ערעור על דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערר על היטל השבחה

בפניי ערעור מינהלי על החלטת המשיבה 1 (להלן: "יו"ר הוועדה") מיום 30/11/22 שניתנה בהתאם לסמכותה לפי סעיף 14 (א) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 ולפיה דחתה המשיבה 1 את בקשת המערערים להארכת מועד להגשת ערר על שומות היטל השבחה אותן הוציאה המשיבה 2 ביום 10/12/21 ביחס למקרקעין הידועים כגוש 15556 חלקה 7 בישוב חזון (להלן: "ההחלטה").

סיכומי טענות המערערים בסיכומיהם חזרו המערערים על הרקע שקדם להגשת בקשתם להארכת מועד וכן על כל טענותיהם כפי שהובאו לעיל במסגרת פניותיהם לשמאי הוועדה וכן בבקשה להארכת המועד.

...

סיכומו של דבר לא מצאתי שנפלה בהחלטת יו"ר הועדה טעות המצדיקה התערבותי.

הערעור נדחה.

המערערים ישלמו לועדה, המשיבה 2 הוצאות הערעור בסך כולל של 20,000 ₪.

על רקע הדברים הללו הגישה המערערת, ביום 6.2.2020, בקשה להארכת המועד להגשת ערר על השומות.

החלטת ועדת הערר בדחותה את הבקשה להארכת המועד ציינה ועדת הערר את השהוי העצום בהגשת הבקשה (2.5 עד 3.5 שנים), שהוי שלא ניתן לו הסבר משכנע.

דיון והכרעה סעיף 14 (א) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה קובע: "על שומה לפי סעיף 4 ניתן לערור לפני ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה, בתוך 45 ימים מיום שבו הובאה השומה לידיעת החייב; על לוח שומה לפי סעיף 5 ניתן לערור לפני ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה בתוך שנה ממועד הצגת לוח השומה; יושב ראש ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה רשאי להאריך את התקופות האמורות מטעמים מיוחדים שיירשמו". מלים אחרות, בפני המבקש לערור על שומה עומדים 45 ימים, אותם החמצה המערערת בכשלוש שנים.

במקרה שלפנינו, גם אם נניח, לטובת הדיון, כי על פי הילכת מעונה אין היא חייבת בהיטל, איני סבור כי יש להחיל הלכה זו על המערערת (והמשיבות) באופן רטרואקטיבי.

...

עוד נטען מפי המערערת, כי המשיבה התעשרה מכספים שלא הגיעו לה על פי דין, ואין לאפשר חוקית או מוסרית מציאות זו של גביה שלא כדין, אפילו נפלו פגמים אלו או אחרים בהתנהלות פרוצדוראלית של המערערת.

סוף דבר הערעור נדחה.

והינה בנוסף, בסעיף 20 לכתב הערר, ביקשו המערערות "לחלופין, ועל דרך הזהירות בלבד, מתבקשת כבוד הועדה להאריך המועד להגשת הערר לועדה עד ליום הגשתו בפועל." דהיינו, הלכה למעשה לא סמכו המערערות על האמור במכתבו של הרכז מיום 1.12.2019 כאילו הן עדיין "רשאיות" לערור ללא נטילת רשות מיוחדת, ובמקום זאת הן ביקשו במפורש מועדת הערר להאריך מכוח סמכויותיה את המועד להגשת הערר.

(3) תוצאות דחיית בקשת הארכה על ידי ועדת הערר היא שכל אחת מן המערערות נידרשת לשלם היטל השבחה בסכום קרן בסך 114,340 ש"ח, וזאת במקום סכום קרן של 7,254 ש"ח - שהוא סכום ההיטל הנכון לפי שומת מרגו שנערכה כאמור לגבי אותם מקרקעין ובגין אותן תוכניות, ועליה הועדה המקומית לא עררה.

לטעמי, קיימים במקרה זה "טעמים מיוחדים" ברורים להעתר לבקשת ארכה ועם כל הכבוד יהיה זה בלתי צודק להשאיר את החלטת ועדת הערר על כנה.

...

לדעתי, בנסיבות אלו, אף אם היה ביכולתן של המערערות למנוע את הבעיה כולה על ידי קיום הישיבה שהייתה קבועה ליום 16.10.2018, יהיה זה בלתי מידתי לחייבן במס אשר בבירור איננו "מס אמת" בגלל העדפתן לביטול הישיבה האמורה והפסקת ההליך בשלב זה. לנוכח המסקנה אליה הגעתי, אינני צריך להידרש לטענתן המוקשית של המערערות לפיה שוברי התשלום שהוצאו להן בחודש נובמבר 2019 יצרו למעשה שומה חדשה, וכפועל יוצא מכך באותה עת טרם חלף המועד להגשת ערר וכלל לא נדרשה ארכה לשם הגשתו.

לטעמי, קיימים במקרה זה "טעמים מיוחדים" ברורים להיעתר לבקשת ארכה ועם כל הכבוד יהיה זה בלתי צודק להשאיר את החלטת ועדת הערר על כנה.

אני מורה אפוא על ביטול החלטת ועדת הערר כך שעררן של המערערות יידון לגופו בפני ועדת הערר.

לפניי ערעור מינהלי על החלטת וועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה מחוז תל - אביב מיום 8.6.23, בבל"מ הר/82125/0622 (בראשות עו"ד סילביה רביד), במסגרתה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערר על שומה מכרעת.

מקור נוסף אפשרי לסמכות זו של השמאי המכריע מצוי בתקנה 17(א) בתקנות התיכנון והבניה (סדרי דין בבקשה להכרעה לפני שמאי מכריע או שמאי מייעץ), תשס"ט-2008 המורה כי "כל עניין הנוגע לסדרי דין שלגביו לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי השמאי המכריע לתת הוראות לגביו." כיוון שהשמאית המכריעה סברה כי אין לה סמכות להזקק לבקשה לתיקון השומה, הרי שכאמור היה על המערערת לערור על החלטה זו, ולא לבקש הארכת מועד להגשת ערר על השומה המכריעה.

...

כיוון שלא שוכנעתי כי קיימים טעמים מיוחדים לאיחור וכי סיכוייו של ההליך נמוכים ביותר, אין הצדקה להתערבות בהחלטה.

נוכח כל האמור, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות ההליך בסך 60,000 ₪.

בהחלטה נושא העירעור המינהלי, קיבל יושב ראש ועדת הערר את בקשת המשיבה והאריך את המועד להגשת ערר על שומה מכרעת.

בהתייחס לנימוקיה של המשיבה לכך שלא הוגש ערר במועד, רצף של טעויות, טען המערער כי טעמי איחור דלים ובלתי מספיקים אלו, אינם יכולים לקיים את הדרישה לטעמים מיוחדים, ומשכך היה על יו"ר הועדה לדחות את הבקשה.

(2) יושב ראש מועצת שמאי המקרקעין יודיע לחייב בהיטל ולועדה המקומית, בתוך 15 ימים ממועד קבלת הפנייה כאמור בפיסקה (1), על זהותו של השמאי המכריע שמינה כאמור; (3) השמאי המכריע שמונה כאמור בפיסקה (2), ידון ויכריע לגבי גובה החיוב; החלטות השמאי המכריע יפורסמו בהתאם לכללים שקבע שר המשפטים; (4) על החלטתו של השמאי המכריע כאמור בפיסקה (3), יכולים החייב בהיטל או הועדה המקומית לערור לפני ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה בתוך 45 ימים מיום המצאת ההחלטה של השמאי המכריע; יושב ראש ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה רשאי להאריך את התקופה האמורה מטעמים מיוחדים שיירשמו.

...

בסופו של יום, מקובלת עלי עמדת בא-המערער כי אם היה די בקיומה של תקלה משרדית או התרשלות בטיפול כדי להקים 'טעם מיוחד', אזי אין עוד ערך לחובת בעלי הדין לעמוד במועדים שנקבעו.

בשולי הדברים, אציין כי נוכח המסקנה אליה הגעתי איני נדרש לטענת המערער המופנית לכך שלא הוגש תצהיר התומך בבקשה.

סיכום על יסוד האמור, אני מקבל את הערעור ומבטל את החלטת יו"ר ועדת הערר לקבל את בקשת המשיבה להארכת מועד להגשת ערר.