בית משפט קמא קבע שנסיבותיה האישיות המורכבות של המערערת, העדר עבר פלילי וגילה, אינן מצדיקות חריגה ממיתחם העונש ההולם, ונימק כי השיקול היחיד שמצדיק חריגה לקולה ממיתחם העונש ההולם, כעולה מתיקון 113 לחוק העונשין, הוא שיקול של שקום, אך במקרנו שיקומה של המערערת אינו עומד על הפרק והמערערת לא הביעה נזקקות טיפולית ולכן שירות המבחן נימנע מהמלצה טיפולית בעיניינה.
שנית, בית משפט קמא (במותבו הקודם) בעת שהפנה את המערערת לממונה על עבודות שירות לקבלת חוות דעת בעיניינה, לא ציין בפני המערערת שטרם גיבש עמדתו לעניין העונש כדי למנוע פיתוח ציפייה מטעמה, לא ראה לנכון לציין זאת בפרוטוקול – לעניין ההפניה לממונה על עבודות שירות, די אם נפנה לדבריו הקולעים של כב' השופט א' רובינשטיין בע"פ 6294/05 דורון חובב נגד מדינת ישראל (13.7.06), שם נקבע כי:
"מטבע הדברים כשמזמין בית המשפט חוות דעת לגבי נאשם מאת הממונה על עבודות שירות, יש בכך אינדיקאציה לכיוון מסוים, וציפייה אנושית..."
יחד עם זאת, צוין בהמשך כי:
"אין בכך כדי לומר כי אין בית משפט יכול לשנות דעתו משעיין או נפרשה לפניו תמונה מלאה יותר, כל עוד לא הכריע, ובמקרים כאלה יש לערכאת העירעור כבנדון דידן עניין רב בהנמקה" – ראו גם ע"פ 8704/08 סמי הייב נגד מדינת ישראל (23.4.09), שם נקבע כי:
" כבר נפסק על ידי בית משפט זה בעבר כי כאשר בית משפט מפנה את הנאשם לקבלת חוות דעת מהממונה על עבודות שירות, ובמיוחד כאשר לפני ההפנייה מציין הוא כי טרם גיבש את עמדתו לעניין העונש, הרי שההפנייה, כשלעצמה, אינה מהוה עילה להיווצרותה של ציפייה סבירה או הסתמכות מצד נאשם... במקרה דנן בית המשפט המחוזי לא רק שהקפיד לציין, לפני שהפנה את המערערים לממונה על עבודות שירות, כי אין הוא קובע מסמרות בעיניין, אלא שגם בגוף גזר הדין הדגיש כי הפנה את המערערים לממונה בטרם התגבשה דעתו לעניין העונש ואף נימק מדוע הגיע לתוצאה אליה הגיע ולא הסתפק בהטלת עבודות שירות"
כבוד השופט רובינשטיין, סבר אף במקום אחר כי "ראוי שינהגו בתי המשפט: אחריותם גדולה, ורגישות גם לעבריינים העוברים עבירות בזויות היא חלק ממלאכתם. הדברים מעוגנים גם בשכל הישר: יישלח אדם לממונה על עבודות שירות אך אם סבור בית המשפט כי יש סיכוי ממשי לריצוי כזה, שאלולא כן אין מנוס ממפח נפש מיותר, שלא לדבר על ערעורים ורוב היתדיינות" – ראו רע"פ 3389/11 מתיקו דראגו נגד מדינת ישראל (26.5.11).
...
אשר לנסיבות חייה האישיות של המערערת, מקריאת התסקיר אכן הלב נחמץ; עם זאת סבורני כי בית המשפט קמא נתן דעתו פעמיים לגבי נסיבות אישיות אלו; פעם אחת, משקבע מתחם שהוא נמוך מהמקובל, מתחם המשקף מגדר הנאשמת ונסיבותיה, ופעם שניה, עת למרות היעדר המלצה שיקומית בתסקיר, קבע בית המשפט קמא את עונש המערערת בתחתית המתחם.
בע"פ 6235/22 מדינת ישראל נ' חסארמה דן כב' בית המשפט העליון בין היתר במשמעות הודאה, חלק יחסי, והשפעת דברים אלו על הענישה, כאשר מדובר בעבירות נשק; כב' בית המשפט העליון קובע-
"..ואולם, אף אם הייתי מניח לטובת המערערים כי העונשים שנגזרו עליהם עולים בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת, לא היה בכך כדי לסייע. חומרתן של העבירות שכרוכות בשימוש פסול בנשק מחייבת ענישה חמורה ובלתי מתפשרת, שיהיה בה משום ביטוי הן לפגיעה הקשה בביטחון הציבור ובשלומו, הן להרתעה הנדרשת מפני עבירות מסוג זה. אכן, אל לנו להתעלם מהמציאות הקשה שבה נשק קטלני ורב עוצמה זמין בתפוצה רחבה, על הסיכון הרב לחיי אדם חפים מפשע ולפעילות עבריינית שהדבר נושא עמו. אף אין להתעלם מהיקפה הנרחב של התופעה, שאינו שוכך עם השנים. כפי שציינו לא אחת, לבתי המשפט תפקיד חשוב בהתמודדות עם תופעה זו, בין היתר בדרך של קביעת רף ענישה מחמיר ומרתיע. ההחמרה נדרשת לעבירות הנשק בכללותן ועל כל גווניהן, והיא מקבלת משנה תוקף כאשר עסקינן בתופעת השימוש בנשק קטלני ככלי לפתרון סכסוכים. משכך, סבורני כי יש מקום להחמיר בענישה הנוהגת, ובהתאם גם בעונשיהם של המערערים – באופן שייתן ביטוי מלא לחומרת מעשיהם. זאת מבלי שאנו נוטעים מסמרות בגבולות המדויקים של מתחמי הענישה.
ניצן סילמן, שופט
השופט א' בולוס :
עיינתי בחוות דעתם של חבריי ואחרי התלבטות החלטתי להצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט דאוד.
