ערעור על גזר דין בגין שהייה בלתי חוקית, שוד והיזק לרכוש

][]השופט ח' מלצר: בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז) מתאריך 26.11.2011 ב-ת"פ 13873-05-12, בגדריו הושתו על המערער: 4 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות רכוש או אלימות מסוג פשע; פיצוי בסך של 1,000 ש"ח לבעל המאפייה שניזוקה כתוצאה ממעשי העבירה בהם הורשע המערער ופצוי של 1,000 ש"ח לקורבן השוד בו הורשע המערער.

לאחר שנכנסו למאפייה, איימו באמצעות סכינים על עובד המאפייה ששהה בה ונטלו ממנו תחת איומים 894 ש"ח. השלושה אף ניסו לפרוץ את הכספת הנמצאת במאפייה, אך משלא עלה הדבר בידיהם, נמלטו מהמקום.

בגין המעשים הנ"ל יוחסו למערער עבירות של היזק בזדון (עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), קשירת קשר לפשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין) ושוד בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין).

על גזר דין זה של בית המשפט קמא הנכבד הוגש העירעור שבפנינו.

ייחסנו משקל אף לעובדה כי מעשיו של המערער ויתר המעורבים בפרשה – לא הביאו לפגיעות בגוף והסתכמו בנזקים קלים לרכוש.

...

במקרה דנן לא מצאנו כי העונש שנגזר על המערער יסודו בטעות.

שילובם של כל השיקולים הנ"ל מוביל למסקנה כי אכן אין מדובר במדרג הגבוה ביותר של עבירות השוד, אך אין בידינו להיעתר לעיקר המבוקש בערעור, בשים לב לסדרת העבירות שבביצוען הודה המערער ולחומרתן.

נוכח כל האמור לעיל – הערעור מתקבל בחלקו כך שימי מעצרו של המערער ינוכו מתקופת המאסר שנגזרה עליו.

סיפור הדברים, בתמצית, הוא שביום 7.7.2004 המערער שהה בדירת אמו בנגוד לצוו הרחקה שהוצא נגדו על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה.

לאחר מכן השליך חלק מן התכשיטים לקופת בית תמחוי; מכר חלק מן התכשיטים; רכש ספרי קודש במטרה לתרום אותם לבית כנסת; ובכסף שנותר השתמש לצרכיו האישיים.

בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש מאסר של 27 שנים, 25 מתוכן לריצוי בפועל, ושנתיים מתוכן על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום שיחרורו (גזר דין מיום 20.4.2005 שניתן על ידי כב' השופטים ש טימן, ת' שפירא וש' ברוש).

סעיף 5(ב) חל איפוא במישרין על הסוגיה שלפנינו, וממילא עלינו להכריע בה בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק ולאופן בו פורש בפסיקה.

נזכיר, כי מלבד עבירת הרצח, המערער הורשע בשורה של עבירות נוספות, ובכללן: שתי עבירות נפרדות של הצתה, שהעונש המירבי על כל אחת מהן הוא 15 שנות מאסר (זאת בהנחה שהמערער לא ביצע את ההצתה במטרה לפגוע בבני אדם, שאז העונש על עבירה זו הוא 20 שנות מאסר); עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, שהעונש בגינה הוא 20 שנות מאסר; עבירה של השמדת ראיות, שהעונש בגינה הוא 5 שנות מאסר; עבירה של היזק בזדון, שהעונש בגינה הוא 3 שנות מאסר; ועבירה של הפרת הוראה חוקית שניתנה לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר, שהעונש בגינה הוא 4 שנות מאסר.

...

לנוכח כל האמור, דומה כי לא בכדי העיר בית משפט קמא כי אף אילו העמיד את עונשו של המערער בגין עבירת הרצח על 20 שנות מאסר, עונשו הכולל לא היה מסתכם בפחות מהעונש שהושת עליו בפועל.

סוף דבר החלטת בית משפט קמא, בה נקבע כי בקשת המערער לקיצור מאסרו תחייב הפעלת שיקול דעת שיפוטי, באופן החורג מגדרי השינוי הרטרוספקטיבי המצומצם שמאפשר תיקון 137 לחוק – בדין יסודה, ואין כל עילה להתערב בה. לפיכך, אין מקום לקצר את עונש המאסר שהושת על המערער, והוא נותר על כנו.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 26645-01-14 מדינת ישראל נ' ערפה(אחר/נוסף) ואח' בפני כבוד השופט ירון מינטקביץ בעיניין: מדינת ישראל ע"י עו"ד חגי פליישמן המאשימה 1.נדאל ערפה ע"י עו"ד חיים הדיה 2.יחיא מנצור- עניינו הסתיים הנאשמים גזר דין – נאשם מס' 1

רקע נאשם מס' 1 (להלן: הנאשם) הורשע בעבירות של הסעת שוהה בלתי חוקי, החזקת כלי פריצה, התפרצות לדירת מגורים, היזק בזדון, גניבה ונהיגה ללא ביטוח חובה.

לאור זאת, מיתחם העונש ההולם את עבירות ההתפרצות, ההיזק לרכוש, הגניבה והחזקת כלי הפריצה הוא מאסר לתקופה שבין שנה לשלוש שנים.

חרף כל אלה, לא ראיתי למצות את הדין עם הנאשם ולהשית עליו את הרף העליון של המיתחם, בשל העובדה שהרשעתו בעבירת שוד מזוין היא מלפני כעשור והרשעתו בעבירת האלימות היא מלפני כשש שנים.

מנצור ערער על חומרת ענשו אך במהלך הדיון חזר בו (ר' עפ"ג 58087-12-14).

...

ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט עודד מורנו) בת"פ 51859-04-19 יחד עם ת"פ 29774-11-19 מיום 10.7.22 במסגרתו הורשע המשיב, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בבצוע העבירות הבאות: 15 עבירות של התפרצויות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בצוותא, עבירות לפי סעיפים 406(ב)+29 לחוק העונשין, התשל״ז-1977 (להלן: ״החוק״); 2 עבירות של ניסיון התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בצוותא, עבירה לפי סעיפים 406(ב)+25+29 לחוק; קשירת קשר לבצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; עבירה של החזקת כלי פריצה בצוותא, עבירה לפי סעיף 409+29 לחוק; עבירה של השארת ילד ללא השגחה, עבירה לפי סעיף 361 רישא לחוק; 6 עבירות של היזק במזיד לרכוש בצוותא, עבירה לפי סעיפים 452+29 לחוק; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

על מנת להוציא לפועל את ההתפרצויות היו מגיעים המשיב ואישתו יחד למקום ההתפרצות, אז היה יורד המשיב מן הרכב בעוד אישתו הייתה ממתינה לו, כאשר בכל הזמן בו שהה המשיב בדירה שמרו השניים על קו פתוח ביניהם בשיחת טלפון.

גזר הדין של בית המשפט קמא בשאלה האם יש לקבוע מיתחם ענישה אחד או מיתחמי ענישה נפרדים, פסק בית המשפט קמא כי בנסיבות העניין נכון לקבוע מיתחם ענישה אחד וזאת בהתאם להילכת ג'אבר, שם נקבע ברוב דעת כי עבירות שיש ביניהן קשר עינייני הדוק ואשר ניתן להשקיף עליהן כמסכת עבריינית אחת, יחשבו לארוע אחד.

לטענתו, החוק אינו מדבר על מידת הסטייה, והוא לא מגביל את בית המשפט בשקול הדעת ביחס לסטייה.

אם כך, נשאלת השאלה האם תשעת חודשי עבודות שירות מהוים עונש הולם למי שביצע 15 עבירות של התפרצויות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בצוותא, שתי עבירות של ניסיון התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בצוותא, קשירת קשר לבצוע פשע, החזקת כלי פריצה בצוותא, השארת ילד ללא השגחה, שש עבירות של היזק במזיד לרכוש בצוותא, ועבירה של איומים ואשר בעיניינו נקבע מיתחם ענישה הנע בין 6 ל – 13 שנות מאסר ואם לא די בכך עברו הפלילי מכביד ביותר, מרביתו בעבירות רכוש לרבות שוד מזויין.

...

כבוד השופט קרא פסק: "דין הבקשה להידחות גם לגופם של דברים. טרם שגזר את עונשו של המבקש, נתן בית משפט השלום את דעתו לשיקולים הרלוונטיים הנדרשים על פי תיקון 113 לחוק, לרבות נסיבותיו האישיות, והליך השיקום המשמעותי שעבר.......אין בידי לקבל את טענתו של המבקש לפיה היה מקום לחרוג לקוּלא ממדיניות הענישה ההולמת בעבירות כגון דא, נוכח האמור בסעיף 40ד(א) לחוק. בית משפט זה עמד לא אחת על כך ששיקול השיקום איננו חזות הכול ולצדו ניצבים שיקולים רבים נוספים וכי בשקילה בין השיקום מחד לעקרון ההלימה מאידך, הבכורה ניתנה לעקרון ההלימה (ראו למשל: ע"פ 2337/13 קואסמה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.9.2013); רע"פ 8408/15 חביב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (09.12.2015); רע"פ 9269/17 אבו עישא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.1.2018))". וברע"פ 3063/11 אפרים כהן נ' מדינת ישראל דובר במי שהורשע בהתפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה, נגזרו עליו 18 חודשי מאסר על תנאי, 220 שעות של"צ ופיצוי למתלונן, בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו והעמידו על שנתיים מאסר ובית המשפט העליון פסק: "כפי שציין בית המשפט המחוזי, ענישתו של המבקש בעבר לא הרתיעה אותו מביצוע עבירות נוספות, ועל כן אין מקום ליתן משקל של בכורה לשיקומו של המבקש מחוץ לכתלי הכלא. יתרה מכך, עבירות התפרצות למעונו של אדם וגניבה או נסיון לגנוב את תכולתו, מתרחשות בחלק ניכר מדי יום בלא שעולה בידיהן של רשויות האכיפה לאתר את העבריינים. והנה בינתיים בא אדם לביתו, מוצא מהפכת סדום ועמורה, ומי שלא עמל ולא טרח בו עמד עליו לגזול יגיע של הזולת ולגרום לו חסרון כיס, מפח נפש ואימה. על כן לא יתכן, אלא בהתקיים נסיבות חריגות במיוחד, כי כאשר נלכד העבריין בעבירה מסוג זה, ייגזר עליו עונש שאינו מאסר בפועל, ואין בכך חידוש; קל וחומר, כאשר למבצע העבירה עבר פלילי עשיר". בע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל נפסק: " אכן, סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין קובע כי ככלל לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם במקרים שבהם "מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה", אך אף במקרים אלו האפשרות של חריגה מהמתחם אינה נשללת כליל, וניתן להיזקק אליה מקום בו בית המשפט מצא כי קיימות "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן" המצדיקות זאת.

מאחר וערכאת הערעור אינה ממצה את הדין, החלטנו להעמיד את עונשו של המשיב על 30 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו.

אלא שלעיתים, כמו במקרה דנן, כאשר העונש שהוטל על ידי בית משפט קמא סוטה במידה כה רבה מהענישה ההולמת, אין די בכלל זה כדי למנוע את התוצאה האמורה, ואין מנוס ממנה.

למצער, יש לקוות כי סנגורו מבהיר לו מצב דברים זה. עם זאת, ענישה בפער גדול בין זו שהוטלה בבית משפט קמא לבין זו שנקבעה בערכאת הערעור, גם אם היא מחויבת המציאות, כבמקרה דנן, אינה מצב רצוי ויש בה כדי לגרום עוול של ממש, לא רק לעניין הציבורי, אלא, ובעיקר, לעניינו הפרטי של הנאשם שנוצרת אצלו מידה כזו אחרת של תקווה וציפייה כי עניינו יסתיים בדרך אחת כאשר בסופו של דבר עניינו מסתיים בדרך אחרת לחלוטין, על כל המשתמע מכך.

לעניין זה ראו למשל פסיקת כב' השופטת ע' ארבל בע"פ 4945/13 מדינת ישראל נ' עבד אלכרים סלימאן (19.1.2014), פס' 11: "עבירות המבוצעות בנשק – לרבות רכישה, החזקה ונשיאת נשק – טומנות בחובן פוטנציאל סיכון הרסני לפגיעה בשלום הציבור ובטחונו. החשש הוא כי נשק המוחזק שלא כדין ישמש לפעילות עבריינית העלולה להביא לפגיעה ואף לקפוח חייהם של אזרחים תמימים. אכן, 'התגלגלותם' של כלי נשק מיד ליד ללא פקוח עלול להוביל להגעתם בדרך לא דרך לגורמים פליליים ועוינים. אין לדעת מה יעלה בגורלם של כלי נשק אלה ולאילו תוצאות הרסניות יובילו". כן ראו דברי כב' השופט מ' מזוז בע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' יונס סובח (5.11.2019): "התופעה של החזקת נשק שלא כדין על ידי אזרחים מהוה איום על שלום הציבור ועל הסדר הצבורי. היא התשתית ו'הגורם בלעדו איין' (causa sine qua non) למגוון רחב של עבירות, החל בעבירות איומים ושוד מזוין, המשך בעבירות גרימת חבלה חמורה וכלה בעבירות המתה [....] ביעור תופעת החזקת כלי נשק בלתי חוקיים הוא איפוא אינטרס צבורי מהמעלה הראשונה ותנאי הכרחי למאבק בתופעות הפשיעה האלימה לסוגיה הרווחות במקומותינו, בבחינת 'ייבוש הביצה' המשמשת ערש לגידולן של תופעות אלה". בע"פ 6277/20 קנאו **** היילי נ' מדינת ישראל (24.3.2021) קבע כב' השופט מ' מזוז כי: "בית משפט זה גם עמד לא פעם על הצורך להאבק בתופעה של שימוש באלימות כדרך לפיתרון סכסוכים ומחלוקות, ואת מחויבותו של בית המשפט להלחם בתופעה זו בדרך של הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים שישקפו מסר מרתיע לעבריינים ולחברה כולה...

ברע"פ 3278/23 ולדיסלב מיכאלוב נ' מדינת ישראל (2.5.2023) דחה בית המשפט העליון, מפי כב' השופט י' אלרון, רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדריו היתקבל ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום, בעקבות הרשעת המערער בעבירות של רכישת/החזקת נשק שלא כדין והחזקה/שימוש בסמים לצריכה עצמית.

בע"פ 2165/23 מדינת ישראל נ' פלאח בלאל (4.5.2023) היתקבל פה אחד ערעור מטעם המדינה על קולת העונש שנגזר על מי שהורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות של החזקת נשק ותחמושת, ניסיון לרכישת נשק, ניסיון לסחר בתחמושת, סחר בתחמושת, ירי מנשק חם, התפרצות לבניין, היזק בזדון וגניבה.

נתוניו האישיים של הנאשם יובאו אף הם בחשבון לשם קביעת העונש המתאים לו. מכאן, סבורני כי אין מניעה כי הנאשם ימשיך בדרכו השיקומית המבורכת אותה החל בעת שהייתו בבית המעצר גם במסגרות המתאימות הקיימות למי המרצה עונש מאסר ממושך, ככל שכך ייגזר עליו.

בהקשר זה אפנה למקרים הבאים שנידונו בפסיקה: (א) ע"פ 4522/18 בנימין אסאבן נ' מדינת ישראל (11.11.2018) – נדון ערעור מטעם נאשם על גזר הדין שגזר עליו בית המשפט המחוזי בת"א, בגדריו הוטל עליו עונש של 6 שנות מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, וקנס בסך של 200,000 ₪ או 20 חודשי מאסר תמורתו.

...

בהקשר זה, מקובלת עלי טענת המאשימה כי מעיון בכתב האישום כלל לא עולה כי הרקע למעשי הנאשם הינו התמכרותו לאלכוהול או לסמים קשים.

בפסק הדין נאמר: "רשמנו בפנינו את הדרך המרשימה שעשה המערער בין כתלי הכלא, לרבות הליך הגמילה שעבר, ואנו מקווים כי יתמיד בדרך השיקום". סוף דבר מכל הטעמים שמניתי באתי כאמור למסקנה כי בשלה העת לגזור את דינו של הנאשם, באופן שיינתן ביטוי הולם לכלל שיקולי הענישה הכלליים והפרטניים בעניינו.

מכלל הנתונים, לרבות מהעולה בתסקיר שירות המבחן, סבורני כי הטלת מאסר בפועל על הנאשם, במסגרת גזירת הדין, אינה עומדת, בהכרח, בסתירה לשיקולי השיקום בעניינו.

סבורני כי הנתיב בו החל לפסוע הנאשם בתקופת מעצרו עשוי בהחלט לקדם את שיקומו בתוך המסגרות הקיימות בין כותלי הכלא, ויש לקוות שכך אכן יהיה.