך משמעותית ממנו (כ-66,000 ש"ח), וכן מדוע הסכים גיל להשכיר את הנכס בתמורה לדמי שכירות מופחתים.

לפיכך, ובשים לב לכך שלא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה שכנגד, דין רכיב זה להדחות.

אפס, תמליל השיחה מלמד כי לא רק הלשון, אלא גם הנסיבות שבעקבותיהן נכרת הסכם הביטול, תומכות בקביעת בית המשפט קמא לפיה תכליתו של סעיף 6 להסכם הביטול הייתה לסיים את מכלול המחלוקות שבין הצדדים (לא ידוע מהו התאריך המדויק בו היתקיימה השיחה, אך ברור שהיא נערכה זמן קצר לפני חתימת הסכם הביטול, וזאת הן לאור משך הזמן בו מחזיקים בני הזוג פיסחוב בנכס באותה עת (כ-30 חודשים) והן לאור הסיכום האופרטיבי בסיום השיחה כי עו"ד ברנט יכין הסכם ביטול.

הסכמות אלה מצויות בטווח שבין עמדות הצדדים בתמליל השיחה, כפי שהן מובאות לעיל: השבה של 350,000 ש"ח לשיטת גיל; השבה של מיליון ש"ח לשיטת עו"ד ברנט; והשבה של סכום גבוה יותר מהצעת עו"ד ברנט, אך שאינו עולה על 1.8 מיליון ש"ח, לשיטת אריה.

...

אולם, ברבות השנים והתיקים, הגעתי למסקנה כי בפועל המחלוקת אינה כה מעשית ומשמעותית כפי שחשבתי תחילה.

סוף דבר – אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, אך אני מסתייג מקביעת כללים חדשים שאינם עולים מהחוק.

המשנה לנשיאה (בדימ') השופט י' אלרון: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ע' גרוסקופף, כי דין הערעור להידחות.

לאור ריבוי העילות בכתב התביעה הורה בית המשפט על העברת הדיון בתביעה לפסים רגילים, ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה ביום 21.04.21 (רע"א 49561-12-20).

לאור זאת, הגישה המערערת בקשה למחיקת התביעה, ולאחר מכן, בחודש מאי 2021, שבה והגישה תביעת פינוי נוספת (שלישית במספר), רק בעילה של אי תשלום דמי שכירות.

לשם מתן תשובה לשאלה - אם בנסיבות שבהן לא שולמו למערערת דמי שכירות למשך תקופה של 13 חודשים יש להורות על פינוי המשיבה מהנכס, לנוכח האנטרס הלגיטימי של המערערת בקבלת דמי השכירות - יש לשקול את מכלול נסיבות ההיתקשרות בין הצדדים שהן בעניינינו: 13 החודשים שבגינם לא שולמו דמי השכירות הם תקופה ממושכת ביותר, ולמערערת נגרם הפסד כלכלי משמעותי; עם זאת 13 חודשים הם פרק זמן קצר יחסית בתקופת ההיתקשרות רבת השנים בין הצדדים, שהחלה בשנת 2017 ואמורה להסתיים בשנת 2032.

הסכם השכירות הבסיסי היה לארבע שנים (13.08.2017 – 12.08.2021), המשיבה הפסיקה את התשלומים בחודש מרץ 2020 והמערערת שלחה לה הודעת ביטול עקב הפרה יסודית כבר בחודש מאי 2020, על כן לא מדובר בהתקשרות ארוכת טווח אלא בהתקשרות לארבע שנים, ופרק זמן של 13 חודשים של אי תשלום דמי שכירות מתוך התקופה הבסיסית הוא משמעותי.

מכלל האמור, מסקנתי היא שעמידת המערערת על ביטול הסכם השכירות והשבת הנכס לידיה מהוה סטייה מחובתו של צד להסכם לקיימו בתום לב, שאין להשלים עימה.

...

מכלל האמור, מסקנתי היא שעמידת המערערת על ביטול הסכם השכירות והשבת הנכס לידיה מהווה סטייה מחובתו של צד להסכם לקיימו בתום לב, שאין להשלים עמה.

סוף דבר המניעה שהוטלה על המשיבה להפעיל את אולם האירועים היא מניעה מכוח דין.

על כן, ולו דעתי הייתה מתקבלת, דין הערעור להידחות.

" טענות התובעים בתמצית התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים בסכומים שלהלן: תביעה לריבית פיגורים: לטענת התובעים, בסעיף 16.2 להסכם השכירות נקבע כי בנוסף לכל תשלום אחר על פי הסכם השכירות, ישלם כל צד לצד שכנגד, ריבית פיגורים חודשית בגובה הריבית החודשית המאקסימאלית כולל ריבית חריגה אותה גובה בנק דיסקונט בע"מ מלווים באותה עת בתוספת של 2%.

פסק הדין דחה בקשת רשות לערער על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (י-ם) 11384/07 רחל ויזל נ' דוד חסון [פורסם בנבו] (1.2.2010).

ראו למשל, ע"א (ת"א) 5089-08-16 ליאור ברטלר עו"ד נ' פלוני [פורסם בנבו] (8.3.2017): "בית משפט קמא קבע, ובצדק, כי היחס על פי סעיף 9 (א) (2) לחוק השכירות הוא עניין הטעון ראיה. ומצופה היה מהמערער להציג חוות דעת שמאי להציג את שווי הדירה במצבה הפגום לטענתו" מובן כי תצהירה של התובעת 2 אינו יכול להוות הוכחה לעניין שווי ההפחתה מאחר והיא אינה בגדר מומחית בתיק זה. שלישית, אדגיש כי תביעת התובע בפרק זה נשענת על סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות.

כלומר, במועד חתימת ההסכם התובע לא ראה בהסכם השכירות כהסכם ארוך טווח ליותר משנתיים.

התובעים מציינים כי ביום 10.3.2021 (בסמוך לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם), הגישו הנתבעים באופן חד-צדדי וללא הסכמת התובעים בקשה למחיקת התביעה, ובית משפט השלום מחק את התביעה מבלי לפסוק לזכות התובעים החזר הוצאות ושכר טירחה.

בבקשה נטען בקצרה כי לאחר הגשת הבקשה לבצוע שטר היתקבל פסק דין בהליך הקודם שקבע כי החייבים (התובעים) היו רשאים לעזוב את המושכר ולפיכך, מחובת ההגינות, עולה כי יש לסגור את תיק ההוצאה לפועל.

מתוך הסעדים שהתבקשו בתביעה, רק הסעד שנגע לשכר הטירחה בהליך ההוצאה לפועל קשור ישירות לתובעת 2 וממילא החלטתי לדחות סעד זה. טענות הנתבעים לפיהם התובע יכול היה לתבוע נזקיו בהליך הקודם הנתבעים טענו כי התובע יכול היה להגיש את כל סעדיו כבר בהליך הקודם וכי אין בפני בית המשפט ראש נזק שהתגבש לאחר ההליך הקודם.

...

סיכום ביניים התביעה מתקבלת בחלקה בגין המרכיבים הבאים: 7,671 ₪ בגין ריבית הפיגורים.

התוצאה הנתבעים ישלמו לתובע סך כולל של 31,466 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל ממועד הגשת התביעה (24.4.2022) ועד לתשלום המלא בפועל.

בנסיבות בהן התביעה התקבלה בחלקה בלבד (פחות מרבע מסכום התביעה), ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

ערעור על החלטת המפקחת על רישום מקרקעין (ע' מידן בלום) מיום 8.11.23 לפיה דחתה את בקשת המערערים, הנתבעים בפניה למחיקת התביעה, לנוכח היתנגדות התובעות.

המערערים הגישו כתב הגנה מיום 23.2.23, טענו שהם רשאים להשכיר את הדירה לטווח קצר, ובין היתר טענו לדחיית התביעה על הסף בשל העדר סמכות להגישה.

...

על כן, לטענתם יש לקבל את הערעור, למחוק את התביעה בכפוף להצהרות המערערים, ולחייב את המשיבות בהוצאות המערערים ושכר טרחת עורך דין.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערערים ישלמו למשיבות 2-1 הוצאות הערעור בסך 11,700 ₪.