ערעור על דחיית בקשה לאישור פסק בוררות בעניין סכסוך עסקי

ביום י"ג תמוז תשנ"ח (07.07.1998) הצדדים מינו את הבורר להכריע בסכסוך על "שטר בירורין" בעיניין "הוילה ברמות 06 מיגרש 20 ירושלים" ביום - ג' סיון תשנ"ט (18.05.1999) הוציא הבורר את פסק הבוררות ולפיו: (להלן- ההחלטה הראשונה) בהחלטה שניתנה כשנתיים לאחר מכן, ביום כ"ט תשרי תשס"ב (16.10.2001), להלן- ההחלטה השנייה) קבע הבורר: בהחלטה שלישית, מיום כ"ז אדר ב' תשס"ג (31.03.2003) פסק הבורר את פסק הבוררות אותו מבוקש לאשר כעת: אין מחלוקת כי המשיב בהפ"ב 7487-09-20 (להלן- שפירא) לא שילם למבקש בהפ"ב 7487-09-20 (להלן- לוברבום) דבר, ועל כן הגיש לוברבום את המרצת הפתיחה לאישור פסק הבורר וסמוך לאחר מכן הגיש שפירא את המרצת הפתיחה לביטול פסק הבורר.

הצדדים קיבלו על עצמם מראש את הכרעת הבורר, גם אם יטעה וגם אם צד זה או אחר לא ישבע נחת מן הפסק (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, פ"ד נד(6) 605, 623 (2003)) והעיקר: בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות [רע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבי חן בע"מ, פ"ד מח(4) 826, 832-831), ולכן אף אם מסקנת הבורר מוטעית, בין במישור המשפטי, ובין במישור העובדתי, אין בכך כדי להוות עילה לביטולו.

באותו עמוד 4 ש. 9-10 העיד: " "אחרי הפסק הדין אני המשכתי להשקיע, אחרי פסק הדין הראשון אני יצאתי מהעסק, אמרתי למבקש שאנחנו חייבים לסיים את העניין הזה כי הפסדנו המון כסף" אז מה מהם הנכון? יצא מהעסק או המשיך להשקיע? כאשר נחקר נגדית, ביום 22.05.2022 השיב (עמ' 17) מבין שלושת הגרסאות: גרסה שקבל מכתבים, גרסה שלא קיבל מכתבים וגרסה שלישית שזה לא משנה אם קיבל מכתבים או לא. אני סבורה כי זו שקבל מכתבים היא הנכונה, שכן בסוף חקירתו נישאל: "למה אחרי שראית את פסקי הדין של אייזנשטיין, השני והשלישי, לא הילכת לבית משפט לבטל אותם" והשיב: "העניין הוא כזה, א' לא חשבתי שזה בוררות כי לא השתתפתי שם. ב' זה היה נראה לי ממש צחוק כל הדבר הזה, בית המשפט זה אגרה, היה לי חבל לשלם את האגרה בבית משפט" (עמ' 23 ש. 29-32).

בפס"ד שונה הילכות נדחתה הבקשה לאישור פסק הבוררות בחלוף 30 שנים מאז ניתן, כימעט כפול מפרק הזמן בעניינינו, מה גם שבשונה הילכות התנהלו בין הצדדים הליכים נוספים במרוצת השנים, לרבות הליך פלילי ואיש מהצדדים לא העלה את עניין הבוררות.

...

המשיב הודה שפנה את הבורר, שוחח עמו בטלפון והלין על תוצאת הפסק, המשיב לא הראה במה השתנה מצבו לרעה או מדוע יש לראות במבקש כמי שזנח את הליך הבוררות ומשלא עמד בתנאים שנקבעו בפסיקה להוכחת טענת שיהוי, וגם לא הוכח חוסר תום לב מצד לוברבום, הרי שטענת השיהוי נדחית.

הבקשה לאישור פסק הבורר (הפ"ב 7487-09-20) מתקבלת ואילו ההתנגדות לאישור (הפ"ב 57815-09-20) נדחית.

אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בבקשת הביטול של מתתיהו נטען, כי אין בין הצדדים הסכם בוררות תקף, מאחר שהסכם 1987 לא נועד לחול על סכסוכים שיתגלעו בין מתתיהו לגדעון, וכיוון שכללי הבוררות של לישכת רואי חשבון אינם חלים על סכסוכים עיסקיים.

הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק דין שניתן בבקשות לאשר או לבטל פסק בוררות לא תנתן על דרך השיגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה שיש לה היבט עיקרוני, החורג מגדר עניינם הפרטני של בעלי הדין (רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פסקה 10 (20.12.2004); רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, סג(3), 795, 818 (2010); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל 1235 (מהדורה רביעית 2005) (להלן: אוטולנגי)).

הטענה נדחתה, משנקבע כי מתתיהו – שלא העלה טענה זו בשום שלב משלבי הבוררות – מנוע מלהעלותה לראשונה, במסגרת בקשתו לביטול פסק הבוררות; לא עלה בידי מתתיהו לשכנעני כי יש מקום להתערבותי בקביעה זו. כידוע, מניעות יכול שתתבסס על השלב בו נטען כי מינוי הבורר נעשה שלא כדין (ראו: אוטולנגי, עמודים 1151-1150; אורי גורן בוררות 302 (2018)).

ודוק: בעיניין ולקו הכריע הנשיא שמגר כי על בעל דין, אשר קָבַל על חוסר סמכותו של הבורר, וזה האחרון דחה את טענתו, להמתין לפסק הבורר ורק אז לטעון לבטלותו (עניין ולקו, עמוד 517).

ברם, טעמה של דחיית מועד העימות עד לאחר מתן פסק הבוררות נעוץ בכך שהיא "נותנת ביטוי טוב יותר לאחת ממטרות היסוד בדיני הבוררות להביא את הצדדים לחיסול הסיכסוך ביניהם, תוך הזקקות מינימלית לבית המשפט" (שם).

...

בהקשר זה אבהיר, כי מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה בנסיבות העניין, היה על מתתיהו להתייצב להליך הבוררות, ולהעלות את טענותיו בעניין הסמכות לפני הבורר.

משמצאתי כי אין בבקשה כדי להצדיק מתן רשות ערעור, ממילא נדחות גם הבקשות להוספת ראיה ולצירוף לשכת רואי חשבון כצד להליך.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

רקע והתנהלות ההליך פסק הבורר עסק בתביעה "בגין עסקת המיגרש ברח' אהליהב 7 בירושלים". בפסק נקבע שעל המשיב לשלם למבקש סכום של 135 אלף דולרים עד ל' ניסן תשס"ו (28.4.2006).

בקשת רשות ערעור על ההחלטות הוגשה ביום 15.9.2022 ונדחתה בפסק דינו המפורט של הש' גורדון ברע"א 34755-09-22.

מדובר במסמך נעדר תאריך, אשר במסגרתו העלה המבקש בפני הבורר מספר אפשרויות ליישוב המחלוקת ואשר אחת מהן היא תשלום בסך 648,000 דולר, אשר נכון למועד בירור הסיכסוך בפני הבורר עולה לכדי כ-3 מליון ₪.

בהקשר זה אפנה להקף המסמכים בתיק, הבקשות שהוגשו בנוגע לטענת הסמכות ובנוגע לטענות הנוספות שנדחו, הן בנוגע לבקשה לאישור פסק הבורר והן בנוגע לבקשה לביטולו.

...

הנה כי כן דין הבקשה לביטול פסק הדין להידחות ומכאן יש לפנות לדון במשוכה שעומדת בפני המבקש טרם אישור פסק הבורר והיא טענות המשיב להתיישנות ושיהוי.

לסיכום הדיון בטענת השיהוי מצאתי כאמור כי המשיב לא הוכיח שהמבקש ויתר או מחל על זכותו, או שנהג בחוסר תום לב. ממילא שבמצב זה ולאור המבחנים בפסיקה שתוארו, אין בהוכחת שינוי לרעה כדי להביא לקבלת טענת השיהוי.

לפיכך אני דוחה את טענת השיהוי.

משנדחו טענות המשיב אני מורה על אישור פסק הבורר.

שלוש ההחלטות שבעניינן הוגשה בקשת רשות העירעור הן אלו: הראשונה, החלטה מיום 6.12.2023 הדוחה את בקשת המבקש להעברת בקשת האישור אל בית הדין לעבודה בירושלים, לשם איחוד הדיון בה עם בקשה לביטול פסק הבוררות, שהוא הגיש אל בית הדין לעבודה (ת"ב 40640-11-23) (להלן – בקשת הביטול); השנייה, פסק הדין שניתן ביום 6.12.2023, מיד לאחר מתן ההחלטה הראשונה, המאשר פסק בוררות; השלישית, החלטה מיום 18.12.2023, הדוחה את בקשת המבקש לעיון מחדש בפסק הדין (ההחלטה השנייה), מהנימוק שהדרך להשיג על פסק-דין אינה באמצעות בקשה לעיון מחדש ומאחר שלא היתקיימו נסיבות המצדיקות עיון מחדש.

רקע – עקרי העובדות הדרושות, תמצית ההליכים בבית המשפט קמא ושלוש החלטותיו הרקע להליך הבוררות הוא סיכסוך עסקי בין הצדדים, שאחת המחלוקות העולות בו היא אם כטענת המבקש, מתקיימים בינו לבין המשיבה יחסי עבודה או שמא, כטענת המשיבה, מדובר בסכסוך עסקי מובהק בין גורמים עיסקיים עצמאיים.

אכן וכידוע, הלכה היא כי בדרך לא תנתן רשות ערעור על פסקי דין בעינייני בוררות, זולת במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, או אם התערבותה של ערכאת העירעור דרושה משקולי צדק או לשם מניעת עוות דין (ראו למשל: רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1 (2004)‏‏, כבוד השופט י' טירקל, פסקה 10; רע"א 6727/10 עריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (6.10.2010)‏‏, כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 18; רע"א 5448/20 אמירי זיכרון יעקב בע"מ נ' האחים אבו עיאש בע"מ (23.9.2020)‏‏, כבוד השופט ד' מינץ, פסקה 17; רע"א 5229/18 אבידור נ' לביא (23.8.2018)‏‏, כבוד השופט ד' מינץ, פסקה 14).

...

על רקע האמור, נבחן את שלוש החלטותיו של בית המשפט קמא.

עם זאת, אף אם הדבר בבחינת למעלה מהדרוש, ראינו לנכון להעיר בקצרה ובלי שיהיה בכך כדי לחייב את הערכאה אשר בסופו של דבר תידרש לגופם של דברים, כי נראה לכאורה כי הסעד הזמני שנתן הבורר מעלה קשיים רבים.

ראו בין השאר, את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שמספרה 4.1111, בעניין "דרכי הטיפול של רשויות המדינה בכתבי סירוב המוצאים על-ידי בתי דין דתיים". - סיכום ותוצאה מכל הטעמים שפורטו וכאמור, הערעור מתקבל.

]השופט ד' מינץ: שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' אבמן-מולר) מיום 8.2.2024 בת"א 30201-08-23, בו התקבלה בקשת אחד מהצדדים למינוי בורר חליף שיחל בהליך הבוררות מראשיתו.

שתי הבקשות נדחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 31.10.2021 בו נקבע כי מדובר בהחלטת ביניים שלא ניתן לאשרה או לבטלה (הפ"ב 43172-07-20; הפ"ב 51562-09-20; להלן: ההחלטה מיום 31.10.2021).

זכמי היתנגד לבקשה וטען כי תניית הבוררות קבעה באופן מפורש כי הסכמת הצדדים לניהול הליך בוררות הנה לעניין בורר מסוים בלבד, ומשכך עם התפטרותו, הצדדים חופשיים מעולו של הסכם הבוררות והסמכות לידון בסכסוך עוברת לבית המשפט.

עוד נטען כי מתקיימים במקרה זה טעמים נוספים המצדיקים את בירור הסיכסוך בבית המשפט ובהם קיומם של סכסוכים עיסקיים נוספים בין הצדדים שראוי לאגדם תחת אותו גורם שפוטי.

הבקשה אינה עומדת באמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור בעינייני בוררות, אשר תנתן במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר ההתערבות נידרשת משקולי צדק או לשם מניעת עוות דין חמור (ראו למשל לאחרונה: רע"א 1691/24 מפלים 26 אלד בע"מ נ' טרבלסי, פסקה 9 (1.4.2024); רע"א 2962/24 מלון מרינה תל אביב בע"מ נ' ארליגר ניהול נכסים בע"מ (14.4.2024)).

...

לעומת זאת, בכל הנוגע לבקשתו של משה, בקשה זו אכן באה בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור, ועל כן החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לגביה על פי הרשות שניתנה.

דברים אלה לא רק תומכים במסקנה כי יש להמשיך את הבוררות מהמקום שבו הופסקה, אלא אף מביאים לכך שזכמי מנוע מלטעון כי הבוררות צריכה להתקיים כעת מראשיתה.

סופו של יום, בקשתו של זכמי נדחית, ואילו ערעורו של משה מתקבל במובן זה שהבורר החליף שייקבע על ידי בית המשפט המחוזי ימשיך את הבוררות מהשלב אליו הגיע הבורר המוסכם.