מנגד, טוענת הרשות המקומית כי "לאור כלל ההליכים וחילופי הדברים בין ב"כ הצדדים לאורך כל התהליך שקדם להגשת העתירה, לא ניתן היה בשום אופן להתרשם כי העותרות תוותרנה על זכויותיהן ו/או ישלימו עם החלטת הועדה המחוזית ולא הייתה למשיבים כל סיבה להתרשם ו/או להאמין כך ו/או להסתמך ו/או לצפות כי העותרות לא תפעלנה כנגד החלטת הועדה המחוזית."
אמנם, אכן חלף זמן לא מבוטל מעת קבלת ההחלטה בידי וועדת הערר ועד להגשת העתירה, אך ספק בעיניי, לאור הנסיבות שציינה הרשות המקומית, אם בזמן זה היה כדי ללמד על כך שהיא השלימה עם ההחלטה וויתרה על זכותה לערער עליה.
בעע"מ 2418/05 צ'רלס מילגרום נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה (פורסם בנבו, 2005, להלן: עניין מילגרום), נדון ערעור על עתירה כנגד הליכי האישור של תכנית מיתאר מקומית לירושלים, וכנגד החלטות וועדות התיכנון בעיניינה.
מגמות הצפוף בתכנון
אחת מטענותיהם המרכזיות של העותרים בשתי העתירות הנה, כאמור, כי החלטת הועדה המחוזית (שאומצה בידי וועדת הערר) אינה סבירה מאחר שערך הצפוף הועמד במסגרתה "כערך היחיד" שלאורו יש לבחון את התכנית.
עוד מבקשת הרשות המקומית להבהיר, כי ההוראות החלות על שטח בו ליזמי התכנית אין כל זכות בו, הנן הוראות מהותיות ואופרטיביות – הטלת חובת ביצוע של כיכר תנועה, הצפויה לשמש את דיירי התכנית ולשלבם בציר התנועה המרכזי.
...
אני סבורה כי יש לפסוק הוצאות, לאור העובדה שכלל טענות העותרים נדחו, בהתאם להלכות פסוקות של בית המשפט העליון, ואף בהתאם לפסק דיני בעניין לזובסקי אליו הפניתי את העותרים.
על כן ישלמו העותרים בשתי העתירות כדלקמן: למשיבות 2-1 ישלמו העותרים בשתי העתירות סכום כולל של 25,000 שקלים.
בנוסף, ישלמו העותרות בשתי העתירות ליזמים סכום כולל של 25,000 שקלים נוספים שיחולק באותו אופן.
