ערעור על ביטול הסכם גירושין: ויתור על זכויות בדירה

בקשת הביטול והערעור נסמכו על שתי טענות מרכזיות: האחת, לדברי המשיב, במסגרת הדיונים שהתקיימו לפני ביה"ד האיזורי, הוא הוטעה לחשוב כי בהיעדר הסכמה יחויב בתשלום סכומים ניכרים מתוך הכתובה, בעוד שלטענתו לא ניתן לחייבו בכתובה כלל.

לעומת זאת, בנוגע לטענה השנייה קבע ביה"ד הגדול, כי התניות בהסכם, שעניינן ויתורו של המשיב על זכויותיו בדירה המשותפת, כמו גם ויתורה של העותרת על כתובתה, תלויים בהשלמת מעשה הגירושין, ולפיכך "הסכם הגירושין בטל". ביום 30.5.2019 הגישה העותרת את העתירה שלפנינו, ובגדרה ביקשה כי נצהיר על כך שהסכם הגירושין בר תוקף, "ואין נפקות לגירושי הצדדים בהקשר לתניות הממוניות שסוכמו ביניהם". כמו כן ביקשה העותרת, כי נורה על בטלות פסק הדין של ביה"ד הגדול מיום 29.4.2019.

...

המשיב טען בתגובתו המקדמית, כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבות בפסק הדין של ביה"ד הגדול.

בהקשר זה נטען, כי "הסכם גירושין כרוך בהסכמה להתגרש וברגע שבטלה ההסכמה להתגרש הרי שממילא בטל ההסכם". לפיכך הדגיש המשיב, כי משחזר בו מהסכמתו להתגרש, "הסכם הגירושין בטל ועבר מן העולם". בהחלטתי מיום 15.8.2019, התבקשה תגובה מטעם הייעוץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, תוך הנחיה "להתמקד בשאלה מהו מעמדו של הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים: האם ההסכם 'בטל ועבר מן העולם', כנטען בתגובת המשיב 2; האם ההסכם עומד בתוקפו 'ואין נפקות לגירושי הצדדים בהקשר לתניות הממוניות שסוכמו ביניהם', כנטען בעתירה; או שמא ההסכם טרם נכנס לתוקפו, אולם הוא בר תוקף, ויחול במצב שבו יושלם מעשה הגירושין ויינתן גט". בהתאם להחלטה ולארכות שניתנו, ביום 19.9.2019 הגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני את תגובתו, ובגדרה עדכן כי ביום 18.9.2019, ניתנה על-ידי ביה"ד הגדול החלטת הבהרה לעניין זה. בפתח החלטתו ציין ביה"ד הגדול, כי הוא "רואה במסמך זה של 'הסכם גירושין' הסכם בעל מעמד משפטי [...] וודאי שאין לראות בהסכם הגירושין שקיבל תוקף פסק דין 'מסמך פרוץ' בדרגה של 'הצעה' בלבד המאפשרת לכל צד לחזור בו מכל הנאמר בהסכם ככל שיעלה על רוחו". אשר לתחולת ההסכם קבע ביה"ד הגדול, בהתייחס להתליית ההסכם במתן גט, כי אין קטגוריה אחת שבאמצעותה ניתן לאפיין את ההסכם כמכלול, אלא "ישנם חלקים העומדים על רגליהם ואינם תלויים בגירושין, ומהם לא יוכל שום צד לחזור גם לא יבוצעו הגירושין, ולעומתם ישנם חלקים שללא ביצוע הגירושין לא יחולו כלל וממילא יוכל כל צד לחזור בו מהם". ביה"ד ניתח את סעיפי ההסכם, נתן דעתו על נסיבות כריתתם, ולבסוף הגיע למסקנה, כי בעניין דנן – סידור הגט בין הצדדים הוא תנאי מתלה להתחייבויותיו של המשיב באשר להעברת זכויותיו בדירת המגורים.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים מזה ומזה, בפסק הדין של ביה"ד הגדול ובהחלטת ההבהרה מיום 18.9.2019, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

בהתחשב בכך, לא שוכנעתי כי קיימת עילה להתערבותנו בנדון דידן.

אשר על כן, העתירה נדחית.

שאלת ביטול הענקה בהעברת זכויות חייב במסגרת הסכם גירושין כבר נדונה פעמים רבות בפסיקה.

המסקנה העולה מבחינת הנסיבות במקרה זה, דומה לזו שנקבעה בפסק הדין בע"א 5822/16 אורנית שמיר נ' המנהל המיוחד עו"ד ארז חבר (מיום 24.1.2018): "התמונה הכוללת העולה מהעובדות בעניינינו אינה מצביעה איפוא על נסיבות שיש בהן כדי לבסס הענקה פסולה או הענקה בכלל. אין מדובר בגירושין פקטביים ואף לא בנכס שניתן במתנה, אלא בויתור הדדי על זכויות במסגרת הסכם גירושין שיגרתי, סביר ומאוזן לכאורה. תוכן ההסכם אינו מצביע על רכיב חריג או בלתי סביר או לא מקובל בהסכמי גירושין. כנזכר לעיל, מרכיב הויתור על זכויות החייב בדירה היה בשווי כלכלי מוגבל, ולכך יש להוסיף שהאשה (המערערת) נטלה על עצמה את חוב המשכנתא, ושזו דירה שנועדה לשמש קורת-גג לאשה ולשלושת ילדיהם הקטינים המשותפים.

המסקנה המתחייבת לדעתי מכל האמור היא איפוא כי יש תחולה בעניינינו לחריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, ומכאן שלא היה מקום להורות על ביטול ההענקה.

...

המסקנה המתחייבת לדעתי מכל האמור היא אפוא כי יש תחולה בענייננו לחריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, ומכאן שלא היה מקום להורות על ביטול ההענקה.

מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם ההסברים שמסרה המשיבה לגבי מצבה באותה עת. בסופו של דבר, התוצאה לפיה המשיבה נותרה כבעלת הזכויות בדירה (ולפיכך היא הזכאית היחידה לקבלת יתרת כספי התמורה, בעת שנאלצה לפנות הדירה ולאפשר מכירתה בהליכי המימוש בהם נקט הנושה המובטח), היא גם תוצאה הוגנת, ההולמת את נסיבותיה האישיות של המשיבה, כפי שפורטו בתגובתה.

נוכח המפורט לעיל, הבקשה לביטול הענקה – נדחית.

ברי אפוא כי כנגד ויתור החייב על זכויותיו בדירה לא ניתנה לא כל תמורה, וודאי שלא "תמורה הולמת". דא עקא, וכדי לבסס את הטענה לביטול הסכם הגירושין על הוראה זו, צריך להתקיים תנאי נוסף.

הוראה זו קובעת כך: בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה שבוצעה במטרה להבריח את הנכס מנושים, גם אם במועד ביצוע הפעולה לא היה החייב בחדלות פרעון, ובילבד שמועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לצוו לפתיחת הליכים ושסיומה במועד מתן הצוו (בסימן זה – פעולה להברחת נכס); בבוא בית המשפט להורות כאמור, רשאי הוא להביא בחשבון אם מי שהנכס הועבר אליו קיבל אותו בתום לב. לפי הוראה זו, מוסמך בית המשפט לבטל פעולה אפילו נעשתה בעת שהחייב לא היה במצב של חידלות פרעון, אם נמצא שנעשתה "במטרה להבריח את הנכס מנושים". לטענת הנאמנת, זו זו בדיוק תכליתו של הסכם הגירושין – הברחת זכויות החייב בדירה כדי שלא יוכלו להיתפס על ידי נושיו.

ערעור על פסק הדין נדחה.

...

ולפיכך, נמצא שבעת כריתת הסכם הגירושין לא היה החייב במצב של חדלות פירעון ולכן העתירה לביטול הסכם הגירושין בהתבסס על הוראת סעיף 220 בחוק – נדחית.

ולפיכך, לא מצאתי לקבל גם טענה זו של הנאמנת והטענה – נדחית.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה.

על הפרק ערעור שהוגש על ידי מר _____ על החלטה שניתנה ביום 20.6.21 ע"י כב' הרשמת עינת גלעד משולם, בתוארה דאז, לדחות בקשה לביטול עיקול ברשום על נכס מקרקעין.

ביום 4.7.18 ניתן תוקף של פסק דין להסכם יחסי ממון וגירושין בין הגבר והאשה (להלן – "הסכם הגירושין"), במסגרתו ויתרה האשה על כל זכויותיה ברכוש המשותף בכפוף להתחייבות הגבר לרכוש עבור האשה דירת מגורים תמורת סך של 2.5 מיליון ₪ לפחות, עד שהבן הצעיר יסיים ללמוד בכתה __ בחודש יוני 2022 (סעיף 25(א) להסכם הגירושין).

ביום 28.7.20 ועוד בטרם נידונו הבקשות לביטול העיקול, הגישה האשה תביעה לשמירת זכויות מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן – "חוק יחסי ממון"), בה טענה כי נוכח ההפרה הצפויה של הסכם הגירושין, יש להותיר את העיקול הזמני על כנו כבטוחה לקיום ההיתחייבות (להלן – "התביעה הראשונה").

וכך נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק: מדברי ההסבר ניתן ללמוד שהפרשנות לפיה סעד זמני שניתן במסגרת ישוב סיכסוך בטל ככל שלא הוגשה תביעה עיקרית בתוך 15 ימים מתום תקופת עיכוב ההליכים, איננה נכונה ולמעשה, על פי המצב המשפטי אשר היה קיים עובר לתיקון, סעד זמני שניתן במסגרת ישוב סיכסוך היה נותר על כנו גם אם לא הוגשה תביעה עיקרית כלל, עד לביטולו על ידי החלטה שיפוטית מתאימה.

...

הגבר טען כי יש לדחות את התביעה על הסף מאחר שסעיף 11 לחוק יחסי ממון איננו חל בנסיבות העניין.

כן טוען הגבר כי כב' הרשמת טעתה כאשר קיימה את הדיון בבקשה לביטול העיקול שנה וחודש לאחר שהוגשה לה הבקשה לביטול העיקול, שכן דחייה כה מהותית של הדיון גרמה לתקלות משפטיות ולו היתה מקיימת את הדיון בתוך 14 ימים ממועד הגשת הבקשה לביטול העיקול, כמחויב על פי הדין, התביעה השניה כלל לא היתה קיימת והעיקול הזמני היה פוקע במועד בו נדחתה התביעה הראשונה.

סיכומו של דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את הערעור.

ביום 4.7.18 ניתן תוקף של פסק דין להסכם יחסי ממון וגירושין בין הגבר והאשה (להלן – "הסכם הגירושין"), במסגרתו ויתרה האשה על כל זכויותיה ברכוש המשותף בכפוף להתחייבות הגבר לרכוש עבור האשה דירת מגורים תמורת סך של 2.5 מיליון ₪ לפחות, עד שהבן הצעיר יסיים ללמוד בכתה __ בחודש יוני 2022 (סעיף 25(א) להסכם הגירושין).

יצוין כי נוכח ההחלטה מיום 5.4.20, ממילא לא אמור היה להיות לאב כל מעמד במסגרת הבקשה לביטול העיקול שהוגשה על ידי הגבר ולא ברור מאיזה טעם צורף כצד לבקשה לביטול העיקול שהגיש הגבר, או באיזה כובע הגיש את העירעור על החלטת כב' הרשמת.

...

הבקשה נדחית ללא צורך בתגובה.

סיכומו של דבר, הערעור נדחה.