ערעור על אישור הסדר נושים בהליך פשיטת רגל

הדברים עולים בבירור מתוכן ההחלטה ומקביעתו של בית המשפט לפיה "לא שמעתי טעם מיוחד אשר לפיו לא הגיש הנושה [עוז קרמיקה - ג'ל'] את תביעת החוב במועד". כידוע, על פי ההלכה אשר נקבעה בעיניין פאן-אל, החלטת בית המשפט של פשיטת רגל בעירעור על החלטה של נאמן בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב - מהוה החלטה בעלת אופי דיוני, ואינה מהוה "צו בפשיטת רגל" (שם, פיסקה 10).

ואולם כפי שכבר קבעתי, ההחלטה השלישית כלל אינה מהוה "פסק דין" אלא "החלטה אחרת", וממילא אין לומר כי החלטות קודמות אשר ניתנו במסגרת הליך פשיטת הרגל "נבלעות" בה. אכן, קשה לומר כי ההחלטה הראשונה, אשר אישרה את הסדר הנושים (והמהווה בכלל "צו בפשיטת רגל": רע"א 6304/06 פרץ נ' מצגר (10.1.2007); לוין וגרוניס, עמ' 167); וההחלטה השנייה, אשר אישרה לנאמן הנוסף לסיים את תפקידו - ניתנו במסגרת אותה יחידה דיונית שבה הוכרעה סוגית הארכת המועד להגשת תביעת חוב מטעם עוז קרמיקה.

...

על רקע דברים אלה ביקש הנאמן שבית המשפט יקבע, בין היתר, "[...] כי בנסיבות המקרה - אין לאפשר הגשת תביעת חוב של הנושה בהליך זה" (סעיף 3.11 לתגובה).

משדחיתי את טענת עוז קרמיקה לפיה ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה "נבלעות" בהחלטה השלישית, דומה כי גם לשיטתה לא ניתן להימלט מן המסקנה כי הערעור ביחס להחלטות אלה הוגש באיחור (וזאת מבלי להכריע האם אופן ההשגה הנכון על ההחלטה השנייה הוא בזכות או ברשות).

המסקנה העולה מכלל האמור לעיל היא שלא עומדת לעוז קרמיקה זכות ערעור על ההחלטה השלישית (אלא נדרשת רשות ערעור); ושהערעור ביחס להחלטה הראשונה וההחלטה השנייה הוגש באיחור.

ואולם משהגעתי למסקנה כי לגבי ההחלטה השלישית (וככל הנראה העיקרית, מבחינתה של עוז קרמיקה) כלל לא עומדת זכות ערעור, ומשלא ניתן כאמור להפוך ערעור בזכות לבקשת רשות ערעור - לא ראיתי בכך כל טעם.

תגובת הנושה לבקשת הדחייה על הסף: הנושה בתגובתה מיום 31.12.18 לבקשה לדחיית העירעור על הסף והבקשה להורות על הפקדת עירבון, טענה תחילה כי החייבת כללה את הנושה כנושה העיקרית בהליך פשיטת הרגל דנן ובקשתה לדחות את העירעור על הסף מהוה למעשה היתחמקות מתשלום חובה לנושה והתנגדות החייבת אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי קבלת תביעת החוב מטעם הנושה באיחור, בנסיבות שפורטו בהודעת העירעור, לא תיגרום לחייבת או למי מנושיה על נזק או עיכוב בניהול הליך הפש"ר. הנושה הדגישה כי החייבת עצמה הציגה את הנושה כנושה העיקרית בהליך כאשר במצבת החובות במסגרת הבקשה העיקרית בהליך ציינה החייבת כי הנה חייבת לנושה סך של 750,000 ₪ והמנהל המיוחד אף כלל את הנושה הנ"ל במצבת נושי החייבת במסגרת מכתבו מיום 27.2.18 בעיניין הסדר הנושים ומכאן, טענה הנושה, לא נפגע אלמנט ההסתמכות של החייבת או של מי מנושיה.

בהקשר זה חזרה וטענה הנושה כי מדובר בנושה שהנה נושה עיקרית בהליך פשיטת הרגל שלפנינו ונכללה במצב נושי החייבת על ידי החייבת עצמה והדבר הובא לידיעת כלל הנושים באמצעות מכתבו של המנהל המיוחד לנושים מיום 27.2.18 וכן לאור השלב בו נמצא ההליך-החייבת טרם הוכרזה פושטת רגל, טרם אושרה או נידונה הצעת ההסדר וממילא לא חולק כל דיבדנד למי מנושי החייבת ומשכך קבלת הגשת העירעור לא תיפגע באנטרס ההסתמכות של החייבת או הנושים.

...

[ראו גם החלטתי בפש"ר (חי') 31795-07-14 מלכה חנן נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה (24.4.18, פסקה 35)].

סיכום סיכומו של דבר, לאור כל מכלול הנסיבות שפורטו בהרחבה לעיל, ובשים לב לשלב בו מצוי ההליך, הפגמים בהליך אישור הצעת ההסדר, הנסיבות המיוחדות שמנעו מהנושה להגיש את תביעת החוב, והעדר אינטרס ראוי להגנה של הנושים והחייבת, יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור הנושה,ובנוסף ולגופו של ענין דין ערעור הנושה להתקבל.

בנסיבות אלו ועל אף שהוריתי על קבלת הערעור, מצאתי לנכון לחייב את הנושה בהוצאות המנהל המיוחד, בסכום של 5,000 ₪ ואציין כי מדובר בסכום הוצאות מופחת בנסיבות, וזאת לאור ההשגות אותן הבעתי באשר לדרך אישור הסדר הנושים בתיק זה. עם זאת , לא מצאתי לנכון לחייב את הנושה בהוצאות החייבת בשים לב לכך שלא נסתרה טענת הנושה לפיה החייבת היא שגרמה לחקירה במע"מ בטענות שווא שהועלו על ידה , ואשר הובילה לכל השתלשלות העניינים נשוא החלטתי זו. ניתנה היום, י"ב ניסן תשע"ט, 17 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.

]השופט ד' מינץ: ] לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ע' עיילבוני) בפר"ק 119-10 מיום 18.12.2016, בגדריו הובהר כי הסדר הנושים של חברה אינו כולל הפטר לבעלי השליטה בה. רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים ברקע להליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי, קשיים כלכליים אליהם נקלעה חברת מ.א.ג לפלסטיק בע"מ (להלן: החברה), שעיקר עיסוקה בייצור אריזות חד-פעמיות מפלסטיק למוצרי מזון שונים ומפעלה ממוקם בישוב מג'דל שמס.

בסמוך לאישור הסדר הנושים, החלו להתנהל נגד חלק מהמערערים הליכי פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בנצרת (פש"ר 29870-02-12; פש"ר 29772-02-12; פש"ר 29694-02-12).

...

שנית, נסיבות העניין בכללותן תומכות במסקנה כי לא אושר הפטר כאמור במסגרת הסדר הנושים.

כך בדו"ח הנאמן אשר הוגש ביום 25.1.2011 צוין כי: "לאחר בחינה של מספר מתווים הגיע הנאמן למסקנה כי המתווה המומלץ לביצוע העסקה הינו מתווה שאינו מבוסס על מכירת מניות החברה. זאת [...] לאור העובדה כי המניות הינן רכוש בעלי השליטה אשר גם להם חבות מכוח ערבותם האישית הנטענת לחובות החברה" (פסקה 7).

במאמר מוסגר יצוין כי גם על פי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, אשר פורסם ביום 15.3.2018 ועתיד להיכנס לתוקף בקרוב (סעיף 373 לחוק), קיימת לבית המשפט של חדלות פירעון סמכות זו, ובלשון הסעיף: "90(ב). בית המשפט שאישר תכנית לשיקום כלכלי מוסמך לדון במחלוקת שהתגלעה בנוגע לפרשנות התכנית או בנוגע ליישומה." ובדברי ההסבר לסעיף בהצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח 1027, מצוין כי: "בית המשפט שאישר את התכנית הוא המוסמך לדון במחלוקות שיתגלעו בנוגע לפרשנותה או ליישומה. הטעם לכך הוא שלעתים תכנית השיקום מורכבת ודורשת פיקוח ובקרה. בית המשפט שאישר את התכנית הוא בית המשפט המתאים לפקח על יישומה ולדון במחלוקות שיתגלעו בקשר אליה. הוראה זו מבוססת על הוראת סעיף 350(ט1) לחוק החברות". סיכומו של דבר, מכלל הנסיבות מצטיירת תמונה לפיה לא ניתן הפטר לבעל מניות שליטה מחובותיו לחברה.

ביני לביני, נוכח קשיים כלכליים אליה נקלעה החברה, הוגשה על ידה ביום 31.10.2012 בקשה להקפאת הליכים ולאישור הסדר נושים לבית משפט זה. ביום 8.11.2012 ניתן צו להקפאת הליכים וביום 27.1.2013 אושר הסדר הנושים.

הבקשה נשענה על טענת הנאמנת, כי מדובר בהענקות שבוצעו על ידי החייב במהלך השנתיים שקדמו לכניסתו להליכי פשיטת הרגל ושעה שהן בוצעו לטובת המשיב 2 בחוסר תום לב ובהיעדר כל תמורה בת ערך, ולכן דינן להתבטל.

יתר על כן וגם בהילוך לאחר על ציר הזמן, הרי שבהתאם להכרעת הנאמן בתביעת החוב שניתנה במסגרת הליכי הפרוק של החברה, חלק הארי של חוב החברה כלפי המשיב 2 נפרע, ותוצאת העירעור על הכרעת החוב באשר הוגש על ידו הייתה, כי סכום החוב המאושר של החברה כלפיו הוא 80,000 ₪ בלבד.

...

מסקנה זו הייתה מתקבלת גם לו היינו מאמצים גישה ליברלית הרבה יותר מזו של פרופ' ויסמן שהובאה לעיל, הגם שבכל הענווה יאמר, כי לטעמי היא הגישה הרצויה בנדון דדן.

המסקנה המתבקשת היא, אפוא, נוסף על קביעות בית המשפט העליון בפסק דינו, כי לא קמה למשיב 2 הזכות למימוש המשכון (שניתן כערבות להבטחת חובה החברה כלפיו, אשר אושר על סך 80,000 ₪ כאמור) מכוח סעיף 13, וממילא לא קמה לו זכות התחלוף המעוגנת בסעיף 14 לחוק המשכון.

על יסוד האמור לעיל באתי, אפוא, לכלל מסקנה, כי אין לראות במשיב 2 נושה מובטח של החייב בהתייחס ליתרת המשכנתא שרבצה על זכויותיו בדירה ונפרעה על ידו, ודין בקשתו להידחות.

בבית המשפט העליון רע"א 786/24 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקש: עו"ד ציון גבאי נ ג ד המשיבים: 1. כונס נכסים הרישמי 2. עו"ד דורון ערוסי 3. בנק ירושלים בע"מ 4. ליאורית גולן 5. ציפורה סוויסה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 27.12.2023 בפש"ר 31564-09-16, שניתנה על ידי כב' השופטת ע' וינברג-נוטוביץ בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד רפאל קויתי בשם המשיבות 5-4: עו"ד נצחון גואטה ][]החלטה

לאחר שניתן צו לפינוי הנכס, פנה המבקש לבנק והגיע עמו להסכמות לפיהן יידחה מועד הפינוי בין היתר בכפוף לכך שהמבקש יגיע להסדר נושים בהליך פשיטת הרגל המתנהל בבית משפט קמא.

...

המשיב 2, המנהל המיוחד לנכסי המבקש, טען כי יש לדחות את הבקשה.

המשיבות 5-4 טענו כי אם אין ביכולתו של המבקש לשלם סכום של 100,000 ₪, אין לאפשר לו ליהנות מעיכוב הליכי הפינוי שמלכתחילה ננקטו לצורך גביית חוב מובטח שנכון לשנת 2022 עמד על סך של 830,000 ₪.

לאחר שעיינתי בהחלטה מיום 29.1.2024 פעם נוספת הגעתי לכלל מסקנה כי אין לשנות מהסכום אותו נדרש המבקש להפקיד.

בשים לב לכל האמור, ובפרט לכך שהסכום של 100,000 ₪ אותו נקבע כי על המבקש להפקיד בקופת בית המשפט לצורך עיכוב הליכי הפינוי, הוא סכום הנמוך משמעותית - הן מגובה החוב לנושה המובטח, והן מגובה הסכום אותו הציע המבקש עצמו לשלם לטובת תיק הכינוס וקבלת הפטר – אני סבורה כי יש להותירו על כנו.