ערעור על אישור הסכם פשרה בתביעת אובדן כושר עבודה

(בעיניין משיבה 3) לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה לפי סעיף 18 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") בעיניינה של הפניקס חברה לביטוח בע"מ. תמצית בקשת האישור נושא בקשת האישור הוא דמי הביטוח האחרונים (פרמיה) שמשלם מבוטח בביטוחים שאינם אלמנטאריים (בטוחי חיים, בריאות, נכות אובדן כושר וכיוצ"ב), לפני קרות מקרה הביטוח או לפני ביטול הפוליסה על ידי המבוטח, בגין החודש בו בוטל או נפסק הביטוח.

אולם הצדדים העדיפו לנהל ביניהם משא ומתן בתום לב, לאור ההבנה כי הסכויים והסיכונים בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטת האישור וכן בהמשך ניהול התובענה הייצוגית הנם שקולים עבור כל צד. לאחר משא ומתן ממושך שנוהל בין הצדדים הגיעו הצדדים להסדר פשרה, ובכלל זה כי טענת ההתניה על סעיף 10 תתייחס לכל המשיבות, לרבות כלל והראל, כך שמעשה בי-דין מכוחו של הסדר פשרה זה יהיה גם ביחס למבוטחי כלל והראל שהייתה בעיניינם התניה על סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח בפוליסות הרלבנטיות, בתקופה הרלבנטית (כהגדרתם בהסדר הפשרה).

"הפוליסות", "הפוליסות הרלוואנטיות", "חוזה הביטוח" – פוליסת ביטוח כלשהי, למעט פוליסת ביטוח אלמנטרי ולמעט פוליסות הכוללות רכיב חסכון בלבד, ובכלל זה פוליסות ביטוח חיים, בריאות, נכות, אובדן כושר עבודה וכיוצ"ב. "הקבוצה המיוצגת ביחס לטענת ההתניה על סעיף 10" – כל מבוטח ו/או מוטב ו/או בעלים בפוליסות אשר ביטל חוזה ביטוח, במהלך התקופה הרלבנטית, כאשר בחוזה תנייה לפיה הביטול ניכנס לתוקף עם קבלת ההודעה על ידי המבטח או עם מסירת הודעת הביטול למבטח תוך התניה על סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, ולא קיבל השבה של דמי הביטוח (להלן גם: "הפרמיה") בגין יתרת חודש הביטול, וככל שמדובר בפוליסה הכוללת רכיבי ריסק וחסכון (להלן: "פוליסה משלבת בחיסכון"), לא קיבל השבה של דמי הביטוח המיוחסים לרכיב הריסק בגין יתרת חודש הביטול.

...

מסקנתי היא כי בשאלה זו - השבת דמי ביטוח בגין יתרת חודש הביטול בגין פוליסה שבוטלה - מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי – שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה מתקיים לגבי משיבות מגדל (כפוף להחלפת התובע), מנורה והפניקס בעניינם של המבקשים שפורטו לעיל, ועל כן אני מאשרת את התובענה בעילה זו. טענות המבקשים כי בפוליסות בהן לא הייתה התנאה על סעיף 10 חויבו מבוטחים שביטלו הפוליסה לפני מחצית החודש הקלנדרי, בתשלום דמי ביטוח בגין יתרת החודש, לא הוכחה לכאורה שכן לא הובאו דוגמאות לביטולים כאלה.

ביחס לשאלה ג' שבמחלוקת – החזרת דמי ביטוח בערכם הנומינלי, הצמדה למדדים שליליים וחיוב בהשבה בצירוף ריבית מיוחדת, קבעתי כדלקמן: "158. אינני מקבלת את טענת המשיבות כי אינן חייבות בהשבת דמי הביטוח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהטעם שסעיף 28(ג) בחוק חוזה הביטוח אינו רלוונטי לענייננו, אלא הוא עוסק בהשבת דמי הביטוח במסגרת תגמולי ביטוח.

לאור כל האמור, מצאתי לאשר את הגמול ושכר הטרחה המוסכמים, כדלקמן: הגמול למבקשים יהיה בשיעור של 3% מהשווי הכולל של הפיצוי והתרומה ובסה"כ – 68,343 ₪ והוא ישולם בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.

אני מורה על פרסום הודעה שנייה לפי סעיף 25(א)(4)בחוק תובענות ייצוגיות.

(בעיניין משיבה 2) לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה לפי סעיף 18 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") בעיניינה של כלל חברה לביטוח בע"מ. תמצית בקשת האישור נושא בקשת האישור הוא דמי הביטוח האחרונים (פרמיה) שמשלם מבוטח בביטוחים שאינם אלמנטאריים (בטוחי חיים, בריאות, נכות אובדן כושר וכיוצ"ב), לפני קרות מקרה הביטוח או לפני ביטול הפוליסה על ידי המבוטח, בגין החודש בו בוטל או נפסק הביטוח.

אולם הצדדים העדיפו לנהל ביניהם משא ומתן בתום לב, לאור ההבנה כי הסכויים והסיכונים בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטת האישור וכן בהמשך ניהול התובענה הייצוגית הנם שקולים עבור כל צד. לאחר משא ומתן ממושך שנוהל בין הצדדים הגיעו הצדדים להסדר פשרה, ובכלל זה כי טענת ההתניה על סעיף 10 תתייחס לכל המשיבות, לרבות כלל והראל, כך שמעשה בי-דין מכוחו של הסדר פשרה זה יהיה גם ביחס למבוטחי כלל והראל שהייתה בעיניינם התניה על סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח בפוליסות הרלבנטיות, בתקופה הרלבנטית (כהגדרתם בהסדר הפשרה).

"הפוליסות", "הפוליסות הרלוואנטיות", "חוזה הביטוח" – פוליסת ביטוח כלשהי, למעט פוליסת ביטוח אלמנטרי ולמעט פוליסות הכוללות רכיב חסכון בלבד, ובכלל זה פוליסות ביטוח חיים, בריאות, נכות, אובדן כושר עבודה וכיוצ"ב. "הקבוצה המיוצגת ביחס לטענת ההתניה על סעיף 10" – כל מבוטח ו/או מוטב ו/או בעלים בפוליסות אשר ביטל חוזה ביטוח, במהלך התקופה הרלבנטית, כאשר בחוזה תנייה לפיה הביטול ניכנס לתוקף עם קבלת ההודעה על ידי המבטח או עם מסירת הודעת הביטול למבטח תוך התניה על סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, ולא קיבל השבה של דמי הביטוח (להלן גם: "הפרמיה") בגין יתרת חודש הביטול, וככל שמדובר בפוליסה הכוללת רכיבי ריסק וחסכון (להלן: "פוליסה משלבת בחיסכון"), לא קיבל השבה של דמי הביטוח המיוחסים לרכיב הריסק בגין יתרת חודש הביטול.

...

מסקנתי היא כי בשאלה זו - השבת דמי ביטוח בגין יתרת חודש הביטול בגין פוליסה שבוטלה - מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי – שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה מתקיים לגבי משיבות מגדל (כפוף להחלפת התובע), מנורה והפניקס בעניינם של המבקשים שפורטו לעיל, ועל כן אני מאשרת את התובענה בעילה זו. טענות המבקשים כי בפוליסות בהן לא הייתה התנאה על סעיף 10 חויבו מבוטחים שביטלו הפוליסה לפני מחצית החודש הקלנדרי, בתשלום דמי ביטוח בגין יתרת החודש, לא הוכחה לכאורה שכן לא הובאו דוגמאות לביטולים כאלה.

ביחס לשאלה ג' שבמחלוקת – החזרת דמי ביטוח בערכם הנומינלי, הצמדה למדדים שליליים וחיוב בהשבה בצירוף ריבית מיוחדת, קבעתי כדלקמן: "158. אינני מקבלת את טענת המשיבות כי אינן חייבות בהשבת דמי הביטוח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהטעם שסעיף 28(ג) בחוק חוזה הביטוח אינו רלוונטי לענייננו, אלא הוא עוסק בהשבת דמי הביטוח במסגרת תגמולי ביטוח.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.

המשיבה תשלם את הגמול ושכר הטרחה, למבקשים ולבאי כוחם, בהתאם למפורט בסעיף 67 לעיל.

אני מורה על פרסום הודעה שנייה לפי סעיף 25(א)(4)בחוק תובענות ייצוגיות.

(בעיניין משיבה 1) לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה לפי סעיף 18 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") בעיניינה של מגדל חברה לביטוח בע"מ. תמצית בקשת האישור נושא בקשת האישור הוא דמי הביטוח האחרונים (פרמיה) שמשלם מבוטח בביטוחים שאינם אלמנטאריים (בטוחי חיים, בריאות, נכות אובדן כושר וכיוצ"ב), לפני קרות מקרה הביטוח או לפני ביטול הפוליסה על ידי המבוטח, בגין החודש בו בוטל או נפסק הביטוח.

אולם הצדדים העדיפו לנהל ביניהם משא ומתן בתום לב, לאור ההבנה כי הסכויים והסיכונים בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטת האישור וכן בהמשך ניהול התובענה הייצוגית הנם שקולים עבור כל צד. לאחר משא ומתן ממושך שנוהל בין הצדדים הגיעו הצדדים להסדר פשרה, ובכלל זה כי טענת ההתניה על סעיף 10 תתייחס לכל המשיבות, לרבות כלל והראל, כך שמעשה בי-דין מכוחו של הסדר פשרה זה יהיה גם ביחס למבוטחי כלל והראל שהייתה בעיניינם התניה על סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח בפוליסות הרלבנטיות, בתקופה הרלבנטית (כהגדרתם בהסדר הפשרה).

פוליסות מנהלים – פוליסות אישיות הכפופות לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), שכוללות לפחות אחד מההפרשות הבאות: פיצויים, תגמולי מעסיק, תגמולי עובד ותשלומי מעסיק לאובדן כושר עבודה.

...

מסקנתי היא כי בשאלה זו - השבת דמי ביטוח בגין יתרת חודש הביטול בגין פוליסה שבוטלה - מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי – שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה מתקיים לגבי משיבות מגדל (כפוף להחלפת התובע), מנורה והפניקס בעניינם של המבקשים שפורטו לעיל, ועל כן אני מאשרת את התובענה בעילה זו. טענות המבקשים כי בפוליסות בהן לא הייתה התנאה על סעיף 10 חויבו מבוטחים שביטלו הפוליסה לפני מחצית החודש הקלנדרי, בתשלום דמי ביטוח בגין יתרת החודש, לא הוכחה לכאורה שכן לא הובאו דוגמאות לביטולים כאלה.

ביחס לשאלה ג' שבמחלוקת – החזרת דמי ביטוח בערכם הנומינלי, הצמדה למדדים שליליים וחיוב בהשבה בצירוף ריבית מיוחדת, קבעתי כדלקמן: "158. אינני מקבלת את טענת המשיבות כי אינן חייבות בהשבת דמי הביטוח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהטעם שסעיף 28(ג) בחוק חוזה הביטוח אינו רלוונטי לענייננו, אלא הוא עוסק בהשבת דמי הביטוח במסגרת תגמולי ביטוח.

לאור כל האמור, מצאתי לאשר את הגמול ושכר הטרחה המוסכמים, כדלקמן: הגמול למבקשים יהיה בשיעור של 3% מהשווי הכולל של התרומה ובסה"כ – 151,683 ₪ והוא ישולם בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.

אני מורה על פרסום הודעה שנייה לפי סעיף 25(א)(4)בחוק תובענות ייצוגיות.

התובע הגיש שתי תביעות נוספות בגין אותה תאונה: ת.א. 64571-03-16 – תביעה נזיקית שהוגשה נגד בית החולים אשר בשטחו ארעה התאונה, המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: התביעה הנזיקית); ת.א. 25808-02-18 – תביעת התובע לאובדן כושר עבודה אשר נדונה בבית הדין לעבודה, ואשר הסתיימה בהסדר פשרה (להלן: התביעה לאבדן כושר עבודה); (יחד בהתאמה: ההליכים המקבילים).

בגין שתי ההחלטות הנ"ל (ההחלטה מיום 21.11.19 במעמד הצדדים והחלטה על המינוי מיום 26.11.19 כאמור) הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם הנתבעת שנדונה במסגרת רע"א 54538-12-19.

סוגיית המצאת חוות דעת מהליכים מקבילים נדונה במסגרת התביעה הנזיקית בין הצדדים הספציפיים הללו עוד טרם כתיבת דעתה של המומחית מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה באותו הליך, עת בהחלטה מיום 7.1.20 (כב' השופטת יעל אילני) נקבע: "אני סבורה שאין לקבוע באופן קטגורי כי לא ניתן להמציא למומחה שמונה בתביעות נזיקין (על-פי תקנות סדר הדין האזרחי) חוות דעת רפואיות שניתנו בעיניינו (נוסף על חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים להליך). ניתן בהחלט לחשוב על מקרים בהם נכון יהיה להתיר המצאת חוות דעת כאלה.

...

סבורני, כי שעה שאנו מצויים בשלב מתקדם בתיק, עת המומחים מטעם בית המשפט כבר הביעו עמדתם האובייקטיבית במסגרת חוות דעתם, הצגת חוות דעת מטעם מומחי בית המשפט בתיק אחר בשלב החקירה לא תפגע באובייקטיביות זו אלא נהפוך הוא, עשויה לסייע בידי הצדדים להגיע לחקר האמת, על אחת כמה וכמה משום שמדובר במקרה חריג העוסק בנכות הנובעת מאותה תאונה.

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 800 ₪ בגין בקשה זו. ניתנה היום, י"ב טבת תשפ"ג, 05 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.

אובדן כושר ההישתכרות של המערערת חושב לפי השכר הממוצע במשק, מגיל 20 ועד לתוחלת החיים שקבע, לפי 95% אחוזי נכות ובהיוון כפול.

המערערות טענו, בין היתר, כי פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה בין המערערות לקופת החולים שיקלל ניכוי רעיוני של קיצבאות המל"ל, כך שניכוי רעיוני נוסף של מלוא הקיצבאות מהוה ניכוי כפול ואינו בר ניכוי; כי המשיבה לא טענה בסיכומיה לנכוי סכום הפשרה, והסוגיה נדונה בפסק הדין מבלי שניתנה לצדדים האפשרות להתייחס אליה; וכי לנוכח סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), המערערת זכאית לקבל 25% מסך הפצוי, וזאת למרות "בליעת" התביעה ולמרות שלילת אפשרות המל"ל להגיש תביעת שבוב נגד מוסד רפואי (סעיף 328(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי).

במישור הנזק, המערערות טענו כי שגה בית המשפט בהעמידו את תוחלת החיים של המערערת על 30 שנה, ולמצער, לנוכח המחלוקת בין המומחים, היה מקום למנות מומחה מטעם בית המשפט או לפסוק את הפצוי בדרך של תשלום עיתי; כי יש לראות בסכום הפצוי שהיתקבל בהליך הפשרה מול קופת החולים כ"חיוב חוזי הסכמי" שאין לנכותו מהפצוי שבו חייבת המשיבה; כי היה מקום לנכות רק מחצית מתגמולי המל"ל ולייחס חלק מהתגמולים לתגמולים המשולמים מכוח אחריותה של קופת החולים; וכי יש לחייב את המשיבה בתשלום 25% מהפצוי, לנוכח הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, כשלעניין זה, התשלום ששולם לפי הסכם הפשרה שולם מכוח הסכם חוזי ואינו בגדר תשלום של מעוולת.

...

עוד נקבע כי ניתן לטעון שלו ידעו ההורים על קיומו של סיכון, לא היה נוצר ההיריון, אך משנוצר ההיריון, לא ניתן כלאחר יד להגיע למסקנה שמצופה מהאם לוותר על הריונה זה. לבסוף, נדחתה טענת המערערות כי היה על פרופ' מיינר לכלול בחוות דעתה המלצות להיריון עתידי, ונקבע כי תכלית ביקורה של האם אצל פרופ' מיינר היתה להעריך סיכונים אפשריים בשאלה אם להיכנס להיריון נוסף, ולא בבדיקות שיהיה עליה לעשות אם ייווצר היריון.

סוף דבר לפנינו מקרה קשה בנסיבותיו.

ואולם, עם כל הצער שבדבר והבנת מצבן המורכב של המערערות, אין מנוס מלקבוע כי נזקן נותר יתום.

לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את ערעורה של הדסה (ע"א 3229/22) ולדחות את ערעורן של המערערות (ע"א 2959/22).