ערעור על דחיית בקשת לתוספת פיצוי בהסדר פשרה ביישום ההתנתקות

הבקשה לביטול פסק הדין בעירעור נדחתה על הסף ע"י כב' הנשיא אורנשטיין ביום 31/12/19.

נקבע בסעיף 153 לפסק הדין כי לא ניתן היה לאתר את הנתבע לאחר מתן פסק הדין, כי הוא ניתק קשר עם בא כוחו והחליף כתובות – דבר שהביא למתן היתר לבצוע תחליף המצאה לבקשת התובע.

לעניין השתק שפוטי ראה רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 08.03.2005) נקבע: "הטענה בדבר השתק שפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים .." ראה גם ע"א 4107/09 בן עוז שמואל נ' פקיד שומה חיפה (פורסם בנבו, 10.08.2011) נקבע: ".....במצב דברים שבו טוען בעל דין טענות סותרות בהליכים משפטיים שונים, יש אפוא מקום להדרש לדוקטרינת ההשתק השפוטי: … עם היתנהלות מעין זו אין להסכין: "תקנת הציבור סולדת מן המניפולציה בהליכי משפט בדרך של הסכמה שהרי שתי הגירסאות שהועלו ... אינן יכולות לדור בכפיפה אחת." האם הנתבעים חייבים לשלם שכר דירה ראוי לתובע וביחס לאיזו תקופה? מהי הזכות שהומחתה לתובע לפי פסק הדין בתביעה הראשונה בפסק הדין בעירעור בע"א 26302-12-17 נקבע: "ליתן למערער את ההצהרה המבוקשת על ידו כלפי המשיבים לפיה הומחו לו כלפי המשיבים הזכויות של שניאור יגאלה ז"ל, הנובעות מפסק הדין שניתן ביום 8.3.1995 בתיק 30531-94 שניתן בתביעה נגד המשיב". הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בתביעה הראשונה קבע: "ימונה שמאי מטעם ביהמ"ש אשר ישום את ערך ההשקעה שהשקיע הנתבע בנכס כערכו להיום.

אם הנתבע יפר את אחד התנאים כמפורט לעיל, ישלם לתובעת כפצוי מוסכם את הסכום שקבל לידה בהתאם לסעיף ג' דלעיל, בתוספת 10,000$.

התביעה שנמחקה ע"י התובע, ביום 2.1.12 והחוסה תחת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, היא התביעה השנייה לתשלום דמי שימוש ראויים בסך 9,277 ₪ ביחס לתקופה שבין 01/01/92-03/09/95 וכן לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם הפשרה וסלוק יד ממקרקעין.

...

סוף דבר הנני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 483,921.7 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.4.22 ועד לתשלום בפועל.

בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע, מחצית מסכום האגרה כפי ששילם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום.

כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע, את שכר המומחים כפי ששילם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ובנוסף ישלמו הנתבעים לתובע, שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪.

פסק דין בעירעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 6.4.2022, (כב' סגן הנשיא מ' בורשטיין) שבמסגרת ערעור על החלטת המשיבה מיום 18.10.07, דחה את טענות המערערים (ו"ע 172/07).

לצד טענה זו נטען, שהיה על המשיבה, ובהמשך, כי היה גם על בית המשפט קמא, להחיל על המערערים אותן קביעות מיטיבות שהוחלו על אחרים במסגרת הסכמי פשרה עם אותם אחרים.

לגופה של מחלוקת, על הפרק פיצויים שנקבעו, לבחירת המערערים, במסלול השומה הפרטנית על פי סעיף 37 לחוק יישום תכנית ההיתנתקות, תשס"ה - 2005 (להלן – "החוק").

עם זאת, אוחזים הם בידם, ולמעשה בהסכמת המשיבה, בפצוי מעט גבוה יותר, זאת על יסוד החלטה קודמת מיום 26.6.06, שזיכתה אותם כבר במקדמה ע"ס 706,173 ₪ (שחושבה לפי המסלול הנורמאטיבי, ולא נתבקשו הם להחזיר את היתרה).

נשתכח למערערים לחלוטין סעיף 4 (א) לתוספת השנייה לחוק הקובע: "סכום הפצוי לזכאי לשומה פרטנית לפי סעיף 37 לחוק זה ייקבע על פי שומה שערוך השמאי הממשלתי הראשי, בהתאם לכללי שמאות מקובלים, לאחר שנתן לזכאי היזדמנות להביא ראיות ומסמכים, לרבות שמאויות מטעמו (בסעיף זה – השומה)". כאמור, קובע הסעיף כי השומה הפרטנית תערך בידי השמאי הממשלתי לפי כללי שמאות מקובלים ולאחר שניתנה לזכאי היזדמנות להשמיע את טענותיו, כשמלכתחילה מעמד חוות הדעת הפרטית נחות ביחס לחוות דעת השמאי הממשלתי.

החריגו הם את עצמם מהידברויות ומפשרות שהובילו לסיכום המחלוקות אל מול מרבית הזכאים האחרים, והיו הם מהמעטים, אם לא כימעט היחידים, שלא הצטרפו למתווים שהובילו להסדרי הפשרה עם האחרים.

...

סוף דבר, המתכונת להכרעה בתביעות זכאים, מבוססת על החוק, ועל פסיקה שהתגבשה במהלך השנים.

נחה דעתי שעשתה המשיבה כברת דרך ניכרת לקראתם, גם אם במגבלות החוק, ומתוך חובתה להימנע מחריגה מכללי השוויון בינם לבין האחרים, וגם אם היו הצעותיה נמוכות מכפי רצונם של המערערים: עמדת המשיבה, שאושרה גם על ידי בית משפט קמא, אינה מגלה עילה להתערבות.

משכך, דין הערעור לדחיה; באופן קיצוני לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.

תאריך הישיבה: כ"ט בשבט התשפ"ג (20.2.2023) בשם המערערת: עו"ד צבי חוברס; עו"ד יאולה פולק בשם המשיבים 7-1, 19-9 ו-25: עו"ד תמיר אקסלרוד בשם המשיבים 26-33: עו"ד אמיר שפיצר בשם המבקשת להצטרף: עו"ד ערן גולן; עו"ד לירז סבן ][]פסק-דין ]השופט י' כשר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' נחליאלי חיאט), מיום 3.2.2020, בת"א 41504-02-16.

לאחר הפגישה, ביום 17.6.2015, שלחה המערערת לשלוש קבוצות המשיבים מכתבים בהם הציעה לסיים את ההיתקשרות בדרך של פשרה, במסגרתה ישולמו לה הסכומים הבאים: על ידי קבוצת מלטיה ישולם שכר טירחה בסך מיליון ש"ח בתוספת מע"מ; על ידי קבוצת רייכרט ישולם שכר טירחה בסך מיליון וחצי ש"ח בתוספת מע"מ; ועל ידי קבוצת כותן ישולם סכום של 1.4 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ. שלוש קבוצות המשיבים דחו את הצעתה של המערערת, ומשכך הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בה עתרה כי המשיבים ישלמו לה פצויי קיום עקב הפרה נטענת של הסכמי שכר הטירחה על ידם.

אלא שאת האמור לעיל יש לקרוא בכפוף לשלוש הערות: האחת – קביעתו של בית המשפט, באותו עניין, הייתה שאין מדובר בהסכם שכר טירחה מותנה (ראו שם, בעמ' 123-122); השנייה – בעיניין ביניש-עדיאל פסק בית המשפט למערערת שכר ראוי; השלישית – פסק הדין בעיניין ביניש-עדיאל התבסס גם על ההשקפה לפיה ללקוח שמורה הזכות להפסיק בכל עת את ההיתקשרות עם עורך הדין ולשלם לו שכר ראוי בגין פועלו עד הנתוק ולא מעבר לכך.

יישומם של שני העקרונות דלעיל, יחד, במצב בו הלקוח מבקש להביא להפסקת קבלת השרות מעורך הדין או שאינו מסכים לקבל את ההישג שהניח בפניו עורך הדין, כאשר מתכונת ההיתקשרות הנה של שכר טירחה מותנה, מחייב איזון שיש לעשותו בכל מקרה על פי נסיבותיו.

הנטל לכך מוטל על המערערת, בהיותה "המוציא מחברו", ובנסיבות העניין, כפי שמיטיב להראות חברי, היא לא עמדה בו ביחס לקבוצת מלטיה (יוזכר כי השאלה אם המערערת עמדה בנטל זה ביחס ליתר המשיבים איננה מונחת עוד לפנינו: ביחס למשיבים 25-14, לאור הסדר הפשרה שהושג ביניהם, ופסק דיננו החלקי בעיניינם שניתן ביום 8.5.2023; וביחס למשיבים 26-36, לאור הודעת בא-כוח המערערת כי היא חוזרת בה מהערעור נגדם, הודעה שהביאה לדחיית העירעור נגדם בהחלטתנו מיום 20.2.2023).

...

מאחר שאין חולק כי התוצאה המבוקשת לא הושגה, המסקנה המתבקשת היא שלא קמה למערערת הזכות לעיקר השכר המוסכם, וכי כל שניתן לפסוק לטובתה, הוא הסכום הקבוע, כפי שפסק בית המשפט קמא.

המערערת מבקשת להימנע ממסקנה זו על בסיס הטענה כי התוצאה המבוקשת אומנם לא הושגה מבחינה פורמאלית (שכן אין חולק שתוכנית המגדילה את זכויות הבניה בנכס לא פורסמה), ואולם מבחינה מהותית ניתן היה להשיג את התוצאה המבוקשת, והטעם העיקרי לכך שזו לא הושגה הוא התנהלות המשיבים, ובכללם התנהלות קבוצת מלטיה.

ניתן להבין, ואף לגלות סימפתיה, לעניינו של אדם שטרח והשתדל, אך מסיבות שאינן תלויות בו מאמציו לא עלו יפה – על כן שותף הייתי לניסיון לדרבן את הצדדים לפשרה, ומקובלת עלי גם הצעת חברי לעניין הוצאות המשפט.

רקע כללי וההליכים שהתנהלו בתיק: בתאריך 7.7.21 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעת לתשלום חוב בסך 123,921 ₪ בצרוף פצויי הלנה ולחילופין ריבית פיגורים בגין אי העברת הפרשות וניכויים עבור עובדיה שהנם עמיתי קרן הישתלמות בניהול התובעת.

הנתבעת הגישה כתב הגנה במסגרתו ציינה, בין היתר, כי היתנהל בינה לבין התובעת מו"מ לפשרה, החוב מסתכם בסך 51,911 ₪ וכי המחלוקת שנותרה עניינה תשלום ריבית בגין איחור בהפקדות ותשלום שכ"ט. בתאריך 21.9.22 היתקיים דיון מוקדם בפני כב' הרשמת שרון חג'ג', במסגרתו הסכימה הנתבעת לשלם את חוב הקרן בסך 51,340 ₪ וכן ריבית פיגורים בסך 4,139 ₪.

בתאריך 20.9.23 היתקיים דיון הוכחות במהלכו הגיעו הצדדים לידי הסכמה לה ניתן תוקף של החלטה, כדלקמן: "מבלי להודות בכל חבות או טענה מוסכם כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 17,467 ₪ בגין ריבית פיגורים, בתוספת ריבית פיגורים או ריווחי קופה, לפיה הגבוה, החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה הוגשה רק לאחר שהנתבעת פנתה לתובעת כדי להסדיר את תשלומי ההפקדות ובמקום להגיע להסדר התובעת הגישה את התביעה.

הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד: בהתאם לסעיף 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה ענין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם...". בתיק ע"ע (ארצי) 753/05 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ נ' מעון הורים בית אורה בע"מ, 2.11.06, נפסק בין היתר כדלקמן: "בתקנות בית הדין לעבודה לא נמצאה הוראה דוגמאת זו שבתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי שכר הטירחה הנפסק לא יפחת מן התעריף המינימאלי. "אין זו השמטה מקרית אלא העידר ההוראה נובע מאופיין המיוחד של ההתדיינויות בבתי הדין בתחום משפט העבודה וביטחון הסוצאלי, שבהן יש לקבוע אמת מידה שונה מזו שנקבעה בתעריף המינימאלי בבתי המשפט" .

כלל הוא שפסיקת הוצאות הוא עניין הנתון לשיקול דעת בית הדין ותעריף שכר הטירחה המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין אינו מיושם בבית הדין בדרך בה הוא מיושם בערכאות שיפוט אחרות.

עם זאת, פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין.

בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים.

בהיתחשב מחד בכך שתשלום החוב שולם רק לאחר הגשת כתב התביעה ובעקבות מתן פסק דין חלקי; בחובתה של התובעת לפעול לגביית חובות עמיתיה מהמעסיקים; בסכום החוב שנפסק (51,340 ₪) בצרוף ריביות פיגורים; המשכות ההליכים במשך למעלה משנתיים; הבקשות והתגובות שהוגשו בתיק; התעריף המומלץ ע"י לישכת עורכי הדין וייצוג הצדדים ע"י עורכי דין ומנגד, העובדה שהנתבעת לא היתכחשה לחובה במהלך ניהול ההליך ואף ביקשה לפרוע אותו לטענתה עוד בטרם הוגשה התביעה; החסכון בזמן שפוטי יקר ואופיין המיוחד של ההתדיינויות בביה"ד – מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 ימים הוצאות בסך 1,239 ₪ בגין אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

...

לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל, בחלקו.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, להלן החלטתנו.

בהתחשב מחד בכך שתשלום החוב שולם רק לאחר הגשת כתב התביעה ובעקבות מתן פסק דין חלקי; בחובתה של התובעת לפעול לגביית חובות עמיתיה מהמעסיקים; בסכום החוב שנפסק (51,340 ₪) בצירוף ריביות פיגורים; הימשכות ההליכים במשך למעלה משנתיים; הבקשות והתגובות שהוגשו בתיק; התעריף המומלץ ע"י לשכת עורכי הדין וייצוג הצדדים ע"י עורכי דין ומנגד, העובדה שהנתבעת לא התכחשה לחובה במהלך ניהול ההליך ואף ביקשה לפרוע אותו לטענתה עוד בטרם הוגשה התביעה; החיסכון בזמן שיפוטי יקר ואופיין המיוחד של ההתדיינויות בביה"ד – מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 ימים הוצאות בסך 1,239 ₪ בגין אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

במסגרת 'הסכם הפשרה' אשר נחתם בין הצדדים בהליך הקודם ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 16/8/20, ע"י כב' השופטת א' רוטקופף (להלן – "הסכם הפשרה"), הוסכם בין הצדדים בסעיפים 1 ו – 2 לו, כי תשלום הפצוי נעשה תוך הסתייגות ושמירה על טענות הנתבעות בכל הקשור לנסיבות התאונה וסיווגה כ"תאונת דרכים".

באשר לטענת ב"כ הנתבעות, לפיה מדובר בעדות יחידה שלא ניתן לסמוך עליה ללא תוספת ראייתית בדרגת "סיוע" נוכח סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן – "פקודת הראיות"), מצאתי להבהיר את הדברים הבאים: ראשית – אין מדובר ב'עדות יחידה' שכן הצדדים הסכימו לקבל גם את עדותו של מר מינקביץ', אשר ניתנה בדיון הקודם ועל יסודה הגיעו הצדדים בין היתר להסכם הפשרה, אשר יש בה כדי לתמוך בעצם קיומו של מפגע על המדרכה, אשר תוקן ע"י הערייה.

משקבעתי כי אני מקבל את עדותו של הנפגע בעיניין זה, לפיה יצא מהרכב מדלת הנהג לעבר הכביש, סגר את הדלת והחל להלך מעדנות אל עבר המדרכה, תוך שהוא מקיף את חזית הרכב - טרם קרות הארוע הנזיקי – הרי שאין מדובר בתאונת דרכים, זאת במנותק מכל ההתרחשויות שבמחלוקת, אשר קרו (ככל שקרו) לאחר מכן ואשר ידונו במועד המתאים ובמסגרת המתאימה.

(ראו: ע"א 47697-09-17 עריית נס ציונה נ' ט.ג.ב. (לא פורסם, ניתן ביום 18/11/18 ; וכן רע"א 8851/18 פלונית נ' עריית נס ציונה (לא פורסם, ניתן ביום 17/7/19) בהחלטה אשר דחתה את בקשת רשות העירעור)).

יישום מגמה זו במקרה שלפניי, תוך בחינת נסיבות הארוע והמארג הראייתי שהוצג לפניי, מביא לכלל מסקנה, לפיה הארוע הנזיקי בתובענה זו - אינו בבחינת כ"תאונת דרכים".

...

משקבעתי כי אני מקבל את עדותו של הנפגע בעניין זה, לפיה יצא מהרכב מדלת הנהג לעבר הכביש, סגר את הדלת והחל להלך מעדנות אל עבר המדרכה, תוך שהוא מקיף את חזית הרכב - טרם קרות האירוע הנזיקי – הרי שאין מדובר בתאונת דרכים, זאת במנותק מכל ההתרחשויות שבמחלוקת, אשר קרו (ככל שקרו) לאחר מכן ואשר ידונו במועד המתאים ובמסגרת המתאימה.

יישום מגמה זו במקרה שלפניי, תוך בחינת נסיבות האירוע והמארג הראייתי שהוצג לפניי, מביא לכלל מסקנה, לפיה האירוע הנזיקי בתובענה זו - אינו בבחינת כ"תאונת דרכים".

" סוף דבר משהגעתי לכלל מסקנה כאמור, אני קובע כי האירוע הנזיקי שלפניי, אינו עונה על הגדרת "תאונת דרכים", משכך, ההליך שלפני יימשך כסדרו, בתביעה נגד הנתבעות דכאן, תוך שמירה על זכויות הצדדים לכל דבר ועניין, בתובענה זו. בנסיבות שלפניי, ונוכח המחלוקת בין הצדדים כפי שזו באה לידי ביטוי בפסק דין חלקי זה, לרבות התוצאה אליה הגעתי - אשר משמעותה המעשית היא המשך ההליך לפניי – הרי שלא מצאתי לחלק בין ההוצאות ולפיכך, סוגיית ההוצאות בכללותה, תידון בסיום ההליך בשים לב גם לפסק הדין החלקי.