ערעור על ביטול כפל נכויות בתפקוד נשימתי

בהליך זה הגיש המערער ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 4.4.2016.

המערער לוקה בחוסר תיפקוד מוחלט, אינו עובד וממשיך להשתקם.

בעיניין דיבור וקנה נשימה, הועדה הזהירה את המערער ולאחר היזדמנות לטעון ביטלה את הנכות.

הועדה נימקה כי בנכות הנפשית, נכללת בעיית הדיבור והריכוז ומאחר והנוירולוג שבדק את המערער קבע כי יש לו בעיית דיבור אין לקבוע כפל נכויות.

...

מכל מקום לטענת המשיב יש לדחות את הערעור על הסף מחמת התיישנות.

לאור האמור, הערעור נדחה על הסף מחמת התיישנות.

איני מקבלת את טענת המערער כי מהפרוטוקול עולה כי לא הבין את מהות האזהרה.

סוף דבר - הערעור נדחה.

לימים ובשל החמרה במצבה התיפקודי, הגישה העבודת הסוציאלית בקופת חולים בעבור המערערת טפסים לביטוח לאומי כאשר המערערת לא הייתה בקיאה במסמכים ובטפסים שהוגשו.

2.2 במצב דברים זה עת הוחלט על ביטול הנכות שנקבעה למערערת, חובה על הוועדה, הן מדרג ראשון והן הוועדה לעררים, להזהיר את המערערת שהיא עומדת ושוקלת לבטל נכות צמיתה בשיעור 40%.

חובת האזהרה היא אך ורק בסיטואציה בה ועדה רפואית לעררים היא זו שמבקשת לשנות נכות קודמת ומטרתה של חובת האזהרה היא כפולה.

המערערת הוסיפה כי חסרת רגש בידיים סובלת מכאבים ברגלים בעת הליכה ומקוצר נשימה.

...

לאחר שעיינתי בכתב הערעור ונימוקיו, בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני ב"כ בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור.

המערערת לא בדקה זכויותיה כנדרש ואין לה להלין בנדון אלא רק על עצמה (ועל בא כוחה) בשל כך. העולה במקובץ מהאמור לעיל הוא, שהוועדה התייחסה לממצאים והבדיקות שהיו בפניה ונימקה את החלטתה באופן ברור, המובן גם למי שאינו מומחה רפואי.

לאור האמור לעיל ומשלא נמצאה טעות משפטית בפעולת הוועדה – דין הערעור להידחות.

הועדה הרפואית לעררים קיבלה את ערר המשיב וקבעה, כי שני סעיפי ליקוי שניתנו למערער בנוגע לתיפקוד נשימתי לאחר חבלת חזה, לפי פרטי ליקוי 8(1)(ב) 10% ולפי פריט ליקוי סעיף 5(1)(ב) – 20% עוסקים באותו ליקוי ומהוים כפל נכויות.

לפיכך, ביטלה הועדה את הנכות לפי סעיף 8(1)(ב) תוך שהיא קובעת שהנכות שנפסקה בגין סעיף זה כבר נכללת בתוך הנכות שניתנה לפי סעיף 5(1)(ב), בשיעור 20%.

ובמיוחד נשען ב"כ המערער על ציוטו המשפט מפי הוועדה: "יש לציין שכל אחוזי הנכות שניתנו לתובע הינם צמיתים מלבד אחוזי הנכות הפסיכיאטרית". אכן, ניתן היה להבין ממשפט זה שכך פני הדברים, אם מבודדים אותו ומתעלמים מכך שהוועדה הרפואית לעררים קבעה בסופו של יום את כל אחוזי הנכות יחדיו כזמניים לתקופה 1.10.13 עד 30.9.15.

...

ואולם, בבואה לקבוע את אחוזי הליקוי בהחלטה עצמה, החליטה הוועדה את ההחלטה הבאה: במילים אחרות, למרות שהועדה הרפואית לעררים מיום 16/1/18 ערכה דיון ובו ציינה את אחוזי הנכות שלדעתה מתאימים למצבו של המערער, ולמרות שהיא קבעה במפורש, כי "יש לציין כי כל אחוזי הנכות שניתנו למערער הינם צמיתים מלבד אחוזי הנכות הפסיכיאטרית", היא פסקה בסופו של דבר, על כל הליקויים שלו כאחד סך כולל של 65% נכות זמניים מיום 1/10/13 ועד יום 30/9/15.

נמצאנו למדים כי באופן שבו קבעה הוועדה את דרגת נכותו של המערער, היא פעלה מתוקף סמכותה לפי סעיף 119 לחוק, המאפשר לה לקבוע "דרגת נכות שאינה יציבה, אף בשיעור העולה על הקבוע במבחנים". נמצא איפוא כי אף לא ניתן לפרש את החלטת הוועדה ככזו הטומנת בחובה נכות יציבה למערער בתחום הפנימי.

בהחלטתה קבעה הועדה: "הועדה עיינה בחוו"ד ד"ר וייל מ-9.2.18 כאשר קיים הבדל בהקף הסיבוביות של הכתף בין ממצאי הועדה לבין ממצאיו של ד"ר וייל. יחד עם זאת מקבלת הועדה את ערעור של התובע וקובעת נכות בגובה 15% לפי ס' 41(4)(ב) המתאים להגבלה בתנועת הכתף בהרמה עד גובה השכם. כאן המקום לציין כי הנכות בכתף נינתה או בגין הגבלת תנועה או בגין קרע בגידים של השרוול המסובב מאחר וזה מהוה כפל נכויות על אותה תחלואה ועל אותה הפרעה תפקודית". לעניין תקנה 15 קבעה הועדה כי תידון בעיניינו של המערער לאחר קבלת בדיקת הכנסות וציינה כי "המבוטח דיווח על ירידה בהכנסות לאור שינוי התיפקוד. הועדה במקשת בדיקת ירידה בכנסות ע"י פקיד תביעות". ביום 16.11.18 וועדת הרשות המליצה שלא להפעיל את תקנה 15.

בדיקתה של הועדה הרפואית לעררים הייתה חסרה שכן נרשמו ממצאים לא ברורים, ובכלל זה נשם ש"אולי" יש דילדול שרירים ולא נרשמו טווחי התנועה בסיבובי הכתף ולא נרשם אם הבדיקה הייתה פנימית או חיצונית.

טעתה הועדה בבטול החלטת הועדה מדרג ראשון להפעיל את תקנה 15, בהעדר ערר מטעם המשיב על החלטה זו, ובכך שלא נתנה את דעתה לכך שהמערער נאלץ לשנות את עסוקו.

...

התוצאה התוצאה הינה שהערעור מתקבל כך שעיינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתשוב ותשקול אם יש מקום להעניק למערער נכות נוספת בגין הפגיעה בשריר הביספס, ותנמק קביעתה כי מדובר בשריר הפועל בכתף.

המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

ביום 24.06.02 עבר המערער ניתוח מסמור תוך לשדי בהרדמה כללית ובמהלך ההתאוששות פיתח אירוע של דיכוי נשימתי וטופל ביחידה לטיפול נמרץ במשך 4 ימים.

לאור כלל הנטען לעיל, מתבקש בית המשפט לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולפסוק למערער פיצויים הולמים בגין ראשי הנזק השונים, ולחייב את המשיבים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. טענות המשיבים: אין כל פסול בבקשת המשיבים להארכת מועד להגשת סיכומים בפני בית משפט קמא, היות ועוה"ד שטיפלה בתיק, מונתה לשופטת בטרם הספיקה להשלים הסיכומים בתיק, ועובדה זו הובאה בפני בית משפט קמא על מנת להסביר את הטעמים שבשלם מתבקשת הארכת מועד.

תקנה 47(5) לתקנות קובעת כדלקמן: (5)התקצרות של רגל אחת (א) עד 2 סנטימטרים0% (ב) מעל ל-2 ועד 3 סנטימטרים5% (ג) מעל ל-3 ועד 5 סנטימטרים10% (ד) מעל ל-5 ועד 7.5 סנטימטרים20% (ה) מעל ל-7.5 סנטימטרים40% לאור האמור לעיל, ק"ו כאן, משקבע בית משפט קמא ובדין עשה כן, כי התשתית העובדתית שהונחה לפני המומחה למתן חוות דעתו הייתה מוטעית, קרי, הסתמכותו על תקנה 47(5)(ג) לתקנות במקום תקנה 47(5)(ב) שהנה התקנה הרלוונטית במקרה דנא, הרי שהיה מוסמך לסטות ממסקנתו של המומחה לעניין שיעור אחוזי הנכות בגין התארכות הגפה, ולא מצאתי בטענות המערערים הצדקה להתערבותי בקביעה זו. יתירה מזאת, כעולה מעדותו של המומחה בבית משפט קמא (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 18.10.07) קביעת הנכות בשיעור 10% נבעה גם בשל הפגיעה העצבית הנלווית להתארכות הגפה, משכך צדק בית משפט קמא עת הקטין את שיעור הנכות שקבע המומחה היות ונקבעה למערער על ידי המומחה נכות ניורולוגית בגין התארכות הגפה לפי סעיף אחר ואין מקום ואין זה נכון להעניק למערער כפל נכות.

למען יובהרו הדברים, אציין כי בת"א (חי') 12408/91 חסאן נ' מזריב (טרם פורסם) נקבע: "הנכות הרפואית, יש בה ככלל, להצביע גם על פגיעה בכושר תפקודו הכללי של הנפגע. אולם לא תמיד יש זהות בין השניים. התשובה לשאלה אם קיימת חפיפה בין הנכות הרפואית שנקבעה לנכותה התפקודית של התובעת, היא פועל יוצא מן המערכת הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט". לאחר בחינת טענות הצדדים, חומר הראיות והעדויות בתיק, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי שיעור נכותו התפקודית של המערער נמוך משעור נכותו הרפואית והעמידה על 10%.

...

טענות המערערים: נטען, כטענה מקדמית, כי קיים חשש כבד שפסק הדין ניתן באופן בלתי הוגן, היות וב"כ המשיבים דאז עו"ד שאדן נאשף מונתה לשופטת בית משפט שלום במחוז צפון קודם למתן פסק הדין, ומכהנת מאז מינויה, לפחות באופן חלקי, בבית משפט שלום בעפולה בסמיכות לשופט שנתן את פסק הדין נשוא העירעור, משכך יש לבדוק בדקדוק ולעומק את פסק דינו של בית משפט קמא, שכן קופח המערער כתוצאה מהאמור לעיל.

באשר לטענת המערער כי בית משפט קמא טעה עת לא פסק לו פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעתיד, דינה להידחות, שכן כאמור בפסק הדין קמא, הוצאותיו הרפואיות של המערער מכוסות ע"י קופת החולים בה הוא חבר בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.

סוף דבר, נימוקי הערעור מופנים רובם ככולם כנגד ממצאי עובדה וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, וסבורני כי אין מקום להתערב בממצאיה ובמסקנותיה בנסיבות דנן.

לאור כלל המקובץ לעיל, דין הערעור לדחייה.