ערעור על ביטול מכרז לתפקיד רב

אולם גף אם ייקבע כי נפלו אי אילו פגמים (טענה המוכחשת), אלו אינם יורדים לשורשו של עניין ואין מקום להורות על ביטול המיכרז בגינם, על כל ההשלכות שיש לביטול מעין זה. טענות המבקש נבחנו ע"י נציב שירות המדינה, ולאחר שהנציב בחן את טענות המבקש – דחה אותן, ע"פ הסמכות הנתונה לו. לאור זאת אין מקום להתערבות בית הדין בהחלטת הנציב לאשר זכייתו של מר וולף במיכרז, ואין מקום ליתן סעדים זמניים בהליך , מה גם שלא מתקיימים התנאים הנדרשים למתן סעד זמני.

על כן, די בכך שמינויו של מר וולף והצבתו בתפקיד בו זכה אושר בהחלטה שיפוטית, כדי להביא לדחייתה על הסף של הבקשה לצוו מניעה וסעדים זמניים- שלא הוגשה כבקשה לביטול או ערעור על החלטת בית הדין.

צודק מר איסרליש שעל פניו יש לו ניסיון רב בתחום הבקורת, ובדרישות הספציפיות של התפקיד, וכי בנקודה זו ניסיונו בתחום הבקורת גדול יותר משל מר איסרליש.

...

אעפ"כ, מכיוון שברור שהבקשה שהוגשה לכב' השופטת שדיאור בהליך הקודם ניתנה במעמד צד אחד וללא יידוע המבקש בזמן אמת - לו סברנו כי נפלו פגמים בהליך המצדיקים את ביטול המכרז/החלטת הנציב, לא היה בכך כדי למנוע את ביטול המכרז רק בשל כניסתו של מר וולף לתפקיד ע"פ צו זה. משלא מצאנו פגמים בהליך - ממילא כניסתו לתפקיד נעשתה כדין.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הבקשה לסעד זמני נדחית.

המבקש ישלם למשיב 3 סך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כשכ"ט עו"ד. המבקש יודיע לבית הדין תוך 14 יום האם עומד על תביעתו כפי שהיא.

הבקשה נדחתה בהחלטת כבוד השופט ברנר, וזאת נוכח קביעתו של השופט זפט "בהחלטה מפורטת ומנומקת, ולאחר דיון במעמד הצדדים, כי המבקשים לא הראו סיכוי ממשי להצליח בתביעתם להצהיר כי המישכון חל רק על בית המגורים, ולא על שאר חלקי המשק". נקבע, כי "משכך הם פני הדברים, אין מקום להזקק פעם נוספת לעניין שכבר הוכרע". ביום 10.1.2012 הגישה התובעת בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו. ביום 11.1.2012 הגישה התובעת בקשה לרשמת ההוצל"פ לביטול המיכרז ותוצאותיו.

בית המשפט קבע, כי "בשל כל אלו, ובהיתחשב באינטרסים המנוגדים המעורבים" של הבנק והזוכה, להם יש ליתן משקל רב בהנתן השלב המתקדם אליו הגיעו הליכי המכר, "אין לאפשר למערערת כעת, לממש את 'זכות העירעור' ביחס למעשה עשוי". כאמור הדיון במסגרת תובענה זו מוגבל לבירור שאלת כוונת הצדדים בלבד, האם הוסכם על שיעבוד הנחלה כולה או על שיעבוד בית המגורים בלבד.

אישורה של רשמת ההוצל"פ את המשך הליך המכר ודחיית טענות התובעים לביטולו, כמו גם דחיית ערעור שהגישה התובעת לבית משפט השלום בקריות, שהותיר את אישור המכר על כנו, תומכים גם הם במסקנה שלא נפל דופי בהתנהלותה של הכונסת: "אישור בית המשפט מקים מעין חזקה שבעובדה, הנתנת לסתירה, כי בעל התפקיד פעל כדין" (רע"א 9227/12 עו"ד שי גרנות, כונס נכסים נ' שפייזר רות, 27.8.2013).

זאת ועוד, מדובר בטענות שהמקום לבררן היה במסגרת הליך הכנוס בשעתו ולא אישית מול הכונסת במסגרת הליך זה. משניתן לכל המפורט לעיל אישורה של רשמת ההוצל"פ, התובעים לא ערערו על החלטותיה בנוגע לתשלום ארנונה ביתר וגובה שכר הטירחה שנפסק, וערעור שהגישו בנוגע למועד שיחרור הכספים מקופת הכנוס נדחה על ידי בית משפט השלום ביום 30.5.2013 ונקבע כי חלוקת הכספים שבקשו התובעים לא הייתה אפשרית ו"הקדימה את זמנה" (רע"צ 43933-03-13) – נסתם הגולל על הדיון בסוגיות האמורות.

...

בהחלטה נקבע כי "המבקשים היו אלה שפנו לבנק בבקשה להתחיל בהליכים למימוש בית המגורים, על מנת לפרוע את חובם" וגם בכתב התביעה שהגישו הם "אינם חולקים על כך שהבנק זכאי לממש את בית המגורים", ומשכך "אין מקום להיעתר לסעד המבוקש ולעכב את פינוי הבית". בית המשפט העליון הדגיש כי "אין בהחלטתי זו כדי להביע כל עמדה ביחס לשאלה האם כוונת הצדדים היתה כי תמורת ההלוואות תשועבד הנחלה כולה או בית המגורים בלבד. טענותיהם של המבקשים בעניין זה יתבררו בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי". ביום 30.11.2011 פונו התובעים מבית המגורים.

משנקבע כי הליך הפרסום והמכר נעשו כהלכה וכי המחיר שבו נמכרה הנחלה ראוי, ממילא נדחות טענות אלה.

טענות נוספות בדבר התנהלות הכונסת שנועדה לפי הטענה לפגוע ואף להשפיל את התובעים – דינן להידחות.

כך טענו כי בעצם הענקת הנחת גיל לתובע, המינהל "ידע וחזקה עליו שידע" שהתובע אינו מסוגל להמשיך לעבד את המטעים או להשגיח עליהם כבעבר, "וידע שהעבירם לעיבוד חקלאי אחר וכן ידע כי בריאותו של התובע התדרדרה". סוף דבר התביעה נדחית.

]השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט העמית ק' ורדי), בגדריו נדחתה עתירת המערער לביטול החלטת המשיב 1 (להלן: משרד הבטחון), במסגרתה בוטלה זכייתו של המערער במיכרז לתפקיד "ממונה על כשירות אוירית נמשכת עבור מטוס ראשי המדינה" (להלן: הממונה).

...

בסופו של דבר, ענייננו בחוזה קבלנות ובמשולש יחסים בין מזמין (משרד הביטחון) – קבלן ראשי (תע"א) – מפקח (המערער).

בהקשר זה, מקובלת עליי עמדת משרד הביטחון ולפיה אילו הנסיבות דנן היו מובאות בפני ועדת המכרזים ומשרד הביטחון בזמן אמת, ובטרם ההחלטה על ההתקשרות, ככל הנראה שהמערער לא היה זוכה במכרז.

משאלו הם פני הדברים, הערעור נדחה.

לאור זאת, "אין בידי לקבל את הטענה כי יש להמשיך ולהנציח את המצב, שעה שמדובר בכספי ציבור ובהתנהלות שעומדת בנגוד לחוק יסודות התקציב". בית הדין הוסיף וקבע כי לא נפל פגם בהליך השימוע שכן "הנתבעת הודיעה לתובע מראש על הכוונה לפטרו ונתנה לו פרק זמן מתאים וסביר להתכונן לשיחה... גם ממכתב הפיטורים שנימסר לתובע ניתן ללמוד כי הנתבעת שקלה את כל טענותיו והתייחסה אליהן בפירוט רב". בית הדין הוסיף כי לפנים משורת הדין ניסתה המועצה למצוא חלופה מידתית יותר והציעה למערער להישתלב בתפקידים אחרים במועצה (נעיר כי התפקיד שהוצע הוא רכז מקואות ב-50% משרה בכפוף למכרז), אך המערער לא נתן הסכמתו לכך.

אשר לסעד הראוי - על אף אי הנוחות נוכח הטענות בדבר העידר תקן והיעדר צורך בתפקידו של המערער כמו גם טענות על דרך ביצוע תפקידו לאורך השנים (טענות שכאמור לעיל לא התבררו די צרכן), ועל אף הטענות שנטענו באופן כוללני בדבר משבר אמון (שעל פני הדברים אינן מצדיקות בנסיבות העניין להמנע מסעד של אכיפה), שוכנענו כי אין מנוס בנסיבותיו של המקרה כי אם להורות על ביטול פיטוריו של המערער והחזרתו לעבודה.

...

במקרה שלפנינו, לאור חומרתם של הפגמים שנפלו בהחלטת הפיטורים ויורדים לטעמנו לשורשה; כאשר עסקינן בגוף ציבורי מובהק; ובהתחשב בתקופת עבודתו הארוכה והממושכת של המערער, הסתמכותו על עבודתו במועצה והנזק המשמעותי שייגרם לו כתוצאה מהפסקת עבודתו - שוכנענו כי הסעד הראוי הוא ביטול הפיטורים והחזרה לעבודה (וראו גם, באותם מקרים ביחס להחלטות בסעד זמני, את בר"ע (ארצי) 20400-09-15 סוהיר תורכי - המועצה המקומית שעב (20.9.15); בר"ע (ארצי) 18103-06-20 המוסד לביטוח לאומי - מיכל ברוס (14.6.20); בר"ע (ארצי) 34728-08-20 בותיינה קייס - מדינת ישראל (13.9.20), ומנגד בנסיבות שונות ראו למשל את ע"ע (ארצי) 300253/96 המועצה הדתית נתיבות - הרב בנימין כהן (20.7.05)).

אף לא מצאנו ממש בדרישה מהמערער להחזיר שכר בגין התקופה במהלכה עבד מכוח החלטותיו של בית הדין האזורי.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

האומנם מוצדק להתערב בפסק דינו של בית הדין למשמעת? האם נקבע איזון לא ראוי בין הזכות לחופש הביטוי ובין קידום תכליות דיני המשמעת? האם נפל פגם באמצעי המשמעת שהוטל על המערער? רקע מר יוסי אילן (להלן: מר אילן או המערער) עובד כמציל באגף החופים של עריית תל-אביב-יפו (להלן גם הערייה, המשיבה או המערערת שכנגד), וזאת משנת 1993.

כך ראוי להפנות לבג"ץ 3751/03 אילן נ' עריית תל אביב-יפו, פ"ד נט(3) 817 (2004) בו בוטל מיכרז פנימי לשני תפקידים של מנהל תחנות הצלה, נוכח פגמים שנפלו בהליך, ובין היתר הודגשה החובה לנהל פרוטוקול כיאות; כן ראוי להפנות לע"ע (ארצי) 239/08 אילן נ' עירית תל אביב (פורסם במאגרים; 2009) שם הועמדה לבקורת מדיניות הערייה לערוך מינויים מסוימים ללא מיכרז.

כב' הנשיאה (בדימ') נאור פסקה ברע"פ 5991/13 סגל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים; 2017)(להלן עניין סגל) כי "ככל שהביטוי עוסק בעיניין צבורי רב יותר, למשל סוגיה פוליטית או חברתית מובהקת וככל שעניינו דמוית ציבורית כך תגדל הנטייה לסווגו כביטוי פוליטי. [...] 'ביקורת ציבורית על נושאי משרה צבוריים' מקיימת בבירור את הראציונלים שבבסיס חופש הביטוי וראויה להגנה רחבה...כך, למשל, ביקורת על מפכ"ל המישטרה בשל היתנהלות המישטרה תיחשב ביטוי פוליטי" (שם, בפיסקה 36 [ההדגשה הוספה]).

...

אני דוחה אפוא את הערעור של מר אילן.

על המערער להבין כי בית הדין מצא להתחשב בו ובנסיבותיו.

התוצאה הערעורים נדחים.