שני הצדדים ערערו על פסק הדין, המערער על מיעוט הפצוי שנפסק לו ועל דחיית התביעה האישית נגד משיבים 2 – 3; המשיבה ערערה על הקביעה כי ביטלה את החוזה שלא כדין, ועל גובה הסכום שנפסק.
כידוע "אין בית משפט של ערעור מיתערב בממצאים עובדתיים, אינו בוחן מהימנותם של עדים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הדרגה הראשונה מבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית, או שהדברים מופרכים על פניהם או בלתי סבירים" (ע"א 501/84 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' מירון (1988)).
על כן אנו קובעים כי הסכום של 65,000 ₪ (30,000 + 25,000 + 10,000), אינו מגיע למערער בנוסף לפצוי המוסכם והוא נבלע בו.
אשר לפצוי שנפסק בגין אבדן ציוד וחוב שנותר בשל אי תשלום תמורת אירועים זה נפסק בגין עילות שונות ונפרדות, אשר אינן חופפות לפצוי המוסכם, ועל כן פיצוי זה יוותר על כנו, בנוסף לפצוי המוסכם.
...
על כן אנו קובעים כי הסכום של 65,000 ₪ (30,000 + 25,000 + 10,000), אינו מגיע למערער בנוסף לפיצוי המוסכם והוא נבלע בו.
אשר לפיצוי שנפסק בגין אבדן ציוד וחוב שנותר בשל אי תשלום תמורת אירועים זה נפסק בגין עילות שונות ונפרדות, אשר אינן חופפות לפיצוי המוסכם, ועל כן פיצוי זה יוותר על כנו, בנוסף לפיצוי המוסכם.
תוצאה
התוצאה היא שהערעור נגד המשיבה מתקבל בחלקו, על המשיבה לשלם למערער, בנוסף לסכומים שנפסקו בפסק דינו של בית משפט קמא, סכום נוסף של 85,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה לבית משפט קמא ועד לתשלום בפועל.
בנסיבותיו של הליך זה, לא מצאנו לעשות צו להוצאות.
