ערעור על גזר דין בעבירות אלימות במשפחה ואיומים

בגזר דינו, שקל בית משפט השלום את הפגיעה המשמעותית בהגנה על גופם ונפשם של ילדי המבקש כמו גם הפגיעה בתחושת הבטחון שלהם בתוך ביתם מבצרם; את ריבוי מעשי האלימות של המבקש כלפי ילדיו, שנמשכו על פני כ-5 שנים; את גילם הצעיר של הילדים בעת ביצוע המעשים; את מדיניות הענישה הנוהגת; את עברו הפלילי של המבקש, אשר כולל הרשעה בגין עבירת איומים כלפי גרושתו; את העדר לקיחת אחריות מצד המבקש על מעשיו; וכן את היתרשמות שירות המבחן כי ישנו ספק באשר ליכולתו של הנאשם להתמיד בהליך טפולי.

לאור האמור לעיל, הושתו על המבקש 40 חודשי מאסר בפועל; 8 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע או עבירת אלימות או איומים בתוך המשפחה למשך 3 שנים; 4 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג עוון או איומים, למשך 3 שנים; וכן פיצוי בסך 10,000 ש"ח לכל אחד מילדיו א' ו-ב'.

נקבע כי העונש שנגזר על המבקש מהוה מסר עונשי ברור ובלתי סלחני עבורו, בגין מעשי האלימות הקשים שביצע כלפי ילדיו; וכי גזר הדין מפורט ונשקלו בו מכלול השיקולים הקשורים לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של המבקש.

נטען כי העונש שנגזר על המבקש חמור יתר על המידה וסוטה מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים; כי ניזקף לחובתו ניהול הליך הוכחות בעיניינו; וכי לנוכח חלוף הזמן הממושך בין מועד מתן גזר הדין לבין שמיעת העירעור, אשר נבע מנסיבות אישיות של המבקש והתפרצות מגיפת הקורונה, שגה בית המשפט המחוזי עת נימנע מלהורות על עריכת תסקיר שירות מבחן נוסף בעיניינו.

...

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

בפנינו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית-משפט השלום בעכו (סגן הנשיא, השופט זיאד סאלח) מיום 5.6.19, לפיו נדון המשיב, יליד 1981, ל-מאסר בפועל של 8 ימים (שהם ימי מעצרו), ולמאסר מותנה בן 6 חודשים למשך 3 שנים.

בטיעונו לעונש בפני בית-משפט קמא, ביקש ב"כ המדינה, שייקבע מיתחם ענישה של עד 18 חודשי מאסר (כולל המאסר המותנה), קנס וחתימה על התחייבות, בציינו, כי מדובר באיומים חמורים, והערך החברתי שניפגע הוא חמור: עבירת אלימות במשפחה, כשבהתאם לפסיקה יש להתייחס לעבירת איומים כעבירת אלימות לכל דבר ועניין, הואיל ואלימות יכולה להיות פיזית, ויכולה להיות מילולית.

ב"כ המשיב הוסיפה וטענה, שהיה שהוי במועד הגשת העירעור, שהוגש כ- 20 יום לאחר מועד גזר הדין, שהרי אם סברה המדינה שהמשיב כה מסוכן לתא המשפחתי מדוע לא הזדרזה המדינה בהגשת העירעור? עוד ציינה ב"כ המשיב, שדו"ח הערכת המסוכנות של המישטרה הצביע על מסוכנות נמוכה, וכן הוסיפה, שאין זו דרכה של ערכאת העירעור למצות את מלוא חומרת הדין עם הנאשם כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש.

...

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים חלקית את ערעור המדינה ומעמידים את המשיב במבחן לתקופה של 18 (שמונה עשר) חודשים, כשבמסגרת צו המבחן על המשיב להמשיך בתהליך הטיפולי ביחידה לטיפול בהתמכרויות במעלות – תרשיחא.

כמו-כן מורים אנו למשיב, בהתאם לסעיף 72 (א) של חוק העונשין, ליתן התחייבות בסכום של 7,000 ₪ להימנע מעבירת איומים ו/או מעבירת אלימות במשפחה, לתקופה של שלוש שנים ממועד מתן ההתחייבות.

אנו מורים למזכירות בית-המשפט: להמציא את העתק פסק הדין לשירות המבחן למבוגרים.

רע"פ 8926/21 דוקרקר נ' מדינת ישראל (29.12.21), אליו הפניתה ב"כ המאשימה – נדחתה בקשת רשות ערעור על עפ"ג (ב"ש) 33799-05-21 מדינת ישראל נ' דוקרקר (8.12.21), בו היתקבל ערעור המדינה ונקבע כי 4 ארועי אלימות בהם תקף את המתלוננת, איים עליה, אף כשהיתה בהריון מיתקדם, וגרם לה לחבלות של ממש (בפנים, בראש, מעל העין וביד) – מחייבים קביעת מיתחם שתחילתו ב-12 חודשי מאסר בפועל.

המדינה לא ביקשה לעכב ביצוע העונש, אך הגישה ערעור על גזר הדין לאחר סיום ריצוי המאסר.

כפי שנקבע ב-ענין אלטויל, אין דין תקיפה חד-פעמית כדין אלימות מתמשכת, אין דין אלימות בתוך המשפחה כדין אלימות כלפי אחרים, אין דין עבירת אלימות אחת כדין אלימות שלצדה עבירות נוספות, ואין דין תקיפה סתם כדין תקיפה שגרמה לחבלות, ובמסגרת זו גם יש לתת את הדעת לכמותן, הקפן ועוצמתן.

...

מקובלת עלי טענת ב"כ הנאשם כי מדובר בעבר ישן שהתיישן זמן משמעותי לפני ביצוע העבירה שלפני.

סוף דבר במסגרת גזר הדין התחשבתי בצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז ל-חוק העונשין ובהעדר שיקולים לסטות מהמתחם לקולא או לחומרא, בהתאם לסעיפים 40ד ו-40ה ל-חוק העונשין.

משכך אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות שירות.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ד' מרשק מרום, השופט העמית י' צלקובניק, והשופט ע' דרויאן-גמליאל) ב-עפ"ג 58133-06-23 מיום 1.1.2024, בגדריו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט ט' ענר) ב-ת"פ 51927-11-21 ו-ת"פ 9071-11-21 מיום 13.6.2023.

בגדרי מיתחמי הענישה, בית משפט השלום נתן דעתו, בין היתר, לכך שהמבקש ניהל שני הליכי הוכחות, מבלי לחסוך מהמתלוננת את מעמד העדות; לקיומן של שתי הרשעות שהתיישנו וכן הרשעה קודמת בעבירת איומים שנעברה לאחר האירועים מושא גזר הדין.

לנוכח כל אלה, נגזרו על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת אלימות נגד בן מישפחה, לרבות איומים, למשך 3 שנים; 4 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירה לפי סימן א' בפרק ט' לחוק העונשין, למשך 3 שנים.

...

על רקע האמור, בהתחשב במעשים שבהם הורשע, במכלול הנסיבות שאופפות אותם, ובכך שהמבקש מסרב ליטול אחריות על מעשיו – העונש שהוטל עליו הולם את חומרת מעשיו ובדין לא ראו הערכאות קמא לקבוע עונש מקל מזה.

הבקשה דנן אינה מגלה עילה כלשהי המצדיקה סטייה ממסקנה זו, בפרט בהינתן הכלל לפיו ערכאת ערעור ב"גלגול שלישי" בוחנת בראש ובראשונה אם התוצאה העונשית הסופית שנגזרה על המבקש הולמת את חומרת מעשיו (רע"פ 6188/23 צפרירי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (27.8.2023)).

הבקשה נדחית אפוא.

ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת דיבון סגל) בת"פ 23883-02-20 מיום 6.9.2023 במסגרתו הורה בית משפט קמא על ביטול הרשעתו של המשיב, וגזר עליו את העונשים הבאים: 350 שעות של"צ, צו מבחן למשך שנה, התחייבות בסך 10,000 ₪ להמנע מבצוע עבירה בה הורשע, ופצוי למתלוננת בסך 7,500 ₪ המשיב הודה והורשע בהתאם להסדר טיעון דיוני בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירות של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: "חוק העונשין"); איומים (3 עבירות), לפי סעיף 192 לחוק העונשין ותקיפה סתם - בן זוג (3 עבירות), לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין.

אשר לטענת המערערת כי עבירות אלימות במשפחה אינן מסוג העבירות שמאפשרות סיום ההליך ללא הרשעה, ציין בית משפט קמא כי המנעות מהרשעה אינה מוגבלת לעבירות קלות במיוחד, לא ניתן להסתפק בבחינת "כותרת העבירה" ואין לקבוע כלל גורף לפיו בעבירות אלימות במשפחה יש לפסול על הסף את האפשרות להמנע מהרשעה.

דיון והכרעה- בסעיף 192א. לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשנ"ב-1982 נקבע כי: "הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, או לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להמנע מעבירה, כאמור בסעיף 72(ב) לחוק העונשין, בלא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור." בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל נקבע כי המנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה מאפשר לוותר במקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

...

יתרה מכך, אני סבור כי גם אם עלולה להיפגע יכולת המבקש לשמש כרופא בעתיד, צדק בית משפט קמא בכך שהותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך (פסקה 8 לפסק הדין בערעור).

אף שסבורים אנו כי משלא עמד המשיב בתנאי הראשון להימנעות מהרשעה, קרי: העבירות שעבר אינן מצדיקות או מאפשרות ביטול הרשעה, אף התנאי השני אינו מתקיים.

בכך למעשה נסתרה טענתו של המשיב כי הרשעתו תוביל לפיטוריו וכמצוות בית המשפט העליון – שיקול הדעת האם לפטר אדם לאור עבירותיו נותר בידי הגורמים המתאימים, המעסיקים אותו ו: "הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי אדם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשרותו לעסוק במקצוע מסוים מן הראוי כי הדבר יבחן על ידי הגורמים המתאימים". לנוכח המפורט מעלה, אנו מקבלים את הערעור ומרשיעים את הנאשם בעבירות שיוחסו לו. ניתן היום, כ"ז ניסן תשפ"ד, 05 מאי 2024, במעמד ב"כ המאשימה עו"ד שוהם, המשיב וב"כ עו"ד אלינור ג'וזף פסקוביץ'.