בית משפט השלום קבע שהעונש ההולם בעיניינו של המבקש הנו "ברף האמצעי ומעלה של המיתחם", וזאת בהיתחשב גם בסוג העבירות, חלקו של המבקש בפרשה, העובדה כי המבקש סחר ותיווך בסם שאינו מוגדר כ"קשה", והרווח הכספי הלא מבוטל שהופק מהעסקאות.
המשיבה טענה, כי גזר הדין אינו משקף את החומרה הרבה הגלומה במעשי המבקש ואת הצורך בענישה מרתיעה בעיניינו, וכי לא ניתן משקל ראוי למספר שיקולים משמעותיים לחומרה.
יצוין, כי לטענת המשיבה, במעמד קבלת ההחלטה, לא ידעו ועדת השחרורים ונציג היועץ המשפטי לממשלה על הגשת העירעור על ידי המשיבה, המכוון כלפי גזר דינו של המבקש, שהיה תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי איזכר בפסק דינו את עפ"ג 48252-07-17 מדינת ישראל נ' אליהו ביטון (31.12.2017) (להלן: עניין ביטון), אשר ניתן לאחר שנגזר דינו של המבקש, ובמסגרתו הוחמרו עונשי מאסר שהושתו על שני אחים, אשר הורשעו בנסיבות דומות לאלו של המבקש, הגם שביצעו פחות עיסקאות, שכללו כמויות קטנות יותר של סמים מסוכנים, ואף נטלו אחריות על מעשיהם, תוך שתוף פעולה עם שירות המבחן.
לבסוף, טענה המשיבה, כי "האיזון הכולל חייב החמרה בעונשו של המבקש מהטעמים אשר פורטו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי".
דיון והכרעה
כידוע, רשות ערעור "בגילגול שלישי" תנתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת הקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עוות דין מהותי או אי-צדק שניגרם למבקש (רע"פ 2054/18 רבאיעה נ' מדינת ישראל (12.03.2018); רע"פ 10059/16 בדיר נ' מדינת ישראל (14.3.2017)).
...
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, סבורני כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות, שכן הבקשה נוגעת לעניינו הפרטי של המבקש, הא ותו לא. אוסיף עוד, כי העונש שהושת על המבקש אינו סוטה כהוא זה ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות, ובוודאי שאין מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות זו. כמו כן, לא מצאתי כי קיים חשש לעיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש.
אשר לטענת המבקש, כי בית המשפט המחוזי נתן לו להבין כי ערעור המשיבה עתיד להידחות, או לחלופין, כי המשיבה מסרה שהיא לא תעמוד על ערעורה, ולפיכך הוא בחר להיעדר משלב הקראת פסק הדין, דינה להידחות.
סוף דבר, דין הבקשה להידחות.
