ערעור על דחיית בקשה להוצאות הגנה בבית דין למשמעת

ההליך המשמעתי - בבד"מ 208/08 בעיניין קובלנה שהוגשה נגד התובע על ידי הוועד מחוז לישכת עורכי הדין בת"א, לפיה "לכאורה זייף מסמכים... בכדי לבסס לעצמו עילה לקבלת שכ"ט..." (סעיף 1 להכ"ד מיום 1.1.2015; נספח כ' לכתב ההגנה) ואולם בהכרעת הדין קבע בית הדין המשמעתי של לישכת עורכי הדין כי אינו יכול להרשיע את התובע בעבירה של זיוף בהיעדר המסמך המקורי שנטען כי זויף, ומאחר שממילא טענות הזיוף מתבררות בהליכים אזרחיים תלויים ועומדים).

הצדדים להליך המשמעתי, הן התובע והן לישכת עו"ד, ערערו לבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 66/15; בד"א 71/15), ועל החלטתו לדחות את שני הערעורים הגישו הצדדים ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים שנידון לפני כבוד השופט דרורי (עמל"א 62819-02-16; עמל"א 32250-03-16).

בכל מקרה, פסיקתא זו כוחה יפה, אך ורק ביחסים שבין הצדדים להליך בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים על בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין, קרי: לישכת עורכי הדין מחוז תל אביב מול המבקש זילברשלג, ואין לה כל נפקות או משקל בשום ערכאה אחרת, ולא כלפי כל אדם אחר, זולת הצדדים להליך הנ"ל" (החלטת השופט דרורי מיום 4.7.2019).

הגם שנכון היה לחייב את התובע בהוצאות לדוגמא, לרבות הוצאות לטובת אוצר המדינה לאור הליך הסרק שניהל, ראיתי להיתחשב ולו במעט ולא לחייב אותו מעבר לחיוב בהוצאות הנתבעים, שאין ספק כי הן רבות וכך ההשקעה שהיה עליהם להשקיע בהנתן כמות החומר והבקשות שהוגשו.

...

גם לא שוכנעתי כי התוצאה אליה הגיעו הבוררים היא בלתי מוצדקת בעליל ויש בה משום קיפוח של המבקש.

מקובלות עלי האמירות הללו של השופט דרורי, וגם אני סבורה כי בהליך הנוכחי עשה התובע שימוש לרעה בהליכי משפט.

אני מורה לעו"ד ליאור דגן, הנאמן לנכסי החייב ניסים דני זילברשלג, להעביר לנתבעים באמצעות ב"כ את הערבות הבנקאית המופקדת בידיו לצורך תשלום ההוצאות בהליך זה (כך לפי הודעתו מיום 31.3.2019) וזאת על חשבון ההוצאות שחייבתי את התובע לשלם לנתבעים בתיק זה. ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"א, 16 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

כללי לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי-הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 6/19, 7/19, מיום 13.11.2019 (עורכי הדין אב"ד ריאד אבו פול, עו"ד אהוד שטמר ועו"ד ארז שי רביזאדה), במסגרתו נתקבלו חלקית ערעורים מטעם הצדדים על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית-הדין המחוזי) בתיק בד"מ 51/18, פסק-דין מיום 14.2.2019.

לגופו של עניין, הורה בית-הדין על תיקון ערעור המערער כך שיכלול את השגתו על פסיקת ההוצאות בבית-הדין המחוזי, תוך שנדחתה בקשתו לערער על קביעת הקלון מטעמים הנעוצים בסכויי העירעור ובהעדר סיבה שיש בה להניח את הדעת למחדל בהשמטת סוגיה מהותית הקשורה לליבת ההרשעה מכתב-העירעור.

הוטעם, כי מסוכנותו של המערער מיתעצמת עם הזמן כפי שבאה לידי ביטוי בהתבטאויותיו והתנהלותו כלפי בתי הדין המשמעתיים וראוי היה להשית עליו עונש מחמיר יותר על מנת להגשים את תכליות הדין המשמעתי בהגנה על הציבור ובשמירה על כבוד המיקצוע ותדמיתו.

...

בנסיבות אלו, בפתחו של הדיון המאוחד, ביום 3.6.2020, ועל-יסוד הסכמת הצדדים, נדחה ערעורה של לשכת עורכי הדין בגדרו של עב"י 25527-04-20, וחרף בקשת המערער (המשיב בערעור הלשכה), לאחר שמצאתי כי הערעור הוגש בתום-לב, ללא הוצאות.

בהמשכו של הדיון, לאחר שנשמעו הערות בית-המשפט בקשר לערעור עב"י 26771-01-20, ועל רקע האמור, טען המערער לפסילת המותב בשל חשיפתו לתיק עב"י 25527-04-20 ובטענה, כי יש בכך כדי לגבש חשש ממשי למשוא פנים ולהשפיע על שיקול-דעתו של בית-המשפט בהכרעתו בערעור בו עסקינן.

מטעמים אלו, נחה דעתי לגדור את עונשו של המערער כך שהעונש המותנה יופעל אמור, ככל שיורשע המערער בעבירות משמעת של שמירה על כבוד המקצוע, לפי סעיף 53 לחוק או התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, לפי סעיף 61(3) לחוק, וזאת בגין ביצוע מעשה אלימות או איומים, כאמור.

סוף דבר, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית המשפט בגזר הדין של בית הדין הארצי בעניין הקלון במעשיו של המערער ובענישתו, בכפוף לצמצום גדרו של התנאי בעונש ההשעיה המותנה כמפורט בסעיף 21 לעיל.

אשר על כן, הערעור נדחה למעט בעניין רכיב עונש השעיה על תנאי בת 12 חודשים למשך שלוש שנים ממועד סיום תקופת ההשעיה בפועל, ובתנאי שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 53 או 61(3) לחוק, בשל מעשה אלימות, מילולית או פיזית, לרבות איומים, כלפי הזולת.

]השופט י' עמית: עתירה לביטול החלטת בית הדין הארצי לעבודה מיום 24.9.2019 (כב' השופטת ח' אופק גנדלר), בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים (כב' השופטת ש' שדיאור ונציגי הציבור י' קשי וי' בנבנישתי) מיום 13.8.2019, בה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני המונע את פיטוריה מתפקידה כרופאה בלישכת הגיוס.

באשר לטענת העותרת להטרדה מינית, נקבע כי טענותיה אינן עולות בקנה אחד עם הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ואף לא עם המציאות כהוייתה (בית הדין הזכיר כי הקצין שנגדו הופנתה התלונה זוכה בבית הדין המשמעתי).

בנוסף, העותרת טוענת כי ההחלטות מושא העתירה אינן עולות בקנה אחד עם ההוראות שנועדו להגן על חושפי שחיתות ואי סדרים; כי בתי הדין שגו באופן יישומן; וכי החלטותיהם מאיינות את ההגנה על עובדים אלו.

משלא נתבקשה תגובה, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

...

דין העתירה להידחות על הסף.

אי לכך, העתירה נדחית על הסף, ואיננו מביעים כל עמדה לגבי טענות העותרת לגופן או לגבי סיכויי קבלתן.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' זינגר) בעב"י 11912-07-19 מיום 3.11.2019, בגדריו נדחה עירעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין בבד"א 77/18 מיום 23.5.2019.

כן נקבע כי אם מטרת המבקש הייתה הגנה על האנטרס הצבורי, כפי שנטען, היה עליו לנקוט בצעדים כגון פניה לגופי ביקורת רלבאנטיים או לאחראים על העסקת המתלונן, ולא לפנות להכפשות חסרות רסן ביחס למתלונן ועורכי הדין של שרותי הרווחה והסיוע המשפטי.

המבקש יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.

...

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' זינגר) בעב"י 11912-07-19 מיום 3.11.2019, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 77/18 מיום 23.5.2019.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

בענייננו, ברי כי לא מתעוררת כל שאלה עקרונית כללית המצדיקה רשות לערער ומכאן שדין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

עוד נפסק שככלל יש למעט להתערב בהחלטות של בית הדין למשמשת בהיותו טרבונל מקצועי האמון על יחסי עובד-מעביד במרחב השילטון המקומי, אלא במקרים בהם בית הדין טעה "טעות גסה וחמורה". בפסק-הדין של ביהמ"ש העליון בעיניינו של העובד צוין, בין היתר, כך: "... המבקש עשה מעשה מירמה שלא ייעשה בהציגו את עצמו כמציל מוסמך, בשעה שלא היתה בידו כל הסמיכה כמציל, ובמסרו תעודת הסמיכה מזויפת לעירייה. אמנם, אין להפחית בחומרת מעשהו של המבקש, אשר אף העמיד בסיכון חיי אדם- אך, לצד זאת, יש להניח כי במהלך שנות העסקתו הרבות, בהן מילא את תפקידו לשביעות רצונה של הערייה, הוא גם הגן על שלומם של המתרחצים. אודה ולא אכחד: בהיתחשב במכלול הנתונים, אילו אני עמדתי בנעלי בית הדין למשמעת, קרוב לוודאי הוא שגוזר הייתי על המבקש פיטורין בפועל מעבודתו בערייה. אולם, אין אני עומד בנעליו של בית הדין למשמעת; כמו בית המשפט המחוזי, אינני אוחז במומחיותם המיוחדת של דייניו; ונטיית ליבי איננה בגדר דין. מטעם זה, אני נסמך על קביעותיו העובדתיות והערכיות של בית הדין למשמעת אשר מצאו את מקומן כגזר דינו ומנסיג את דעתי שלי מפני דעתו שלו כטריבונל מקצועי, אחרי שלא מצאתי בקביעות אלה חוסר סבירות קצוני היורד לשורש העניין – כפי שעקרון אי ההתערבות מחייבני לעשות." בהתאם לפסק-הדין של בית המשפט העליון בוטל פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי והועמד על מכונו גזר הדין שניתן על-ידי בית הדין למשמעת.

בשולי הדברים צוין (סע' 17 לפניה): "נא תשובתכם בדחיפות על מנת לכלכל את צעדיי בפנייה לצוו מניעה לבית הדין האיזורי לעבודה בחיפה." ביום 19.10.22 דחתה ב"כ הערייה בכתב את טענות ב"כ העובד (נספח ח' לתשובה).

בפרוטוקול הישיבה צוין במפורש שמדובר בשיבוץ זמני, והדברים מתיישבים עם העובדה שבמועד השיבוץ הערייה כבר הגישה ערעור על החלטת בית הדין למשמעת והמתינה לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

המבקש ישא בהוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ שישולמו תוך 30 ימים.

התיק יובא לעיון אב"ד ביום 15.10.23 לשם מעקב אחר הגשת כתב הגנה, ולשם החלטה בדבר המשך ההליכים בתיק.

...

כן לא שוכנענו בשלב זה שלעובד לא היה ידוע ששיבוצו לתפקיד איש תחזוקה באגף החופים הוא בגדר שיבוץ זמני בלבד.

בשלב זה טרם ברור מהו התפקיד לו ישובץ העובד בסופו של דבר, כך שמדובר בחשש תיאורטי.

סוף דבר – הבקשה נדחית.