ערעור על ביטול השעיית עובד בגין עבירות מין

השופטת לאה גליקסמן: לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת דגית ויסמן ונציגי הציבור גב' ניצה פרידמן ומר אסי מזרחי; סע"ש 17980-06-21), שבו נדחתה בקשתו של המבקש לבטל את השעייתו על ידי נציב שירות המדינה (להלן – הנציב), נוכח הגשת תובענה משמעתית נגדו.

כמו כן, היות המבקש איש מיקצוע מוערך אינו גורע מחומרת המעשים המיוחסים לו. בקשת רשות העירעור: בבקשת רשות העירעור טען המבקש כי ההחלטה להשעות את המבקש חורגת באופן קצוני ממיתחם הסבירות ומהוה צעד חמור וחסר פרופורציה למעשים המיוחסים לו; בית דין קמא לא נתן את המשקל המתאים לעובדה שעבירות ההטרדה המינית המיוחסות למבקש הן ברף הנמוך של עבירות הטרדה מינית בכלל ועבירות משמעת בפרט; בית דין קמא לא נתן משקל מספיק לעובדה שנציב שירות המדינה לא שקל את העונש הצפוי להיות מוטל על המבקש בתום ההליך המשפטי, הגם שמדיניות המשיבה היא כי עובד מדינה יושעה רק בהליכים שבהם הוא צפוי להיות מפוטר בסוף ההליך; בתיקים דומים לא הושעו העובדים ולא פוטרו; בית הדין היתעלם מייחודיות בית הספר אותו מנהל המבקש; בית הדין שגה בפרשנות שנתן למונח "פגיעה בציבור", ובהקשר זה שגה בכך שהתעלם מהנזק שייגרם לבית הספר, צוות המורים והתלמידים אם יושעה המבקש, והתעלם גם מעדותה המשמעותית והחשובה של מנהלת אגף החינוך במועצה האזורית בה מועסק המבקש.

מדובר בפגם מהותי בהחלטת הנציב, נוכח העובדה שככלל אם ההערכה היא כי עובד לא יפוטר אף אם יורשע בעבירות בהן נחשד, אין להשעותו, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

...

אשר לשיקול של "פגיעה בציבור" – מקובלת עליי קביעתו של בית הדין האזורי כי אין מדובר רק בציבור המצומצם - הצוות, ההורים ותלמידי בית הספר – שנמצא בקשרי עבודה ישירים עם המבקש, שכן בעת בחינת השיקול של פגיעה באמון הציבור בשירות הציבורי יש לבחון שאלה זו בהיבט הרחב, של אמון הציבור בכללותו.

לא מצאתי, כי במקרה הנדון מתקיימת נסיבות המצדיקות התערבות בשיקול דעתו של הנציב ובהחלטתו להשעות את המבקש מעבודתו בשלב זה. נוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה אין מקם להתערבות בהחלטת בית הדין האזורי, איני נדרשת לשאלה אם היה מקום למתן סעד זמני (כמו גם סעד זמני במסגרת הליך בקשת רשות הערעור) עת לא הוגשה תובענה עיקרית על ידי המבקש [ראו לעניין זה בר"ע (ארצי) 48889-09-17 שדה – מדינת ישראל (1.10.2017); בר"ע (ארצי) 36369-09-16 נופר – מדרשת שדה בוקר בנגב (חלצ) (13.10.2016); כאמור בשולי החלטת הנציב, "החלטה זו תיבחן מעת לעת בהתאם להתפתחויות התיק המשמעתי נגדך". אין באמור בהחלטה זו כדי לפגוע בזכותו של המבקש לפנות לנציב ולבקש לשקול את החלטתו מחדש, ככל שיחולו התפתחויות בתיק המשמעתי שלהן השלכה על החלטת ההשעיה.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

., ניתן פסק דין משמעתי של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בתיק בד"מ 142/12 (עו"ד אורי כהן, אב"ק; גב' רחל פנצר; מר חנן אהרון), שבו הורשע בהכרעת דין, מיום יד סיוון תשע"ד (12.6.14), בבצוע עבירות על סעיפים 17(1), (2), ו- (3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963, בגין ביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית כנגד המתלוננת, פלונית (להלן - "המתלוננת" או "פלונית"), שהייתה בזמנו רופאה במחלקה אותה ניהל.

אולם, מבחינה ראייתית סתירה בעדות מחייבת נימוק, כפי שמורה לנו שופט בית המשפט העליון (בדימוס), יעקב קדמי, על הראיות (2009) עמ' 220): "כפי שכבר נאמר, סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות ביטל את דרישת הסיוע לעדותה של קרבן של עבירת מין שנתגבשה בהלכה הפסוקה, וקבע במקומה חובת 'הנמקה', לאמור: מקום שבית המשפט מרשיע ב'עבירת מין' - כאמור ברישת הסעיף – על פי עדות יחידה של קרבן העבירה, חובתו לפרט בהכרעת הדין 'מה הניע אותו להסתפק בעדות זו'

ניתן לומר כי חובת ההנמקה המיוחדת הקבועה בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, שעניינה כאמור עבירות מין בלבד, מחייבת בדיקה פנימית נוספת של בית המשפט השומע את הראיות, ובהתאם – בדיקה חיצונית נוספת של ערכאת העירעור על תיקים שכאלה.

אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מן האישומים שיוחסו לו, ובמובן זה אני עושה את הצוו הארעי, שניתן ביום 31.8.14, לצוו קבוע, ומוסיף עליו כדלקמן: תבוטל השעיית המערער מעבודתו כמנהל מחלקה .

...

ההצטברות הכוללת שלהן, הביאתני למסקנה, כי לא הוכחה אשמתו של המערער במידה מספקת, ויש לזכותו מן הספק.

על כן, לא אוכל לקבוע כי הנאשם אכן ביצע את המיוחס לו. רעיון זה של זיכוי נאשם מחמת הספק, מבלי לקבוע כי המתלוננת לא דיברה אמת, מופיע בפרשת ידען הנ"ל. כך אומר השופט צבי זילברטל בפיסקה 42 לפסק דינו: "סוף דבר, סבורני כי יש לזכות את המערער מחמת הספק. כל התמיהות שהעליתי לא באו לומר כי לא היו דברים מעולם או כי המתלוננת אינה דוברת אמת. כל אחד מסימני השאלה, כשלעצמו, לא בהכרח היה מביא אותי למסקנת הזיכוי. עם זאת כאשר כל אלה מצטברים יחד לכדי מסה קריטית, אשר יש בה כדי להביא לאיזון מחודש של כפות המאזניים, ומאחר ובהשערות וניחושים אין די לביסוס הרשעה בפלילים, הגעתי למסקנה, כי גרסת המאשימה לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר באופן הנדרש על מנת לגבור על החשש מפני הרשעת חף מפשע. בנסיבות אלה אין מנוס לדעתי מזיכויו של המערער". וכך אומר השופט אליקים רובינשטיין בפיסקאות טו- טז לחוות דעתו: כאמור, לא בלב קל מצרף אני קולי לעמדת חברי, אולם כאשר יש ספק - אין ספק.

התוצאה הערעור מתקבל.

השופטת חני אופק גנדלר בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע מיום 16.6.17 (השופטת יעל אנגלברג שוהם ונציגי הציבור מר אפרים ויגדר ומר משה אהרוני; צ"ו 23405-03-16) לפיה דין מכתבי ההודעה על ההשעיה המידית שנמסרו לעובדים וכן מכתבי הזימון המתוקנים להליכי המשמעת - להתבטל.

בעקבות כך הגישו המשיבות בקשת צד מתוקנת, בגדרה בקשה ליתן צו הקובע כי העבירה המיוחסת לעובדים מסווגת כעבירה בסעיף ב' לפרק 3.18 לתקנון העבודה; כי השעיה שננקטה על ידי החברה נעשתה שלא כדין ובנגוד להסכמים הקבוציים בין הצדדים; כי מכתבי ההודעה על השעיה מידית לעובדים בטלים וכי יש לבטל גם את הזימון המתוקן להליכי המשמעת; כי החברה אינה רשאית לנקוט באקט ההשעיה אלא במקרים המפורטים במפורש בתקנון העבודה; כי על החברה לשלם לעובדים שכר עבודה מלא ממועד הפסקת עבודתם בפועל ועד למתן פסק הדין.

  הטרדה מינית והתנכלות       יהיה צפוי לאחר הקנסות ו/או העונשים כדלקמן: הפסקת עבודה ממושכת ללא תשלום.

לענין התנאי כי ההשעיה מותנית בתקנון בכך ש"אינה מוטלת בספק" קבע בית הדין קמא כי תנאי זה לא מיתקיים, וכלשונו: "עוד נציין כי טענת המשיבה שלפיה העובדים הלכו לישון באופן מאורגן לכאורה אינה עולה מהממצאים נתגלו לעיני מינהלי המשיבה שכן שלושה עובדים נימצאו מול המסכים בחדר הבקרה ולא מן הנמנע, ואיננו קובעים כל ממצא בעיניין זה, כי נרדמו על משמרתם. אין בכך כדי להכשיר את המעשה או להמעיט מחומרתו ואולם ייתכן ויש בכך כדי לכרסם מעט בטענה כי מדובר בהתנהלות סדורה ומתוכננת. גם עניין זה, בהצטרף לגירסתם הראשונית של העובדים בפני המשיבה בבירורים המשמעתיים שנערכו, צריך שיתברר במסגרת הליכי הבירור המשמעתי הקבועים בהסכם הקבוצי ואולם אין מדובר בתמונה חד משמעית כנטען על ידי המשיבה. על כן, גם אם היינו סבורים כי יש תחולה לאיזו מהוראות סעיף 3.18(ג), גם אז אין תחולה לסעיף 3.18(ז) הקובע כי רק מקום שבו עובדת העבירה (מהעברות המפורטות בסעיף 3.18(ג)) אינה מוטלת בספק, רשאית ההנהלה להפסיק את עבודתו של העובד הנאשם עד לבירור, אשר יתקיים תוך 24 שעות". השעיה - בית הדין קמא שב והדגיש כי "על יסוד קביעתנו לעיל שלפיה אין בהוראות הסכם  2015 כדי ליתן הכשר לשימוש גורף חד צדדי בהליך השעיה ההשעיה מצד החברה, ומשאין חולק כי לא ניתן להשעות בגין עבירה על פי סעיף 3.18(ב) לתקנון, ממילא לא הייתה החברה רשאית לנקוט בצעד של השעיה דחופה וגורפת ללא קיום הליך של בירור" (סעיף 42).

...

נבקש לחדד כי אף אם אמת מידה זו מתקיימת לכאורה בשלב בו נשקלת ההשעייה הרי שהמדובר במסקנה התקפה אך לנקודת הזמן המקדמית בה היא נבחנת, ומטבע הדברים בסוף ההליך היא עשויה להשתנות לאור המארג הראייתי שייפרס בגדרו וטענות הצדדים.

על פני הדברים דחיקת אירוע השינה, אשר למרבה המזל הסתיים ללא פגיעה בגוף בסביבה או ברכוש, לכדי "חבלה" חורגת מהמשמעות הטבעית של מונח זה. בנוסף, המשמעות המקובלת למונח שימוש לרעה בתפקיד היא של שחיתות, ולא נראה כי האירוע נשוא האישום - מבלי להפחית בחומרתו הבטיחותית - מגיע כדי כך. משכך, לא מצאנו להתערב בהחלטתו של בית הדין קמא ביחס לאישומים אלה, וערעור החברה בהקשרם נדחה.

סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו.

ביום 11.2.14 הגיש התובע לבית הדין בקשה להורות על ביטול החלטת ההשעיה, להורות כי היתנהלות הנתבעת בכל הנוגע להשעיית התובע נעשתה בנגוד לדין, ללא סמכות ובנגוד לחובת תום הלב החלה על הנתבעת; להורות לנתבעת להמנע מאיוש משרתו לרבות מינוי מחליף זמני; וכן להורות לה להמנע מפגיעה בתפקידו, בתנאי העסקתו, בזכויותיו, במעמדו ובשכרו וזאת עד להכרעה בתביעה לסעד העקרי.

(ב) הוגש כתב אישום נגד עובד רשות מקומית, רשאי בית הדין, לבקשת ראש הרשות המקומית, להורות על השעיית העובד, אם נוכח בית הדין כי בנסיבות הענין מדובר באישום בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין העובד ראוי להמשיך לשמש בתפקידו; השעיה כאמור תימשך לא מעבר לחמישה עשר ימים מיום גמר ההליכים בכתב האישום, ואולם אם הוגשה קובלנה נגד העובד על עובדות שעלו במהלך החקירה הפלילית או הדיון בבית המשפט בתוך חמישה עשר הימים האמורים, תימשך ההשעיה לא מעבר לגמר ההליכים המשמעתיים; (ג) (1) הוגש כתב אישום נגד עובד רשות מקומית, אשר במסגרת עבודתו אחראי על קטין או חסר ישע, בחשד לבצוע עבירת מין או אלימות חמורה בקטין או בחסר ישע .

ואולם, בנסיבות שהוצגו במסגרת הבקשה לסעד זמני בוטלה השעיית התובע מנימוקים נוספים ולא רק בשל חריגת הנתבעים מסמכות ההשעיה המוקנית להם על פי דין וכאמור, השגותיהם על כך נדחו במסגרת בקשת רשות העירעור.

משעולה מהראיות שהובאו כי השיקול היחיד שעמד לנגד ראש הערייה בעת קבלת החלטתו הוא החשד לבצוע עבירות של קבלת שוחד, מירמה והפרת אמונים והנראות הציבורית העולה מהם, ומשלא מצאתי כי הנתבעים שקלו את כל השיקולים הרלוואנטיים ובמיוחד לא את השיקולים הנוגעים באופן אישי לתובע, לרבות חלופה מידתית לעבודה בערייה, יש לקבוע כי הפגמים שנפלו בהחלטת ההשעיה יש בהם כדי להביא לביטולה.

...

בפרשת שוקי משעול קבע בית הדין: "אין ספק שהגשת כתב אישום נגד עובד מדינה בקשר למילוי תפקידו - הינה עובדה החייבת להשפיע על המשך השירות. עובדי המדינה הם משרתי הציבור. תדמית שירות המדינה בעיני הציבור ואמון הציבור בשירות הציבורי הינם ערכים חשובים ביותר, עליהם יש לשמור. שמירת ערכים אלה מחייבת את ניתוק עובד המדינה שהוגש נגדו כתב אישום מן השירות. דבר זה יכול להיעשות על ידי השעיית העובד מהשירות. דבר זה יכול להיעשות על ידי העברת העובד מתפקידו ודבר זה יכול להיעשות - במקרה של עובד בחוזה מיוחד - בדרך של אי חידוש החוזה. ההחלטה בעניין מסורה לשיקול דעת הגורם המינהלי המופקד על כך - הוא נציב השירות - ובית הדין לא ימהר להתערב בהחלטה מסוג זה המתקבלת כדין. מן העבר השני חייב הנציב לשקול את עניינו האישי של העובד, את תפקידו, מעמדו ובכירותו במערכת ואת העובדה שעצם הגשת כתב אישום אינה כרוכה בסופו של דבר בהכרח בהרשעה" (ע"ע 21623-10-10 נציבות שירות המדינה - שוקי משעול, 12.9.2011; הדגשה שלי - י.א.ש.).

התמונה העולה ממכלול הראיות שהובאו בפני מעלה כי בפני ראש העירייה לא הונחה תשתית עובדתית מספקת שהצדיקה את השעיית התובע מעבודתו בעירייה.

לא מצאתי מקום לחיוב נפרד של מר הלוי משלא הוכח כי פעל בחריגה מתפקידו כראש העירייה ודין טענות התובע בעניין זה - להידחות.

(א1) המנהל הכללי יתלה אישור לפי סעיף 16 אם הוגש נגד עובד חינוך כתב אישום בחשד לבצוע עבירת מין או אלימות חמורה בקטין או בחסר ישע הלומד במוסד החינוך, אלא אם שוכנע כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים שלא להתלות את האישור, וכי לא ייגרם נזק לקטין או לחסר ישע; .

(ב) בעל רשיון חייב, לפי דרישת המנהל הכללי, לפטר עובד חינוך שאישורו בוטל כאמור בסעיף קטן (א) או שאין בידו אישור כאמור בסעיף 16(א) או להשעות עובד חינוך שאישורו הותלה כאמור בסעיף קטן (א1) או (א2).

המנהל הכללי 'רשאי', ואף לא מחויב, לבטל אישור תעסוקה כאמור רק במקרה בו הורשע עובד בעבירה שיש בה כדי לפגוע בבטחון המדינה או בעבירה שיש עימה קלון והמנהל הכללי סבור כי לאור הרשעה זו אין העובד ראוי לשמש עובד חינוך.

בית משפט המחוזי בעירעור על החלטת בית משפט השלום קבע כי על אף המלצת שירות המבחן, לא השתכנע שהנאשמת, שהיא מפרנסת יחידה, לא תוכל להישתלב כמורה במוסדות לימודים אחרים בעתיד, ומשכך אינה עומדת בהילכת כתב.

בית המשפט העליון דחה כאמור את בקשת רשות העירעור וקבע כי לא נפל כל פגם בהחלטה להרשיע את הנאשמת "לאור אי עמידתה בתנאי הילכת כתב". יצוין כי בהתאם לסעיפי החוק המפורטים לעיל, להרשעה בגין עבירה מסוג זה עשויה להיות אף השלכה קשה יותר על המשך העסקת עובד חינוך מאשר בעבירות עליהן נותן הנאשם את הדין, ומשכך יש ללמוד בדרך של קל וחומר למקרה המונח לפניי היום.

...

חריגה מן המתחם – שיקולי שיקום הגם שקבעתי כי אין מקום לבטל הרשעת הנאשם בדין שכן הוא איננו עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה לביטול ההרשעה, זאת אף בשים לב לחומרת העבירה והצורך בענישה מרתיעה, בעניינו של נאשם זה סבורני כי ניתן לחרוג ממתחמי הענישה לקולה ולהימנע מהטלת מאסר בעבודות שירות.

כשאלה פני הדברים, בשים לב לגילו, מצבו האישי והמשפחתי, העדר עבר, לקיחת אחריות, שיתוף פעולה עם גורמי הטיפול, התרשמות שירות המבחן מאדם בעל תפקוד נורמטיבי וסיכוי ממשי לשיקום, סבורני כי ניתן במקרה דנן לסטות מהמתחם לקולה ולהסתפק בענישה צופה פני עתיד לצד ענישה כלכלית שתהווה ענישה מוחשית ומרתיעה.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מהיום שלא יעבור שוב עבירה לפי סימן ז' לפרק י"א או/ו לפי פרק י"ד לחוק העונשין.