בתום הקורס המקוצר ניתנה לה האפשרות להחליט האם להרשם לקורס המורחב, אם לאו, כך שטענתה של התובעת כי הופעל עליה לחץ לחתום על טופס ההרשמה אינה נכונה.
אגב כך מציינת הנתבעת כי עלות הקורס המקוצר היא 100 שקלים בלבד, והוא מהוה מעין תחנת יציאה בכל הקשור להתקשרות בין הצדדים.
מעדות התובעת עולה כי במועד ההרשמה התובעת לא עבדה וכי במהלך הלימודים מצאה היא עבודה שאינה קשורה לתחום הנלמד בקורס, כמו כן התובעת טענה כי בשל מחלתה (חולה באפילפסיה), הנסיעות באוטובוסים השונים (ממקום העבודה ללימודים) והאינטנסיביות של העבודה לא יכולה היתה לשלב בין הלימודים לעבודה, ועל כן ביקשה היא לעזוב את הלימודים ולקבל החזר כספי.
למעלה מן הצורך אציין כי אף במעמד הדיון הוצע לתובעת, על אף האמור, להקפיא את לימודיה ו/או לעבור וללמוד קורס אחר, וזאת בתוך טווח של שנתיים ממועד הדיון כאן – ואולם התובעת דחתה כל ניסיון לפשרה.
לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.
...
לאחר ששמעתי את הדברים, קראתי את כתבי הטענות, ובחנתי את המסמכים שצורפו לתיק בית המשפט, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות – זאת מן הנימוקים הבאים –
מעדותה של התובעת עולה כי למעשה אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים בנוגע לכך שביום 31.1.17 היא נרשמה לקורס מקדים (מיון המועמדים) אצל הנתבעת, כשבסיומו היא נרשמה לקורס המורחב לשיווק אתרים באינטרנט (ביום 28.3.17).
לסיכום הדברים - לאחר שמצאתי כי אין עומדת לתובעת זכות חוקית לבטל את ההסכם ללא עילה מכח תקנות הגנת הצרכן, ובשים לב לעובדה שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי נפל פגם בכריתת ההסכם או כי יש בנסיבות כדי ללמד על סיכול האפשרות להמשיך ולקיים את ההסכם במתכונתו המקורית, ואף לא כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב, בעמידתה על תנאי החוזה - אני דוחה את התביעה.
מכל האמור – התביעה נדחית.
