ערעור על דחיית בקשה להארכת מועד להישפט בעבירת שימוש בטלפון נייד בנהיגה

לפניי ערעור על החלטת בית משפט לתעבורה בחדרה מיום 29/1/23 שניתנה בתיק המ"ש 1347-01-23, בגדרה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להשפט בגין הודעת תשלום קנס שמספרה 14119210335, בגין עבירה מיום 19/12/18.

בגין אותו ארוע נרשמו למערער , על ידי השוטר האוכף, שני דוחות שונים: האחד דו"ח מסוג בררת משפט בגין עבירת "שימוש בטלפון נייד בעת שהרכב היה בתנועה" בנגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה (להלן : "דו"ח בררת המשפט"), וכן דו"ח נוסף מסוג "הזמנה לדין" המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה - עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; נהיגת רכב ללא ביטוח –עבירה לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי וכן רישיון נהיגה שפקע מעל שנתיים-עברה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה במסגרת תיק תעבורה 7977-12-18, שהוגש לבית המשפט לתעבורה חדרה (להלן "תיק תעבורה 7977-12-18") השוטר האוכף רשם בגין אותו ארוע שני דו"חות מבלי לציין בנסיבות הדו"ח כי בוצעו עבירות נוספות בגין הארוע ולא ציין בכתב האישום שהוגש לבית המשפט כי נרשם דו"ח נפרד בגין עבריה שימוש בטלפון נייד כשהרכב בתנועה.

אכן בידי התביעה הסמכות להמנע מהסכמה להאריך את המועד להשפט בעבירות של בררת משפט מקום בו הופר הנוהל בידי השוטר האוכף, אלא שאת הסמכות יש להפעיל בצורה שויונית ואין להבחין בין מבקשי הארכת מועד שעניינם דומה, כך שיש להפעיל במקרים מיוחדים, על יסוד הנחיות וקריטריונים ברורים ושוויוניים, (ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק, מהדורה שנייה-2009 , עמ' 401 (להלן: נקדימון), וגם תוך שקילה יסודית וראויה לכלל השיקולים הרלוואנטיים: "הפעלת החוק באורח מקרי – שלא על דרך מדיניות קבועה, ברורה ומבוקרת מראש – משמיעה שרירות, ושרירות הנה אויבת שילטון החוק" (ע"פ 3520/91 הלנה תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 441, 556; ראו גם בג"ץ 6396/96‏ זקין נ' ראש-עריית באר- שבע, פ''ד נג(3) 289, 305) המערער הצביע בפני על שורה של מקרים בהם המדינה נהגה אחרת בבקשות מסוג זה ואף נתנה הסכמה להארכת מועד להשפט, אך במסגרת תיק עפ"ת ( ת"א –יפו) 45117-12-22 ריאן סאמי נגד מדינת ישראל, בו קיימת זהות בנסיבות, הגישה המדינה את העמדה הבאה: כשבחנתי את עניינו של המערער שם, רייאן סמי, התברר כי גם שם הקנס שולם בשנת 2019 והיה שהוי ניכר בהגשת הבקשה ארבע שנים לאחר התשלום (הדברים עולים מתגובת המישטרה לבקשה להארכת מועד להשפט שם), ולמעשה מדובר בזהות נסיבות, ועם זאת אין כל הצדקה לעמדה שונה בין המחוזות בעיניין זה, בפרט כאשר לא הוצגו נימוקים המצדיקים לאבחן בין שני המקרים, ובעניין זה טעה בית משפט קמא כאשר סבר כי איבחנה בין שני המקרים.

...

מקרה דנן, אני סבור, נופל לגדר המקרים בהם חרף התשלום והשתכללות ההרשעה , בהם לא יהיה זה צודק להותיר את ההרשעה על כנה.

תוצאה אפשרית של הפרת ההנחיות הינו ביטול כתב האישום-גם בעבירות חמורות וכך כתבה כבוד השופטת יעל וילנר בע"פ 1094/17 משה בן משה נ' מדינת ישראל, פסקה 50 לחוות דעת של כבוד השופטת וילנר בהסכמת השופטים עמית וקרא: "בענייננו, המשיבה לא נימקה מדוע פעלה בניגוד להנחיות פרקליט המדינה ולא הרימה את הנטל להוכיח כי ביסוד החלטתה קיימים טעמים סבירים וראויים. משכך, אני סבורה כי העמדתו לדין של שריקי בגין ביצוע העבירה הקבועה בסעיף 332(2) לחוק העונשין מהווה "אכיפה סלקטיבית" ופוגעת בזכותו לשוויון בפני החוק.

סוף דבר; אני סבור כי המסקנה בהחלטתו של ביהמ"ש קמא לדחות את הבקשה להארכת מועד בנסיבות אלו, מחייבת התערבות בית משפט זה, ומן הדין לפתוח את שערי בית המשפט בנסיבות חריגות ומיוחדות אלו.

אי לכך, הנני מורה על הארכת המועד להישפט בגין דו"ח ברירת משפט שמספרו 14119210335, בגין עבירה מיום 19/12/18.

לפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין עבירה של נהיגה תוך שימוש/אחיזה בטלפון נייד, עבירה מיום 4.9.23.

בית המשפט ייעתר לבקשה להארכת מועד להשפט אם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להשפט, או אם השתכנע בית המשפט כי דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפורטו.

אני סבורה, כי אין בנסיבות אלה כל הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה להשפט; וגם אם מדובר באיחור קל, אין בטענה זו כדי להצדיק את קבלת הבקשה; וכפי שנקבע בעפ"ת (מחוזי מרכז) 20041-12-22 יהודה נ' מדינת ישראל, 13.1.23: "עוד אציין כי נוכח מועד קבלת ההודעת תשלום קנס בביתו של המערער, לא היתה כל הצדקה לשהוי כלשהוא בהגשת הבקשה להשפט, ובעת שדנים בעבירות קנס קיימת חשיבות לסיום ההליכים במועדם." וגם אם מדובר בטעות המזכירה, כפי שנפסק "הלכה מושרשת היא, כי טעות אינה מבססת עילה למתן ארכה להשפט (רע"פ 5344/23 גלגלי נ' מדינת ישראל, 15/8/23; רע"פ 8862/21 מסארווה נ' מדינת ישראל, 29/12/21)." (עפ"ת (מחוזי ירושלים) 31903-11-23 זאהדה נ' מדינת ישראל, 19.2.24).

יתרה מכך, על פי מיסמכי הבקשה, הודעה על דחיית הבקשה שהוגשה באיחור נשלחה לב"כ המבקש במכתב מפנ"א מיום 10.10.23; ועל פי תרשומת על גבי מכתב מפנ"א "18.10.23 הודענו ללקוח"; ואין בבקשה כל הסבר לאיחור הנוסף בהגשת הבקשה משך למעלה מ3 חודשים נוספים מיום 18.10.23 ועד להגשת הבקשה ביום 31.1.24.

...

אני סבורה, כי אין בנסיבות אלה כל הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה להישפט; וגם אם מדובר באיחור קל, אין בטענה זו כדי להצדיק את קבלת הבקשה; וכפי שנקבע בעפ"ת (מחוזי מרכז) 20041-12-22 יהודה נ' מדינת ישראל, 13.1.23: "עוד אציין כי נוכח מועד קבלת ההודעת תשלום קנס בביתו של המערער, לא היתה כל הצדקה לשיהוי כלשהו בהגשת הבקשה להישפט, ובעת שדנים בעבירות קנס קיימת חשיבות לסיום ההליכים במועדם." וגם אם מדובר בטעות המזכירה, כפי שנפסק "הלכה מושרשת היא, כי טעות אינה מבססת עילה למתן ארכה להישפט (רע"פ 5344/23 גלגלי נ' מדינת ישראל, 15/8/23; רע"פ 8862/21 מסארוה נ' מדינת ישראל, 29/12/21)." (עפ"ת (מחוזי ירושלים) 31903-11-23 זאהדה נ' מדינת ישראל, 19.2.24).

לפיכך, אני סבורה כי לא הוכח שהייתה הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה.

שקלתי שאולי יש מקום בנסיבות העניין שלא לדקדק עם הנאשם בשל טעות של בא כוחו, ואף לשקול איזון תוך חיוב בהוצאות; אך לאחר שבחנתי ושקלתי את הטענות, אני סבורה כי אין זו הדרך הראויה וההולמת במקרה זה, נוכח מחדלו של המבקש עצמו והשיהוי מאז דחיית הבקשה במפנ"א, ובנסיבות בהן לא הוכחה כלל העילה של עיוות דין המצדיקה להאריך את המועד.

לפיכך, הבקשה נדחית, בלא צורך בדיון במעמד הצדדים (רע"פ 9142/01 סוריאה אטילה נ' מדינת ישראל).

לפניי ערעור על החלטת בית משפט לתעבורה בחדרה מיום 16.5.19 שניתנה בתיק בהמ"ש 2939-04-19, בגדרה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להשפט בגין הודעת תשלום קנס שמספרה 11150835871, שבוצעה ביום 12.7.18.

המערער הגיש את הבקשה להארכת מועד להשפט (להלן: "הבקשה") לבית משפט קמא, במסגרתה טען כי ביום 12.7.18 נעצר על ידי שוטר תנועה, מאחר והמערער ביצע עבירה של אחזקה ו/או שימוש בטלפון נייד, עבירה בנגוד לעבירה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות").

בחודש אפריל 2019 , טען המערער שקבל מכתב ממשרד הרשוי לפיו רישיון הנהיגה שלו נפסל בעקבות צבירת נקודות, אז לראשונה, טוען המערער הבחין כי הדו"ח נשוא ערעור זה מצוין ברשימת העבירות אשר הובילו לפסילת רישיונו.

בית משפט קמא דחה את בקשת המערער תוך ציון כי הקנס שולם על ידו וכי כל טענות המערער ביחס לעיוות דין נסמכות על אמינות מצלמות א3 בעוד העבירה המיוחסת למערער הנה אחיזה ושימוש בטלפון נייד בזמן נסיעה.

...

אני סבור כי מקום בו קיימת הוראה מיוחדת לביצוע מסירת הדו"ח המקימה את הידיעה בפועל, אין מקום להסתמך על חזקת התקינות של המסירה בדואר רשום בהתאם לקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, שעה שלא קיימת כל הצדקה או סיבה מוצדקת, הנגלית על פני הדו"ח, לפיה יש להימנע ממסירת הדו"ח במעמד ביצוע העבירה לנהג באופן ישיר.

הדבר מוביל למסקנה כי במידה ולא יוארך המועד להישפט, חרף תשלום הקנס, ייגרם לעיוות דין מובהק.

על כן, מכל המקובץ, אני מחליט לקבל את הערעור, לבטל את החלטתו של בית משפט קמא ולהאריך למערער את המועד להישפט בגין דו"ח שמספרו 11150835871.

הדוח הוא מיום 19.10.17, בגין עבירה של שימוש בטלפון, שלא באמצעות דיבורית, כשהרכב בתנועה.

בנסיבות המקרה, בדוח, צוין: "בהיותי רכוב על אופנוע משטרתי בכביש 781 לכיוון מזרח עקפתי את הרכב הנל מימין כאשר אני במקביל לרכב אני מביט שמאלה ורואה דרך שמשת חלון דלת קדמית מול הנהג שהיה נקי סגור וללא מדבקות שהנהג מחזיק בידו הימנית פלאפון נייד מעל ההגה ראשו מופנה לעבר הפלפון והוא ממשיך בנהיגה סימנתי לו לעצור תוך שמירה על קשר עין רצוף". השתלשלות העניים הבקשה המונחת לפני הוגשה ביום 8.8.18.

ביום 10.10.18 הורה בית המשפט על דחיית הבקשה להארכת מועד להשפט מהטעם שהנספחים שצורפו לבקשה אינם קריאים, חרף החלטותיו כי אלה יומצאו כשהם קריאים.

ב"כ המבקש ערער על ההחלטה וערכאת העירעור הורתה להשיב הדיון בבקשה למותב זה, תוך שנקבע כי ב"כ המערער יוודא כי כל המסמכים הנדרשים יועברו לעיון בית המשפט ובית המשפט יחליט על פי שיקול דעתו אם ראוי לקיים דיון בבקשה או שניתן להכריע בה על בסיס החומר הקיים בפניו.

יפים בהקשר זה דבריו של כב' השופט אשר קולה בב"ש (מחוזי נצ') 2003/08 עאטף נ' מדינת ישראל, (29.12.2008) (להלן – עניין עאטף), שם נדחה ערר על החלטת בית משפט לתעבורה, הדוחה בקשת העורר להאריך המועד להשפט בעבירה של בררת משפט: "נכון הוא, כי סעיף 230 הנ"ל, אינו מצריך נימוקים מיוחדים ודי בנימוקים שירשמו, אולם, גם נימוקים אלו, צריכים להיות כאלה, המעידים אכן, על סיבה סבירה להשתהות הרבה, ואין להסתפק בטענות סרק, שלא מגובות בתצהיר עובדתי כלשהוא. כבר נקבע לא אחת בפסיקה, כי איחור בלתי סביר, וכך הוא בענייננו, מונע מבית המשפט מליתן את הארכה כמבוקש." ובהמשך: "משהכלל הוא תשלום קנס ללא משפט, הרי שהחריג לכלל הוא, הבקשה להשפט, ומשכך, יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו בפיסקה ורק מקום בו מקבל דוח לא ידע ולא יכול היה לדעת על קבלת הדוח, או מקום בו ישנן נסיבות חריגות אחרות, יטה בית המשפט להאריך את המועד כמבוקש." בעניינינו לא הוגש תצהירו של המבקש לגיבוי העובדות הנטענות בבקשה.

...

אוסיף כי לא נעלמה מעיניי זכות הגישה לערכאות, מכוחה זכאי המבקש שיינתן לו יומו בבית המשפט להתגונן כראוי מפני האישום המיוחס לו. עם זאת, אין המדובר בזכות מוחלטת וסבורני כי במכלול נסיבות המקרה דנן, כאמור, על זכות זו לסגת מפני שיקולים נוספים, לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח שמירה על המועדים שנקבעו בדין.

סיכומו של דבר – מגמת הפסיקה היא שלא לאפשר פתיחת שערי ביהמ"ש בפני כל מי שמאחר בהגשת בקשה להארכת מועד להישפט, אלא רק במקום בו הוכח כי קיימות נסיבות חריגות המאפשרות מתן אורכה כאמור או כי המבקש לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיום הדוח.

בנסיבות דנא לא הוצגו בפני נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להישפט ועל כן הבקשה נדחית.

לפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין עבירה של אחיזה או שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית בנגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, עבירה מיום 08.04.22.

לטענת המבקש בבקשה שהגיש ביום 14.7.22, נודע לו לראשונה אודות הדו"ח אך רק עם קבלת הודעת SMS לנייד יום לפני הגשת הבקשה, והוא לא קיבל לידיו את הדוח המקורי; וטען, כי אכן נעצר על ידי שוטר, ו"השוטר טען בפניי שאני עברתי עבירה (שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה) ולאחר ויכוח אתו והסברתי לו שלא עברתי שום עבירה השוטר עזב אותי ולא נתן לי שום דוח והסתפק לומר לי באם יוחלט לעשות דוח ישלח לי בדואר" (סעיף 5 לתצהיר המבקש).

המבקש הגיש ערעור על החלטתי זו בתיק עפת 45134-08-22; ובפסק הדין בעירעור הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לצורך בירור עובדתי, על מנת שתונח בפני בית המשפט תשתית שיוכל על יסודה לקבוע אם הדוח נימסר למערער אם לאו במעמד ביצוע העבירה.

בית המשפט ייעתר לבקשה להארכת מועד להשפט אם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להשפט, או אם השתכנע בית המשפט כי דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין.

...

המבקש הגיש ערעור על החלטתי זו בתיק עפת 45134-08-22; ובפסק הדין בערעור הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לצורך בירור עובדתי, על מנת שתונח בפני בית המשפט תשתית שיוכל על יסודה לקבוע אם הדוח נמסר למערער אם לאו במעמד ביצוע העבירה.

לאחר ששקלתי העדויות והמסמכים שהוגשו בפני, אינני סבורה שהמבקש הראה שקיימים טעמים המצדיקים להיעתר לבקשה להארכת מועד להישפט.

עדות עורך הדו"ח אמינה בעיני, ולא מצאתי כל סיבה לפקפק באמינותו, ואני סבורה כי עדותו משקפת נאמנה את נסיבות המקרה, ועדותו גם לא נסתרה בחקירה נגדית.

בנסיבות אלה, אינני רואה מקום להטיל ספק בדבר מסירת הדו"ח לנהג-המבקש; ואינני מקבלת את טענת המבקש כי השוטר לא נתן לו דו"ח. משאלו פני הדברים, לא נטען ולא הוכח כי יש הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה, גם אם מדובר רק באיחור קל. באשר לתנאי השני – אני סבורה כי הבקשה אף אינה מעלה נימוקים ממשיים לעיוות דין, שעה שעורך הדו"ח ציין בדו"ח, כי הבחין ברכב הנל יוצא משטח בית החולים "תוך כדי שהנהג אוחז ביד טלפון נייד בזמן שהרכב היה בתנועה". על פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין, ועל הטוען לקיומה של עילה זו להציג טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)); ואין בעדות המבקש כי "לא דיברתי בטלפון כי יש לי קבוע" (עמוד 4 שורה 24 לפרוטוקול) כדי לסתור את האמור בדו"ח; וכידוע, על פי הפסיקה האחיזה בטלפון הנייד בזמן הנהיגה מהווה, כשלעצמה, עבירה לפי התקנה (רע"פ 10020/16 ברוך בן יוסף).

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.