ערעור על גזר דין בעבירות חבלה, נשיאת נשק וגרם מוות ברשלנות

סיכומו של דבר לעניין הערעורים על הכרעת הדין: לדעתי יש לזכות את אבו מוך מעבירות ההריגה וגרימת החבלה החמורה, ותחת זאת להרשיעו בגרימת מוות וחבלה ברשלנות.

הערעורים כנגד גזר הדין ערעורם של סיף וכפיר – כזכור, סיף וכפיר ערערו גם על גזר דינם.

העונש בגין העבירה של החזקת נשק שלא כדין יצטבר לעונש בגין גרימת מוות וחבלה ברשלנות כך שסך כול עונשו של אבו מוך יועמד על 12 שנות מאסר, מתוכן 10 שנים לריצוי בפועל ויתר המאסר על תנאי ל-3 שנים מתום המאסר, כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירה שהיא פשע או עבירה על סעיף 12א(ג) לחוק הכניסה לישראל.

ובבואנו לגזור את הדין זכרנו כי הוא מורשע בחמש עבירות של גרימת מוות ברשלנות ובנוסף להן בשלושים עבירות של גרימת חבלה ברשלנות - הרוגים ופצועים - דבר המצדיק, כי ההפחתה בעונשו, חרף זיכויו החלקי, תהא מתונה ולא רבה.

...

טענות המשיבה – לטענת המשיבה בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעת דינו על ממצאים עובדתיים ומסקנות מהימנות אשר הביאו למסקנה אחת ויחידה והיא שהמערערים, למצער, חשדו כי נוסעיהם הינם מחבלים אשר מתכוונים לבצע פיגוע התאבדות ולמרות זאת נמנעו המערערים מלברר חשד זה. בנוגע לאבו מוך, המשיבה סומכת ידיה על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה במסגרת השיחות בין אבו מוך לעסאף בהן הוזכר הפתגם "לשונך – סוסך; וכו'", 'הציפייה' ל'מלאך המוות' ומקרה אשרף קייסי, עסאף למעשה רמז לאבו מוך על כוונותיהם החבלניות שלו ושל המחבל המתאבד, וכי שיחות אלה עוררו את חשדותיו של אבו מוך.

ואולם, השתכנעתי בסופו של יום באותו ספק שנתעורר בחברתי באשר למערער 3; זאת לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי במוצגים - בחקירותיו בשירות הביטחון הכללי ובמשטרה אחת לאחת, בעדותו בבית המשפט וכן בחומר הראיות הנוסף שבתיק.

בעקבות אלה החלטתי להצטרף לספקות חברתי באשר לעניין ההריגה וגרימת חבלה חמורה – דהיינו, בשאלה אם אבו מוך חשד בהיות הנוסעים ברכבו מחבלים בטרם הפיצוץ, ושמא חשד אך בעבריינות פלילית שלהם; ספקות אמרנו - אף כי בקרבה רבה לסף הנדרש.

ובבואנו לגזור את הדין זכרנו כי הוא מורשע בחמש עבירות של גרימת מוות ברשלנות ובנוסף להן בשלושים עבירות של גרימת חבלה ברשלנות - הרוגים ופצועים - דבר המצדיק, כי ההפחתה בעונשו, חרף זיכויו החלקי, תהא מתונה ולא רבה.

מועתסם אבו גאנם (להלן: המערער), הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן בשנית שהוגש במסגרת הסדר טיעון, כמפורט להלן: חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק עונשין); נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין (שתי עבירות); גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין.

בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 7.5 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו, 20.11.2010; הופעל עונש מאסר על תנאי בן שישה חודשים שהוטל על המערער בת"פ 1177/09 בבית משפט השלום בירושלים, וזאת בחופף לעונש המאסר שהוטל; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור המערער, בתוך שלוש שנים ממועד שיחרורו מהמאסר, עבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, או עבירת נשק מסוג פשע; כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצויים למתלוננים "בנוסף לסכומים ששולמו במסגרת הסולחה, ככל ששולמו" בשיעור של 150,000 ₪ (לאלמנה, שהיא אחותו של המערער), 75,000 ₪ (ללואי אבו-אלהווא) ו-15,000 ₪ (לאחמד אבו-אלהווא).

נטען בנוסף, כי בית משפט קמא לא נתן כל משקל לשיקולי שקומו של המערער "חרף האינדיקציות הרבות לרצון המערער להשתקם ולחזור לדרך המוטב". בפתח הדיון שהתקיים בפנינו, הגיש עו"ד עותמאן שלושה גזרי דין שניתנו בעיניינם של בני מישפחת אבו גאנם, שבהם הוטלו עונשים קלים בהרבה מעונשו של המערער.

...

סיכומו של דבר, איננו רואים מקום לקבלת ערעורו של המערער והוא נדחה בזאת.

אכן, עונשו של המערער נוטה לקולה, אך לאחר שבחנו את כלל הנסיבות הגענו למסקנה כי אין מדובר בסטייה מהותית מרמת הענישה הראויה, ולפיכך החלטנו לדחות גם את ערעור המדינה.

לאור האמור, החלטנו לדחות גם את ערעור המדינה, בצד דחיית ערעורו של המערער.

המערער 1 הורשע בנוסף בעבירות אלו: חמש עבירות של נשיאת נשק והובלתו, לפי סעיף 144(ב) רישא וסעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין; מעשי פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(5) לחוק העונשין; שלוש עבירות של ידיעות כוזבות, לפי סעיף 243 לחוק העונשין; שלוש עבירות של ניסיון להיזק בחומר נפיץ, לפי סעיף 454 סיפא ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; והפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

בתאריך 11.4.2013, ניתן גזר הדין בעיניינו של המערער 2 והושתו עליו 3 שנות מאסר לריצוי בפועל בנכוי ימי מעצרו, ו-12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור בתוך 3 שנים עבירות בנשק.

עוד נטען, כי מטעני החבלה הם נשק "שבכוחו לגרום למותו של אדם או להזיק לו". באישום השני מסופר, כי ביום 13.4.2012 סמוך לחצות, הגיע המערער 1 לבית כלשהוא בכפר קרע כשברשותו מטען חבלה מאולתר.

לגישתו של עו"ד בויראת העונש שנגזר על המערער 2 אינו מידתי, בשים לב לרמת הענישה שנקבעה בתיק זה ובעיקר מתוך השוואה לעונשו של בדר, אשר הורשע בשני מקרים של נשיאת מטעני חבלה והשלכתם לעבר יעדים שונים, ועונשו הועמד על 46 חודשי מאסר בלבד.

...

לאחר בחינת כלל הנסיבות והאזנה קשובה לטיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי אין מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה בעבירות דומות, ונראה כי מדובר בעונשים ראויים ומאוזנים, ולפיכך החלטנו לדחות את שני הערעורים.

זאת, מאחר שבסופו של יום נגזר על המערערים, בגין ביצוע עבירה זו, עונש העומד בקצה התחתון של המתחם שנקבע, כך שאין ניכרת החמרה בעונשם בשל קביעת המתחם בדרך זו. סוף דבר, משלא מצאנו כי העונש הכולל שהושת על המערערים סוטה מרמת הענישה הראויה, הננו מחליטים לדחות את שני הערעורים, ככל שהדבר נוגע לעונש המאסר בפועל.

בכפוף לתיקון זה, דין הערעורים להדחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7651/11 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: עבד אלכרים ג'האלין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 12.9.2011, בתפ"ח 50622-12-10, שניתן על-ידי כב' השופטים צ' סגל – סג"נ; מ' יועד הכהן; ב' גרינברגר תאריך הישיבה: ה' בתשרי התשע"ד (9.9.2013) בשם המערער: עו"ד יוסי זילברברג; עו"ד רני שבו בשם המשיבה: עו"ד נורית הרצמן ][]פסק-דין

המערער אשר היה הנאשם 1 בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד ארבעה נאשמים, במסגרת הסדר טיעון, הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות אלה: הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 ביחד עם סעיף 335(א) לחוק העונשין; נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; וקשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין.

יצוין, כי הנאשם 2 הודה והורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין (ולא לפי סעיף 298 כפי שצוין, בטעות, במסמך "התשובה לכתב האישום"); נסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) בנסיבות סעיף 380 לחוק העונשין; ובקשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין.

אכן, בעבירת ההריגה ניתן למצוא קשת רחבה של עונשים, אך בנסיבות הקרובות לענייננו, נגזרו עונשים כבדים על העבריינים, אף מעבר לעונש המאסר שהושת על המערער (ראו, למשל, ע"פ 8314/03 בן עווד נ' מדינת ישראל (7.6.2005) בו אושר עונש של 16 שנות מאסר לריצוי בפועל; ע"פ 9090/07 חזן נ' מדינת ישראל (9.2.2011) – 15 שנות מאסר; ע"פ 4877/07 יוחייב נ' מדינת ישראל (2.2.2009) – 14 שנות מאסר לריצוי בפועל).

...

תגובת המשיבה המשיבה, אשר יוצגה בערעור על-ידי עו"ד נורית הרצמן, טענה כי יש לדחות את הערעור, שכן מדובר בעונש "מאוזן ומתון", שניתן במסגרת הסדר שבו עתרה התביעה ל-15 שנות מאסר לריצוי בפועל.

לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי אין בעונש שהושת על המערער כל חומרה מיוחדת, ודומה כי הוא אף נוטה לקולא, ולפיכך דין הערעור להדחות.

לאור האמור, ומשלא מצאנו כי בית משפט קמא סטה לחומרה ממדיניות הענישה הראויה במקרים דומים, הננו מחליטים לדחות את הערעור.

בבית המשפט העליון רע"ב 5425/13 לפני: כבוד השופט י' עמית המבקש: עבד אלרחמן אבו מוך נ ג ד המשיבה: ועדת השחרורים בבית סוהר מעשיהו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז בתיק עת"א 5672-07-13 שניתנה ביום 31.07.2013 על ידי כבוד השופטים א' טל, א' מקובר וז' בוסתן בשם המבקש: עו"ד מחמוד נעאמנה בשם המשיבה: עו"ד רועי שוויקה ][]החלטה

בעקבות הרשעתו של המבקש בעבירות אלו, נגזר דינו ביום 12.4.2007, והושתו עליו 13 שנות מאסר בפועל.

ערעור שהגיש המבקש על הרשעתו ועל חומרת עונשו היתקבל באופן חלקי על ידי בית משפט זה (ע"פ 4454/07 אבו מוך נ' מדינת ישראל (6.5.2010)), והמבקש זוכה מעבירת ההריגה ועבירת החבלה החמורה, וחלף זאת הורשע בחמש עבירות של גרם מוות ברשלנות, 30 עבירות של גרם נזק ברשלנות, ועבירה של החזקת נשק שלא כדין.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובמידעים המודיעיניים שצורפו אליה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סופו של דבר, שלא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, ולפיכך, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.