ערעור על גזר דין בתיק תעבורה שגרם לחבלה של ממש

ההליך בבית משפט קמא; המערער הורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעבירות של נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); גרימת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38 לפקודת התעבורה; ונהיגה במהירות בלתי סבירה – עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

עוד הוסיף וטען המערער כי המערער ניחבל חבלה של ממש, ופגיעתו הייתה קשה והנוסע שהיה אתו ברכב נפגע פגיעה קלה, ואף התייצב במסגרת העירעור, מאחר וגם הוא סבור כי העונש שהושת על המערער, כך לטענת המערער, הנו עונש חמור ולא מידתי ביחס לנסיבות תיק זה. מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את העירעור.

כך למשל, בעבירות של נהיגה רשלנית ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, או אי ציות לאור אדום המופיע ברמזור, במסגרתן נגרמו להולכי רגל פגיעות גוף קשות וחבלות של ממש, שאף הצריכו באחד המקרים אישפוז, הרדמה ושקום ממושך, הושתו עונשי פסילה החל מ-4 חודשים, לצד עונשים נלווים ועד 9 חודשים (ראו: רע"פ 6918/02 מנשה אחיה נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (31.10.07); עפ"ת (י-ם) 43362-03-13 יעקב בן דוד נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (12.5.13); ע"פ (ת"א) 71488/02 אוקנין שושנה נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (2.12.03); עפ"ת (חי') 44260-03-10 עטא רשיד נ' מדינת ישראל –לישכת תביעות גליל – משטרת ישראל [פורסם במאגרים] (4.5.10)).

שלישית, בית משפט קמא, במסגרת גזר הדין ציין לא אחת במקרים בהם נאשם ניחבל חבלה של ממש בתאונה, בית המשפט נוטה להקל עמו בגזר הדין (פסקה 12), ופסקה 19 המשיך וציין כי בית משפט נוטה להקל בעונשם של נאשמים שנגרמו להם חבלות, מהטעם שקבלו את עונשם, ואף סקר בפירוט את החבלה של ממש שנגרמה למערער לרבות שברים מרוסקים כמפורט בהרחבה בגזר הדין, ובעת היישום של שיקול זה בגזירת עונשו של המערער, בית משפט קמא לא ייחס משקל מספיק לחומרת החבלה שסבל ממנה המערער וראוי, שתקבל משקל נכון יותר בעת גזר הדין.

בית המשפט למרות שהכיר בשקול זה כשיקול מקל נימנע מלעשות זאת בשל ניהול הליך ההוכחות כמפורט על ידו בפיסקה 21, וכאמור לעיל עצם ניהול הוכחות אינו שיקול לחומרה והן בכוחו לבטל שיקול לקולא כגון חבלות של ממש שנגרמו למערער וכפי שהסברתי לעיל עצם ניהול תיק הוכחות אינו מעניק הקלה למערער בדומה לנאשם אחר שנטל אחריות על מעשיו.

...

אני סבור כי זכותו של הנאשם לנהל הליך משפטי, הדבר בסופו של יום לא תעניק לאותו נאשם את אותה הקלה השמורה למי שנוטל אחריות על מעשיו, ואינה יכולה להיחשב כשיקול לחומרה כלל ועיקר כפי שהטמיע זאת בית משפט קמא כחוט השני בגזר דינו (ע"פ 3106/11 פלוני נ' מדינת ישראל, וע"פ (י-ם) 4455/09 אופיר לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 6).

על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ברכיב הפסילה בלבד ומעמיד את עונש הפסילה בפועל על 6 חודשים בלבד תחת עונש הפסילה שנקבע בידי בית משפט קמא.

סוף דבר, הערעור מתקבל באופן חלקי כמפורט בפסקה 28 לעיל, ברכיב הפסילה בפועל.

השופט י' עמית: המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בשלוש עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנוסחו עובר לתיקון חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019 (להלן: תיקון מס' 137) (הרפורמה בעבירות הריגה); בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) וסעיף 169ב לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); בעבירה של חציית צומת באור אדום לפי תקנה 21(א)+(ב) לתקנות התעבורה וסעיפים 62(8)+68 לפקודת התעבורה; ובעבירה של גרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה (כך לפי כתב האישום מיום 29.12.2016 והכרעת הדין).

אשר לערעור על גזר הדין, המערער טען כי יש להחיל עליו את תיקון מס' 137, הקובע עונש מאסר של עד 12 שנים בגין עבירת המתה בקלות דעת.

יפים לענייננו דברי השופט רובינשטיין בעיניין ברכה: "בדיוק מצב זה, של נסיבות שבהן 'כימעט' מוכתב האסון מראש, מחייב ענישה מחמירה ביותר, הן כאשר מדובר בתיקי נהיגה בשיכרות וסמים 'גרידא', והן ובמיוחד בתיקים שבהם קרו תוצאות קשות, כמו בעניינינו, והעבירה המרכזית היא הריגה. ואל נכחד, מקום שבו קול דמי המנוחים זועק מן האדמה, ומצטרף לשאלה שאין בידם לשאול ועלינו להציבה, מדוע העז המערער, הלוּם מסים ואלכוהול, לנהוג ברכב, גם אם אין טענה שנתכוון להרוג את הזולת – שאט הנפש המוסרי החובר לכל אלה מציב רף ענישה גבוה, לא כל שכן במקום שקופחו חייהם של שישה, ואף למספר משמעות". סוף דבר, שבנסיבות הקשות של ענייננו, כאשר המערער קיפח חייהם של שלושה ופגע קשה בשניים נוספים, לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

...

לא למותר לציין, כי המסקנה על אודות השימוש בהרואין זמן קצר לפני התאונה אינה מתבססת על בדיקת המעבדה בלבד.

דין הטענה להידחות בנסיבות המקרה, ונוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר היסוד הנפשי של המערער בעת התאונה.

יפים לענייננו דברי השופט רובינשטיין בעניין ברכה: "בדיוק מצב זה, של נסיבות שבהן 'כמעט' מוכתב האסון מראש, מחייב ענישה מחמירה ביותר, הן כאשר מדובר בתיקי נהיגה בשכרות וסמים 'גרידא', והן ובמיוחד בתיקים שבהם קרו תוצאות קשות, כמו בענייננו, והעבירה המרכזית היא הריגה. ואל נכחד, מקום שבו קול דמי המנוחים זועק מן האדמה, ומצטרף לשאלה שאין בידם לשאול ועלינו להציבה, מדוע העז המערער, הלוּם מסים ואלכוהול, לנהוג ברכב, גם אם אין טענה שנתכוון להרוג את הזולת – שאט הנפש המוסרי החובר לכל אלה מציב רף ענישה גבוה, לא כל שכן במקום שקופחו חייהם של שישה, ואף למספר משמעות". סוף דבר, שבנסיבות הקשות של ענייננו, כאשר המערער קיפח חייהם של שלושה ופגע קשה בשניים נוספים, לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, אנו דוחים את הערעור על כל חלקיו.

בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים) ת"ד 4518-03-17 מדינת ישראל נ' צבי תיק חצוני: 498556/2016 בפני כבוד השופטת ענת יהב מאשימה מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד רונית עמר נאשמת ליאורה צבי – נוכחת ע"י ב"כ עו"ד צ'רלי סבג – לא נוכח גזר דין

עפ"ת 35330-03-20 מדינת ישראל נ' עבדי- ערעור של המדינה על גזר הדין של בית המשפט לתעבורה שהשית 9 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ו- 5 שנות פסילה על נאשם שנהג ברשלנות גבוהה תוך שנהג במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך סטה מנתיב נסיעתו ועקף קו לבן רצוף ופגע בנהגת הרה כשפגע בה בחבלות של ממש וגרם לה לנכות של 100% וכן להולדת התינוקת שאף נפגעה כתוצאה מאותה הפגיעה.

...

אדגיש, כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנפגע לא התייצב בבית המשפט, לא הציג את מצבו הרפואי ואת עמדתו, לא שיתף פעולה לעניין זה עם המאשימה ובהתחשב בכך שלא הוצגו בפניי כל נתונים עדכניים אודותיו, סבורני שבנסיבות שנוצרו במקרה זה, רף העונש התחתון יהא נמוך מן הרף לו עתרה ב"כ המאשימה במסגרת טיעוניה.

מצרה על תוצאות התאונה הקשות, מביעה אמפטיה, אולם אומר שאינני מבינה מדוע היה צורך בהתארכות ההליך זמן כה רב, אפילו כאשר נאשם מחליט שרוצה לנצל זכותו על פי החוק ולנהל הוכחות ואומר שלולא טענה בפניי על חוסר הבנה בהליך זה והאמנתי לה, ייתכן שהייתי שוקלת הטלת פיצוי כספי משמעותי על כך שהובאו כלל הרופאים לעדותם, כאשר היה צורך באחד בלבד ובזה נמצאנו מבטלים את זמנם היקר בהצלת חיים.

על כן, אני קובעת את העונשים הבאים: פסילה בפועל של 6 חודשים.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בת"ד 216-09-15, בעבירות של נהיגה בקלות ראש, סטייה מנתיב נסיעה (נסיבות מחמירות) וחבלה של ממש.

לאחר ניהול הליך הוכחות, הרשיע בית המשפט לתעבורה בעכו (כב' השופט הבכיר יעקב בכר) את המבקש בכל העבירות המיוחסות לו, תוך שקבע: "הנאשם לא עמד בנטל ההוכחה הנידרש, דהיינו לא סיפק הסבר מניח את הדעת לפיו סטייתו מנתיבו לא נגרמה מחוסר זהירות. עפ"י חומר הראיות, עולה תמונה ברורה וחדה לפיה התרשל הנאשם בנהיגתו, שכן בטרם הגיעו לעקומה החדה שבכיוון נסיעתו, נסע במהירות שאינה בהתאם לתנאי הדרך חרף האזהרות המצויות על הכביש ובצדו כאמור לעיל, סטה מנתיבו ופגע במעקה הבטיחות. אם היה מתאים הנאשם את מהירות נסיעתו לתנאי הדרך, היה יכול למנוע את סטייתו מהכביש ואת התאונה שבעקבותיה". ביום 3.7.19 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך 3 חודשים, פסילה על תנאי וקנס.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעיניינו (עפ"ת 31388-10-19).

עוד הוסיפו, כי המבקש מעוניין למעשה להגיש חוות דעת בוחן כראיה חדשה ואף לאפשר לו להגיש מחדש את מכלול הראיות שהוגשו בתיק הפלילי, אף שכלל הטענות אותן מעלה המבקש כיום כבר נטענו בפני בית המשפט לתעבורה ונדחו על ידו.

...

סעיף 42א(א) לפקודה קובע כדלקמן: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". סעיף 42ג לפקודה מגדיר באילו מקרים יוכל בעל דין להביא ראיות לסתירת פסק הדין הפלילי: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין." די באמור כדי לדחות את טענת המבקש כאילו כבר ניתנה לו רשות להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין (ולכן מדובר בבקשה המוגשת "מטעמי זהירות בלבד"), מקום בו אושר לו להגיש חוות דעת בוחן תנועה מטעמו, ללא התנגדות המשיבות.

בנסיבות אלו דין הבקשה להבאת ראיות לסתור, להידחות.

סוף דבר, הבקשה להבאת ראיות לסתור נדחית.

לפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה, בתיק ת"ד 5904-03-20 מיום 24.10.2021, בו הושתו על המערערת, שהורשעה על פי הודאתה באחריות לתאונת דרכים, עונשים שונים, אשר כללו, בין היתר, צו שירות לתועלת הציבור, מאסר על תנאי ופסילה בפועל מלקבל ו/או מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים.

עסקינן בכתב אישום בגין תאונת דרכים מיום 17.12.2019, בו יוחסו למערערת עבירות של נהיגה בקלות ראש, אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חצייה בביטחה, מהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך והתנהגות הגורמת חבלה של ממש.

אולם, מכלול הנסיבות בעניינינו מחייבות למתן את עונש הפסילה של רישיון הנהיגה, וזאת גם בשים לב ליתר מרכיבי גזר הדין.

...

לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש, נתן בית המשפט קמא את גזר דינו מושא ערעור זה. בכל הנוגע למתחם העונש ההולם, נקבע כי המתחם "ההולם אירוע זה מתחיל ממאסר על תנאי עד מאסר בן 6 חודשים שיכול וירוצה בעבודות שירות או צו של"צ, פסילה בפועל של 10-36 חודשים, ועונשים נלווים". המערערת טוענת, כי בית משפט קמא טעה בכך שלא העמיד את הרף התחתון של המתחם, במרכיב הפסילה בפועל, על שלושה חודשי פסילה, היא תקופת המינימום הקבועה בפקודת התעבורה למי שמורשע בעבירה המנויה בתוספת השנייה לפקודה.

טענותיה של המערערת בפתח הדיון בפניי, לפיהן, העובדה כי מדובר בנהגת עם וותק נהיגה רב שנים, ללא מעורבות בתאונות, שהודתה בהזדמנות הראשונה ואף ביקשה לבצע של"צ כדי להביע חרטה, כל אלה חייבו קביעת מתחם עונש הולם שמתחיל מפסילת המינימום, דינה להידחות.

למעלה מהצורך אציין, כי גם הטענה לפיה בית המשפט שגה עת קבע תחילה כי מדובר באירוע אחד ובהמשך ראה את העבירות כל אחת בפני עצמה, אף היא דינה להידחות.

זאת כאמור בכפוף למסקנה הסופית שלי לעניין הרף התחתון של המתחם.

ראו, בין היתר, סעיף 40י (ב)(2) לחוק העונשין המעגן את סמכותו של בית המשפט, "לבקשת אחד מהצדדים, להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, אם שוכנע כי לא הייתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". סוף דבר השורה תחתונה מכל האמור היא, שנוכח נסיבותיה של המערערת עליהן עמדתי לעיל, ויתר רכיבי הענישה שנגזרו, ומשהענישה היא לעולם אינדיבידואלית, מצאתי לקבוע כי העונש שנגזר על המערערת חורג לחומרה, זאת מבלי שנעלמו מעיניי נסיבות התאונה, לרבות מידת הרשלנות ותוצאותיה של התאונה.