ערעור על ביטול חיסול חברה עקב תביעת פיצויים של עובד

מלבד זניחת המסמכים שצורפו לשטרי הסילוק, התובעים בחרו להמשיך בתובענה כנגד מע"צ ואף פנו לשר התחבורה שדחה את בקשתם, כאשר למעשה היה עליהם לצרף את שר התחבורה לתביעה ולפרט את טענותיהם ביחס לביטול החלטת הדחייה.

בע"א 5964/03 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עריית פתח תקווה, פ"ד(4) 437 (21.3.2013) (להלן: הילכת ארידור) נקבעו כללים לעניין היתיישנות תובענה ושיהוי בהגשתה, לפיהם עילת התביעה בגין פצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") נולדת לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין.

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311: "...לעתים יכול מיסמך, אשר נעשה במהלך משא ומתן לפשרה, להיתקבל כראיה בבית המשפט. כך, למשל, כאשר גלומה במסמך האמור הצעה מחייבת, אשר בא עליה קיבול על-ידי הצד השני, יכול המסמך לשמש כראיה להצעה המהוה יסוד לכריתתו של חוזה בין הצדדים...ואולם, כאשר המשא ומתן בין הצדדים ניכשל, לא ישמשו המסמכים וההצהרות, שהוחלפו ביניהם במהלך המשא ומתן, כהודאת בעל דין כנגדם..." הווה אומר, משבחרו התובעים ללכת במסלול של פנייה לשר במקום לחתום על שטרי הסילוק ולקבל את הפצוי הנקוב בהם, ברי כי ההצעה אינה תקפה עוד ואותם המסמכים שהוחלפו בין הצדדים במסגרת המשא ומתן הממושך שנוהל ביניהם אינם נכנסים תחת הגדרת "הודאת בעל דין" ולא יכולים לשמש כנגד נתיבי ישראל.

בכל הנוגע להארכת תקופת ההתיישנות משום הליכי משא ומתן שהתנהלו בין הצדדים והחלפת הצעות פשרה, ראו רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל משרד הבטחון [פורסם במאגרים המקוונים] (18.8.2005) שם נפסק: "לאחר שבחנו את המכתבים שנשלחו למבקש ואת הנסיבות שנלוו לכתיבת המכתבים הגענו לכלל מסקנה כי לא מיתקיים בהם הפן התוכני-מהותי עליו עמד השופט זמיר בפרשת משה הנ"ל. במכתבים מוצע אמנם פיצוי למבקש, אולם מהאופן בו נוסחו המכתבים אין ניתן ללמוד על הודאה בקיום זכותו של המבקש או אפילו על הודאה בקיום העובדות הנדרשות כדי לבסס זכות כאמור. יתרה מכך, במכתב בו פורטה ההצעה הראשונה נאמר כי משרד הבטחון מסכים לשלם למבקש סך של 9,500₪ לחיסול סופי של תביעתו "מבלי להכיר באחריות". אכן, אין בתיבה זו כדי ליצור הגנה מפני הטלת אחריות, אולם יש בה כדי להעיד על כוונתו ומהותו של המכתב.

גם אם המדינה לא היתה אחראית בנסיבות העניין לנזק הנטען על ידי המבקש - דבר שלא הוברר - בצדק סברה כי יש מקום להציע לו סכום של פיצוי, כפי שזכו לכך התובעים שניהלו תביעתם במועד.

למעלה מן הצורך יצוין, כי לאחר דחיית בקשת התובעים על-ידי שר התחבורה בנוגע לפצויי הפקעה מכוח פקודת הדרכים, היה עליהם ככל שהם חפצו לערער על אותן החלטות לצרף את שר התחבורה להליך ולהעלות טענותיהם כנגד נימוקי הדחייה, אולם התובעים לא פעלו כאמור והמשיכו בתביעתם כנגד נתיבי ישראל תוך היתעלמות מהחלטת השר בעיניינם.

...

מבלי להידרש לטענת השיהוי או ההתיישנות, גורל התביעה דחייה בהעדר יריבות בין התובעים לבין נתיבי ישראל, ביחס להפקעה שבוצעה מכוח פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה, ועל כן אין מנוס מדחיית התובענה בנוגע לאותן הפקעות.

..לדעתי, איזון בין התכליות והשיקולים שעליהם עמדנו מוביל למסקנה כי יש לפרש את סמכות השר הקבועה בסעיף 190(א)(2) לחוק להענקת פיצויי סבל במקרה של הפקעה חלקית שלא השביחה את יתרת החלקה כסמכות רשות.

לאור כל האמור התביעה נדחית.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע (השופט י' פרסקי) מיום 21.9.2020 בפר"ק 35600-06-16, שעל-פיה נדחתה בקשת המבקש להארכת מועד להגשת תביעת חוב.

המבקש טען, כי החברה חייבת לו סכומי-כסף בגין יחסי העבודה, הכוללים שכר עבודה שלא שולם, פצויי פיטורין, פדיון חופשה וימי חג, דמי הבראה והפרשות לפנסיה.

להשלמת התמונה, ראוי לציין, כי בנסיבות המתאימות רשאי בית המשפט ליתן צו לביטול חיסול החברה (ראו סעיפים 367(א) ו-369 לפקודה; סמכות זו גם הוכרה בסעיף 100 לחוק חידלות פירעון ושקום כלכלי, התשע"ח-2018; רע"א 1120/06 עו"ד לאואר נ' ע.מ.ש חברה לבנין ופתוח בע"מ (בפרוק), פסקות 9-8 (16.4.2007)); כמו כן, גילויין של עובדות חדשות עשוי להצדיק בנסיבות המתאימות החרגת חובות מתחולתו של הפטר, ובטול צוים שניתנו מחמת חוסר תום לב מצד החייב (ע"א 2434/19 קיירה נ' שלומי (27.5.2020)).

המבקש החמיץ את השעה לתבוע את חובו, לנוכח צו החיסול שהוצא לחברה בעקבות סיום הליך הפרוק, והדבר שומט את הקרקע מתחת לטענות הבקשה כולה.

אציין אך זאת, כי על פני הדברים, ספק אם חל על המבקש, אשר סיים את יחסי העבודה עם החברה כ-3 שנים בטרם ניתן צו הפרוק, ההסדר התחיקתי הקבוע בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, הנוגע לזכאותו של עובד לגימלה לאחר מתן צו פירוק נגד מעבידו, ואשר תכליתו "לפרוש רשת בטחון לרגלי המבוטח בשעה של מצוקה או אי הישתכרות" (ע"א 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ' גוטר (4.9.2006); לעניין זה ראו גם: סעיף 183 לחוק ביטוח לאומי הקובע, "שחוב שכר עבודה כאמור לא ישולם בעד תקופה שלפני 12 החודשים שקדמו בתכוף למועד שבו נותקו יחסי עובד ומעביד, או למועד מתן צו לפי הוראות סעיף 182, לפי המוקדם מביניהם"; ע"א 110/08 המוסד לביטוח לאומי נ' רו"ח גבי טרבלסי ועו"ד שלמה נס (28.1.2014)).

...

בנסיבות אלה טען, כי מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים להעתר לבקשה להארכת המועד להגשת תביעת החוב.

למקרא הבקשה, לאחר עיון בנספחיה, ושקילת נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך בתשובה מאת המשיבים.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

עם זאת, במהלך הדיון בפני מותב זה הוברר כי הנתבעת שבכותרת – מודיעין אזרחי בע"מ – רכשה את תבל וקלטה אליה את כל פעילותה, כך שתבל עצמה חוסלה ואיננה עוד אישיות משפטית.

ביטול פסק הדין שאישר את הסדר הפשרה הקודם ביום 3.1.11 קיבל בית-הדין הארצי (ע"ע 629/07 וירון נ' תבל אבטחה ניקיון ושירותים (3.1.11)) ערעור על פסק דין שניתן בבית-דין זה, ובכך התקבלה בקשת התובע לאשר את התובענה שהגיש כייצוגית.

בתמצית, נימוקי בית-הדין הארצי לביטול אותו הסדר פשרה היו אלה: (א) לא הובאו בפני בית הדין נתונים על הסכום שישולם לחברי הקבוצה (לכל אחד מהם ובסך הכל); (ב) הנתבעת התחייבה להעמיד לטובת תשלום הפשרה סך של 40,0000 ₪ לחודש בלבד, מבלי שהובהר כיצד יובטחו התשלומים, בשים לב לכך שהצדדים הצהירו שחברת תבל אינה פעילה עוד; (ג) ההסדר הבטיח את תשלום הגמול לתובע המייצג, מבלי להבטיח באופן דומה את התשלומים לחברי הקבוצה; (ד) אין זה סביר כי ההודעה על הזכות לתשלום תישלח לכתובת הרשומה של חברי הקבוצה במשרדי הנתבעת, בין היתר בהנתן מספר השנים הרב שחלף, ואין זה סביר לקבוע מנגנון המטיל על כל חבר הקבוצה לנקוט פעולה אקטיבית, דהיינו פנייה של העובד ובהמשך לכך חובת התייצבות במשרד המשיבה, כתנאי לקבלת הפצוי; (ה) שכר הטירחה והגמול לתובע המייצג שנקבע לא היה הוגן וסביר בנסיבות העניין, בעיקר בהנתן שכלל לא ברור היה מה הסכום לו זכאים חברי הקבוצה כולם, וכמה מתוכם יקבלו אותו בפועל.

...

הפקדת סכום הפשרה בחשבון בנק ייעודי – על מנת להבטיח ככל הניתן את ביצוע התשלומים לזכאים, סבור אני שבמקום המנגנון שנקבע בהסדר הפשרה, לפיו הנתבעת בעצמה תאתר את הזכאים, ותבצע את התשלומים, יש מקום – בהתאם לדרך המלך לביצוע פסקי דין בייצוגיות בבית-הדין שנקבעה בפסק דין רשף (עע 17587-10-15 פרץ נ' רשף בטחון (28.3.18, בסעיפים 73 ואילך לפסק דינה של כב' השופטת חני אופק גנדלר)), וכפי שהציע היועץ המשפטי לממשלה – כי סכום הפשרה כולו כמו שכר הטרחה במלואו והתגמול לתובע הייצוגי, יופקדו בשני חשבונות נאמנות שיפתח ב"כ התובע, תוך האחריות תהא עליו לאתר את כתובות חברי הקבוצה ולשלם להם את הסכומים המגיעים לכל אחד, ותוך הגשת דוחות רבעוניים לבית-הדין אודות ביצוע פסק הדין.

לפיכך, סבור אני שיש מקום להורות שסכומי הפשרה ישולמו לחברי הקבוצה (באמצעות בא כוחם עו"ד גורודיסקי) בהמחאות שיישלחו בדואר רשום לכתובתם הרשומה תוך ניכוי מס מלא במקור, ניכוי שאמנם ייתכן שיפגע בחלק בחברי הקבוצה (שייתכן שהמס השולי שלהם נמוך יותר), אך ינגיש ויאפשר את התשלומים למספר גדול בהרבה של חברי הקבוצה.

דיווחים שוטפים לבית-הדין אודות הביצוע, וחלוקת היתרה הבלתי מחולקת – מקובלת עליי עמדת המתנגדים, לפיה יש להוסיף להסדר הפשרה חיוב של מתן עדכונים שוטפים של בית-הדין בדבר ביצוע הסדר הפשרה, תוך פנייה לקבלת הוראות מבית-הדין במקרה הצורך.

ישיבת: 21.01.19 <#2#> נוכחים: ב"כ המערערים (הנתבעים 1, 2, 3): עו"ד אלון אשר ב"כ המשיבה (התובעת): עו"ד זיו לאטי ב"כ המערערת שכנגד (הנתבעת 4) עו"ד רמי פרגן ועו"ד ישי קרובי פרוטוקול עו"ד פרגן: לשאלת ביהמ"ש, אני משיב, הכסף שולם.

גם אחרי שחוסלה החברה, אני טוען לאשם תורם.

גם השופט בביה"ד האיזורי לעבודה קבע האם מגיע או לא, בתביעה לפצויי פיטורין.

ראשית טוען שיש לבטל לגמרי את פסה"ד האדנים לרשלנות לא נכונים.

רצתה נתבעת 4 לערער על פסה"ד הייתה צריכה תוך 45 ימים להגיע ערעור ולא עשתה.

לכן, החב' הדירקטורים כאשר חתמו על תצהיר כושר פרעון צריכים לקחת בחשבון כל חוב עתידי קיים, בטח כשמדובר בתביעה של עובדת שנמצאת חצי שנה לפני מתן פסה"ד. גם הפנינו בסעיף 7 לעיקרי הטיעון.

טענתי בכל הדיונים שלא המשכתי הטפול בתביעה בשל בעיות רפואיות וחוסר תקציב.

...

לומר שתביעה צפויה ששנויה במחלוקת אמיתית זה מסקנה לא נכונה.

יש פסיקה שאומרת שאם אני מקבל תצהיר כושר פירעון.

לטעמנו יש טעמים שפסה"ד שגוי.

צו החיסול בוטל על פי החלטתי מיום 26.8.19 ודיון בבקשה למתן צו פירוק לחברה היתקיים ביום 22.9.19 ובמסגרתו ניתן על-ידי צו המורה על פירוק החברה ומינויו של בעל התפקיד.

באשר לטענת המבקשים בדבר הברחת נכסים מהחברה, קבע בעל התפקיד כי אין חולק, כי לאחר ארוע ההפלגה תבעה החברה את בעלי האנייה בגין חוב בסך 730,000 ₪ וקיבלה כאמור בהסדר פשרה את כספי הפיצויים.

כאמור, עמדת בעל התפקיד היא, כי מאחר שהחברה נותרה חייבת למבקשים סכום של למעלה משני מיליון ₪ על פי פסק הדין, ולנוכח הליכי ההוצאה לפועל שהיו תלויים ועומדים נגדה נכון לאותו מועד – הרי שהתצהיר שעליו חתם בעל המניות במסגרת הליך הפרוק מרצון הוא תצהיר כוזב.

ויודגש – מחויבות החברה תקפה גם כלפי חובות שטרם התגבשו במלואם במועד החתימה על התצהיר, אולם היו ידועים לה [סעיף 322 לפקודת החברות; ע"א 31039-09-18 רחל ישי נ' מרים אנגל, בפסקות 29, 67 (22.04.2019) (להלן – העירעור בעיניין אנג'ל)].

ראו לעניין זה עניין במרום הפקות, בפיסקה 57: "למעשה היה על התובעת להוכיח, כי מחמת מתן הצהרת כושר פירעון שאיננה נכונה לא היה בידיה לגבות מהחברה את סכום השיק נשוא התובענה, וכי לולא נתן הנתבע את ההצהרה, היה בידיה של התובעת להפרע מהחברה, כל זאת נכון למועד מתן ההצהרה... אלא שהתובעת לא הוכיחה כי במועד מתן ההצהרה היתה יכולה לגבות את החוב, בין במלואו ובין בחלקו, ואף לא ניסתה להוכיח זאת... בדומה לא הראתה התובעת, כי בחסות הצהרת כושר הפירעון עשה הנתבע בכספיה ובנכסיה של החברה כבשלו, הזרימם לכיסו או לכיסיהם של נושים אחרים, תוך העדפתם על פני התובעת. התובעת לא עשתה כל מאמץ לברר עובדות אלו, קל וחומר להוכיחן." ובהמשך, בפיסקה 60: "יש להניח, מהתשתית הראייתית שהובאה על ידי הצדדים, כי אי יכולתה של התובעת להפרע מהחברה נבע ממצבה הכלכלי האמתי של החברה ולאו דוקא מהאופן בו פורקה." בעל התפקיד ציין בנוסף בדו"ח מטעמו, כי חתימתו של בעל המניות על תצהיר כוזב הוותה הפרה גם של חובת האמונים שלו, בכובעו כדירקטור החברה, המעוגנת בסעיף 254 לחוק החברות.

...

לא מצאתי כל בסיס לטענת המבקשים לפיה יש לראות ביום מתן צו הפירוק או ביום מתן פסק הדין כמועד למניין תקופת ההתיישנות, ובדומה, לא שוכנעתי כי עילות התביעה נגד בעל המניות באופן ספציפי נולדו לאחר מועדים אלו.

עוד אוסיף כי הניסיון מצד בעל התפקיד לייצר חזקה עובדתית יש מאין, לפיה התצהיר הכוזב מוכיח כי היו כספים לפירעון החובות, אך הם נעלמו – אינה מקובלת עליי.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, איני מוצאת מקום להטיל על בעל המניות, מר יובל כספי, חיוב אישי בגין הברחת הנכסים או בשל חתימתו על תצהיר כושר הפירעון הכוזב במסגרת הליך הפירוק מרצון.

אף בבחינת למעלה מן הצורך, בחינת הטענות לגופן באשר לקיום עילות נזיקיות נגד בעל המניות – דינן להידחות מחמת התיישנות.