בפסק הדין הורשע המערער בעבירה של אי ציות לשוטר לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961, ועונשו נגזר לקנס בסך 1,800 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו, פסילה למשך שלושה חודשים מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה ופסילה על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים, וכן עונש מאסר על תנאי לשלושה חודשים למשך שנתיים.
השוטר נסע אחרי המערער אל תחנת הדלק, בין השניים התפתח דין ודברים שבסופו ייחס השוטר למערער עבירה של אי ציות לשוטר על שלא ציית להוראותיו והמשיך לעבר תחנת הדלק כאמור.
...
דיון והכרעה:
לאחר עיון בכלל הראיות שלפני, בכתבי הטענות, פסק הדין ובפרוטוקול בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענת המערער לפיה "לא הבין" את הוראת השוטר לפנות אל מפעל הצינורות ובשל כך המשיך ונכנס אל תחנת הדלק.
מכל אלה באתי לכלל מסקנה כי אין להתערב במסקנות ובקביעות העובדתיות שהסיקה שופטת קמא, מה גם שמלכתחילה התערבות כגון זו שמורה למקרים חריגים, שלא התקיימו בעניין זה.
לעניין העונש;
לשון תקנה 23(א)(1) בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 מורה כך:
"23. (א) עובר דרך חייב לציית –
מן הדברים עולה, לכאורה, כי מקום בו היתה אצל המערער מחשבה פלילית או רשלנות בנוגע ליסודות המקימים את העבירה, הרי שניתן להשית עליו עונש מאסר, גם בעבירה מסוג זה.
יחד עם זאת, אני סבורה כי בנסיבות האירוע כאן, אין צורך להכריע האם הוכח היסוד הנפשי של המערער בבית משפט קמא אם לאו, שכן דומני שהעונש שהושת עליו היה לחומרה, גם בהתחשב בעברו המכביד של המערער.
