אף על פי כן, בית המשפט לא פסק הוצאות לזכות המערערים, וכך נאמר בסיפא של פסק הדין:
"צר לי שהצדדים לא הצליחו להגיע להבנות לגבי שתוף פעולה זה או אחר, למרות הניסיונות הכנים לעשות כן ולמרות שאף הסכימו לנהל הליך של גישור, אשר לצערי לא צלח. למרות שההליך הצריך משאבים ניכרים מצד שני הצדדים, הן בזמן והן בכל הנוגע לעלויות, ולמרות התוצאה – לא אעשה צו להוצאות, ואני תקווה שלמרות תוצאת פסק הדין יוכלו הצדדים למצוא את הדרך לשתף פעולה בעתיד".
על אי פסיקת ההוצאות נסב העירעור שלפנינו.
נטען, בין היתר, כי ההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי היה כרוך בהוצאות נכבדות עבור המערערים; כי התביעה נגד המערערים נדחתה במלואה ולכן נדרשו נסיבות מיוחדות לאי-פסיקת הוצאות לטובתם, שלא נתקיימו בעניינינו; וכי בית המשפט כלל לא נימק את החלטתו.
התקנות החדשות מעבירות מסר שלפיו בררת המחדל היא פסיקת הוצאות ריאליות (לצד הכרה במצבים המצדיקים אי חיוב בהוצאות, וראו הסיפא של תקנה 152), והכלי של הוצאות משפט הוא אחד הכלים שהתקנות החדשות מעמידות לרשות בית המשפט לשם ניהול ההליך באופן יעיל על רקע מטרות התקנות, ולהרתעה מפני נקיטת הליכי סרק או הליכים בלתי מידתיים (תקנה 4; לפסיקת הוצאות על פי התקנות החדשות בסוגים שונים של מקרים, ראו ההפניות אצל יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי – מורה נבוכים 644 (2021)).
...
כך, כדוגמה בלבד, אציין כי בית המשפט מצא כי הסכם הזיכיון אינו חל על כל המערערים, אך יש לזכור כי המערערים כולם הם בני משפחה אחת העומדים מאחורי שלוש חברות שונות, ובית המשפט לא מצא לחייבם "רק בשל היותם בני משפחה או רק בשל שהם 'שותים קפה ביחד' באחת החנויות" (פסקה 108 לפסק הדין).
עוד אפנה לפסקה 111 לפסק הדין שם נכתב כי "אי ידיעתו של ישראל אודות הגורם שהכניס את המשטח לחנות ברחוב עמוס, הינה תמוהה", ולא אמשיך בציטוט שממנו הגיע בית המשפט למסקנה כי "אכן נעשה שימוש במשטח של סנסור מדיקה בחנות של אייזלר ניהול ברחוב עמוס".
יכול הייתי להצביע על נימוקים נוספים שבגינם ניתן להניח מדוע מצא בית המשפט שלא לפסוק הוצאות לזכותם של המערערים, אך מאחר שהדברים לא פורשו בפסק הדין, אמנע מכך.
סוף דבר, שהערעור נדחה.
