שר הפנים התבקש באותו מכתב לאשר את ההנחות בתעריפי הארנונה לנכסים באיזור התעשיה פארק רבין בהתאם לאותה החלטה מ-19.2.96, ובהמשך, התבקש לאשר את שינוי התעריפים לנכסים המסחריים בהתאם להחלטות המועצה משנת 1995, וזאת לאחר שהאישור האמור לא היתקבל מאז נשלח מכתב ראש העיר מיום 12.9.95.
במאמר מוסגר נציין כי תחולתו של סעיף 9(ב)(2) לחוק הסדרים במשק המדינה [תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, כפי שצוטט על ידי הערייה בסיכומיה, היא רק מיום 1.1.98, והוא אינו חל לפיכך בעניינינו, אך די באמור לעיל על מנת להביא למסקנה כי שינוי סיווג של נכסים באופן המשפיע על הארנונה, אינו פרי רצונם והחלטתם העצמאית של השרים, אלא פרי רצונה והחלטתה של המועצה, הטעון אישור השרים.
נקבע שם כי:
"...בקביעת תעריפים בצו ארנונה נוהגת הרשות המקומית כמחוקקת...ניתן עדיין לומר כי החלטת המועצה בעיניין ארנונה כללית כוללת במהותה מאפיינים ברורים של החלטות בנות פועל תחיקתי...".
עוד נקבע כי:
"באשר לאישור החריג אשר ניתן על-ידי השרים, פרשנותו של זה כרוכה במידת מה בפרשנות שיש ליתן להחלטת המועצה... כך או כך, על פי ההבחנה המסורתית בין סוגי הסמכויות המוקנות לרשות, מהוה החלטה על מתן אישור חריג המגשימה את סמכות השרים לפקח על החלטות הרשות המקומית, סמכות בעלת אופי ביצועי..."
"...היות שהאישור החריג ניתן במענה לבקשה שהוגשה מטעם המערערת, על יסוד החלטת המועצה, לא ניתן לנתק בין פרשנותן של שתי ההחלטות ותכליותיהן, אלא אם קיימת אינדיקאציה לכך שהצדדים הבינו את מהות בקשת המערערת באופן שונה. במילים אחרות, במקרה שבו ניתן אישור לבקשת המערערת שנועדה לאשר עריכת רפורמה בסיווגי הנכסים שעל בסיסם נקבעת הארנונה העירונית, חזקה כי האישור נועד להתיר למערערת להגשים את המטרה שבה חפצה בהגשת הבקשה. פרשנות שמשמעותה שהמערערת לא תוכל להגשים את המטרה שרצתה להגשים, תדחה אפוא".
אף בעניינינו, אישור השרים ניתן בעקבות החלטת המועצה מ-11.9.95 וקשור אליו בטבורו.
...
וכך הובאה מסקנה זו בסעיף 50 לפסק הדין בעניין אי.בי.סי:
"האיזון בין השיקולים המתחרים שעליו עמדנו מקים חזקה שלפיה עתירה מינהלית המכוונת לפגם משורשר שנפל בצו ארנונה המוגשת בחלוף שבע שנים ממועד התקנתו של הצו הפגום לוקה בשיהוי אובייקטיבי המביא לדחיית את העתירה. חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים מתאימים. הלכה זו תחול הן ביחס לעתירות התוקפות בתקיפה ישירה צווים שנפלו בהם פגמים משורשרים, הן ביחס לתביעות אזרחיות להשבה של סכומים שנגבו שלא כדין מחמת פגם משורשר".
באותו עניין שעסק בפגמים חד פעמיים שנפלו בצווי ארנונה 17 שנה ו-13 שנה לפני הגשת העתירות, אשר שורשרו לצווים עדכניים בשל המבנה המיוחד של חקיקת ההקפאה, מצא בית המשפט העליון כי האינטרס הציבורי בשמירה על שלטון החוק ובכך שהעירייה לא תוסיף לגבות מס בהעדר הסמכה חוקית לכך ניצב מול אינטרסים רבים אחרים:
"הנזקים שייגרמו ושעלולים להיגרם לאינטרס הציבור אם בית המשפט יידרש לעתירות חרף השיהוי שדבק בהן הם בשיעור ניכר. ככל שייקבע כי החיובים שהוטלו בגין שטחים משותפים הוטלו שלא כדין ולכן בטלים, משמעות הדבר שהעירייה תהיה מנועה מלגבות בעתיד ארנונה בגין שטחים אלה, אף שתקציבה נסמך עליהם. אין חולק כי מדובר בסכומים המגיעים כדי מיליונים רבים של שקלים. מעבר לכך, העירייה תידרש להתמודד עם תביעות השבה, הן במישור הפרטני הן במישור הייצוגי (תביעות השבה ייצוגיות אכן הוגשו), וככל שתחויב בהשבה (מלאה או חלקית) – התשלום יבוא על חשבון שירותים מוניציפאליים שיסופקו בשנים הבאות. לכך יש להוסיף כי העירייה מוגבלת בשינוי אופן החיוב בארנונה נוכח חקיקת ההקפאה. היא לא תוכל לכסות את החובות שייווצרו או לספק את השירותים שהמס שהיה אמור להשתלם נועד לממן. כל אלה יגרמו לפגיעה באיכות השירותים, לחוסר ודאות תקציבי ולקיפאון בהתנהלות העירייה. לכך יש להוסיף את המשקל הרב שיש להקנות לפגיעה שתיגרם לציבור בכללותו כתוצאה מעצם האפשרות לברר הליכים המוגשים בשיהוי כה ניכר: הטלת עומס רב על בתי המשפט וחשש מהכרעות סותרות; השקעת משאבים מצד הרשויות; ונזק ראייתי שנגרם כתוצאה מחלוף הזמן. משקלם של שיקולים אלו – ניכר הוא".
בסופו של דבר, ועל יסוד נסיבות אותו מקרה, הגיע בית המשפט למסקנה כי :
"איזון בין שיקולים אלו מוליך למסקנה שלפיה הנזק שייגרם לאינטרס הציבור כתוצאה מבירור העתירות ומתן סעד – כל סעד – עולה על התועלת שתנבע ממנו. אשר על כן, דין העתירות להידחות מחמת שיהוי".
גם בעע"מ 3108/14 אלביט מערכות סאיקלון בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר (19.8.15), נדון נושא דומה בו נטען לפגם בצווי ארנונה מלפני שנים רבות, בכך שתעריף הארנונה עלה בלא לקבל את אישור השרים.
בהינתן כל האמור לעיל בענייננו, ברי כי אפילו הייתי מוצא שצווי הארנונה הרלבנטיים פגומים הם, לא הייתה תוחלת לתובענה זו בשל השיהוי שדבק בה. לפיכך, אף לעניין מחלוקת זו בעניין השיהוי, אין מתקיימת האפשרות הסבירה שתוכרע היא לטובת המבקש, ודין הבקשה והתובענה להידחות גם מטעם זה.
סיכום
אשר על כן, אני דוחה את בקשת האישור ואת תובענת המבקש.
בהתחשב בכלל שיקולים אלה, אני מחייב את המבקש לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח.
ניתן היום, ב' חשוון תשע"ז, 03 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
