המבקשת הורשעה בבצוע 5 עבירות של היתעללות בקטין, לפי סעיף 368ג סיפה לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); 15 עבירות של תקיפת קטין בידי אחראי הגורמת חבלה, לפי סעיף 368ב(א) סיפה לחוק; 11 עבירות של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק, ועבירה של ניסיון לתקיפה סתם, לפי סעיפים 379 ו-25 לחוק.
ביום 13.04.2023, הגישה המבקשת ערעור על גזר דינה, ועימה בקשה לעיכוב ביצוע רכיב המאסר שהושת עליה בגדריו – היא הבקשה שלפניי.
זאת, שעה שבית המשפט אמנם קבע שדירוגה של המבקשת ביחס לנאשמות האחרות בתיק נמצא על רף נמוך יותר; אך יחד עם זאת, לא נעשתה בחינה אמתית של הענישה האינדיבידואלית, ולא ניתן משקל ראוי להליך השקום שעברה ועודנה עוברת המבקשת.
בבוא בית משפט להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, עליו לתת דעתו לכלל הנסיבות והנתונים הרלבאנטיים בעיניינו של המבקש, וביניהם לחומרת העבירה שביצע ונסיבות ביצועה; סכויי העירעור; עברו הפלילי; נסיבותיו האישיות; היתנהלותו במהלך ההליכים שהתנהלו נגדו; ולשאלה האם העירעור תוקף את הכרעת הדין או את גזר הדין (ע"פ 859/23 שיש נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (05.02.2023)).
לאור כל האמור לעיל, סבורני כי מקרה זה אינו נופל בין אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מן הכלל בדבר ריצוי העונש בסמוך למועד מתן גזר הדין, ועל כן הבקשה נדחית.
...
במקרה שלפניי, לא שוכנעתי כי התקיימו הנסיבות המצדיקות עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על המבקשת, ולמעשה לא הוצג כל טעם מיוחד לבד מנסיבותיה האישיות של המבקשת – אשר נלקחו בחשבון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.
לא למותר לציין, כי בית משפט קמא אבחן את חלקה של המבקשת מחלקן של השותפות, ובסופו של דבר הטיל עליה עונש מאסר לתקופה קצרה יותר מזו של השותפות.
לאור כל האמור לעיל, סבורני כי מקרה זה אינו נופל בין אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מן הכלל בדבר ריצוי העונש בסמוך למועד מתן גזר הדין, ועל כן הבקשה נדחית.
