רקע כללי
העירעור שלפנינו הוא ערעור על החלטת המשיב מיום 22.7.2012 בה נקבע, במכתב שנשלח אל ב"כ המערער, בין היתר, כדלהלן: "לאחר עיון נוסף בתביעתו של מרשך ובהסתמך על הנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מתאריך 25.6.2012, הגעתי למסקנה כי אין מקום להחיל את סעיף 18(ו). אי הגשת התביעה מטעמו בשלב מוקדם יותר משהוגשה בפועל, אינה נובעת מהתסמונת הפוסט טראומטית בגינה הוכר במשרדינו".
להלן, פרטים אודות המערער ואודות מהות בקשתו במסגרת ערעור זה:
המערער יליד 12.2.1953;
הוא שירת בצה"ל בין 8/1972 ועד 11/1975;
המערער לחם כחייל בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, הישתתף כחייל מילואים במבצע ליטאני בשנת 1978 ואף הישתתף במלחמת לבנון בשנת 1982.
המערער הגיש תביעה ב-29.5.06 להכרה כנכה, והוא הוכר כסובל מתסמונת פוסט טראומטית עקב האירועים אליהן נחשף במלחמת יום הכיפורים.
להלן כמה ציטוטים מחוות הדעת של המומחים הנ"ל לפי סדר הגשתם מבחינה כרונולוגית:
בחווה"ד של ד"ר שאול סטיר [המומחה מטעם המערער] מיום 28.7.09 נכתב בפרק "מסקנות", בין היתר, כדלהלן:
"....אני קובע שבמהלך שרותו הצבאי במלחמת יום הכיפורים מר....פיתח תיסמונת פוסט טראומטית של דחק. מאז חלו שינויים בהתנהגותו ובתפקודו ....כמו כן, בהפרעות קשות ביחסים בינאישיים (משפחתיים וחברתיים) ובתפקודים התעסוקתיים. הישתתפותו במלחמת שלום הגליל חשפה אותו לחוויות קשות ביותר הכוללות איום לחייו שהיוו ריאקטיביציה והחמרה של טראומות קודמות. התסמינים שמהם סובל מר...מותאמים לאבחנה של פוסט-טראומטית של דחק (PTSD) בצורה כרונית ובדרגת חומרה קשה. כתוצאה מאירועים טראומטיים בזמן ועקב שרותו בצה"ל. ...".
בחווה"ד של ד"ר ברוריה פסטרנק-גונן [המומחית מטעם המשיב]מיום 25.6.12 נכתב, בין היתר, כדלהלן:
"......בבדיקתי אני מתרשמת מאדם בעל קווים מעורבים של אישיות מצבר B. נרציסטיים ודיסוציאליים אשר המסגרת הצבאית בה שירת, סיפקה את צרכיו ואיפשרה סיפוקי אגו ולכן רואים בתקופה זו רמת תיפקוד סביר. אולם לאחר השיחרור מהשרות הסביבה האזרחית אינה מספקת צרכים אישיותיים אלו ולכן עובר רגרסיה אישיותית ומקוים אישיותיים הופך להפרעת אישיות מעורבת מצבר B. רואים זאת בכל דרך היתנהלותו לאחר השיחרור מהצבא. לשאלות קצין התגמולים: אין הוא מוגדר כלוקה בנפשו ואין מצבו דורש מינוי אפוטרופוס. כמו כן לא מצבו הנפשי הקשור להפרעת ה-PTSD בגינה הוכר, הוא זה שמונע ממנו להגיש תביעה עד שנת 2006, אלא הפרעת האישיות היא שמונעת זאת ממנו. לכן, לדעתי, אין להכיר בדרישתו להחיל נכות של PTSD בתקופה שקדמה ל-2006".
בחווה"ד מגיבה של ד"ר שאול סטיר [המומחה מטעם המערער] מיום 14.8.12 נכתב , בין היתר, כדלהלן:
".....אני מסתייג באופן חד משמעי מהמסקנה של ד"ר ברוריה פסטרנק על כך שמר..., עפ"י סעיף 18ו', היה כשיר להגיש תביעה במועד לאחר שיחרורו מצה"ל, מכיוון שמעולם לא הוגדר כלוקה בנפשו ואין מצבו דורש מינוי אפוטרופוס, ושהפרעה באישיות היא שמנעה ממנו להגיש את תביעתו לנכות במועד הנידרש. ידוע לכל רופא פסיכיאטרי מומחה כי לא צריך להיות במצב פסיכוטי או דמנטי או להיות זקוק לאפוטרופוס, כדי להיות במצב של חוסר מסוגלות להחליט בסוגיה זו. ....מסתבר שמר...לא היה מסוגר לדאוג לענייניו ועל כן היה מקום למנות לו אפוטרופוס, גם לרכוש, שכן מר...מתקשה מאד, גם היום בניהול ענייניו ונכסיו- שכן אין לו היכולת להתנהל מול מוסדות וגופים. מר ...כאמור, נעזר היום דרך קבע בקרובים אליו לצורך ניהול ענייניו השוטפים ואיננו יוזם מהלכים בעצמו...רק לאחר שבנו האיר את עיניו בנושא וליווה אותו בתהליך, הגיש תביעה לקצין התגמולים. ...מספיק שאדם יהיה במצב של הכחשה או מצב דיכאוני חמור ואפיסת כוחות נפשיים כדי שלא יהיה מסוגר להיתמודד עם מטלות נורמאטיביות, ויותר מזה, היתמודדות עם לחצים הכרוכים בדיונים משפטיים כפי שבא לידי ביטוי לעיתים קרובות ב-PTSD....על סמך העיון במסמכים רפואיים לגבי מצבו ואישיותו של מר...ע"י מס' אנשי מיקצוע....אין זכר לתמיכה כלשהיא בטענותיה של ד"ר גונן על כך שמר...סובל מהפרעה באישיות דיסוציאלית ונרקיסיסטית. הדבר עולה לראשונה בחוות דעתה. על כן אני קובע באופן באופן חד משמעי שרק ה-PTSD שניגרם כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים ולאחר מכן במהלך מלחמת לבנון הוא הסיבה של חוסר מסוגלותו של מר...לתבוע את אגף השקום להכירו כנכה צה"ל לאחר שיחרורו משירות צבאי סדיר".
בחווה"ד המגיבה של ד"ר ברוריה פסטרנק-גונן [המומחית מטעם המשיב]מיום 21.4.13 נכתב, בין היתר, כדלהלן:
"....לטענתו של ד"ר סטיר לגבי אי מסוגלותו לתבוע את זכויותיו בשל כוחות נפשיים מדוללים ....כל בר בי רב יודע כי רק פגיעה בכושר השיפוט הנובעת בשל מחלה נפשית או ליקוי שיכלי הם שמונעים מאדם לדאוג לענייניו. ומאחר ומר....לא לוקה בהפרעה נפשית שפוגעת בכושר השיפוט ולבטח שלא לוקה בפגור שיכלי הרי ברור כי הרגע בו בחר לתבוע את זכויותיו במשהב"ט הוא הרגע שבו האישיות הדי סוציאלית הגיעה לדה קומפנסציה והמניפולציות אינן פועלות עוד בשרות העצמי דבר המביא...להודות כי זקוק לעזרה ואז פונה לבקש את עזרת הזולת. מכל האמור ברור כי מצבו לא היה כה לקוי ופגום מכדי לדעת את זכויותיו ולתבוע אותן. לכן יש לדחות את הטענה כי יש להכיר בנכות בתקופה שלפני זו שנקבעה ע"י הועדה הרפואית".
דיון
בדיון שלפנינו מתעוררת שאלה אחת בלבד והיא האם המערער היה מסוגל לתבוע קבלת מעמד של נכה בתקופה שבין 1973 ועד 2006? לאחר עיון כולל בחוות דעת המומחים הנ"ל ובעדויותיהם בפני הועדה ולאחר עיון בתיקו הרפואי של המערער, לרבות תצהירו של המערער וחקירתו בפני הועדה, החלטנו לאמץ את מסקנותיה של ד"ר פסטרנק-גונן מטעם המשיב, ודהיינו שהמערער לא היה במצב של חוסר מסוגלות להגיש תביעתו להכרה כנכה ולקבל תמלוגים לפני שבפועל הגיש את תביעתו ומשמעות המסקנה היא שהננו דוחים את העירעור.
...
רקע כללי
הערעור שלפנינו הוא ערעור על החלטת המשיב מיום 22.7.2012 בה נקבע, במכתב שנשלח אל ב"כ המערער, בין היתר, כדלהלן: "לאחר עיון נוסף בתביעתו של מרשך ובהסתמך על הנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מתאריך 25.6.2012, הגעתי למסקנה כי אין מקום להחיל את סעיף 18(ו). אי הגשת התביעה מטעמו בשלב מוקדם יותר משהוגשה בפועל, אינה נובעת מהתסמונת הפוסט טראומטית בגינה הוכר במשרדנו".
להלן, פרטים אודות המערער ואודות מהות בקשתו במסגרת ערעור זה:
המערער יליד 12.2.1953;
הוא שירת בצה"ל בין 8/1972 ועד 11/1975;
המערער לחם כחייל בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, השתתף כחייל מילואים במבצע ליטאני בשנת 1978 ואף השתתף במלחמת לבנון בשנת 1982.
להלן, נימוקינו למסקנה זו.
למעשה הפעם הראשונה שהמערער דיווח על בעיות בתפקוד היה בשנת 2008 בעת ביצוע הערכה פסיכיאטרית בינואר 2008 [היינו אחרי שהגיש את התביעה בשנת 2006].
ברע"א 3807/14 פלוני נ' קצין התגמולים התייחס ביהמ"ש העליון ללוגיקה העומדת מאחורי סעיף 18(ו) לחוק הנכים, וכך קבע: "....אילוצים הנעוצים בשיקולי תקציב וסופיות הדיון מחייבים לתחום את מעגל הזכאות להטבות, ואין מנוס אלא לאזן מולם את התכלית הסוציאלית האמורה....אין עוררין על הסבל שחווה המבקש, על נסיבות חייו ועל הקשיים שעימם נאלץ להתמודד עקב תרומתו למדינה במסגרת שירותו הצבאי...אולם התשובה לשאלה אם המבקש זכאי לתגמולים רטרואקטיביים לפי סעיף 18)ו) לחוק אם לאו נעוצה בממצאים העובדתיים שנקבעו על בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית של וועדת הערעורים". התרשמותנו הבלתי אמצעית היא שלמרות מצבו הנטען של המערער הוא היה מסוגל, מהטעמים שהובאו לעיל, לתבוע לפני שבפועל תבע, ולכן אינו יכול לקבל תשלומים רטרואקטיביים מלפני המועד שהוא בפועל מקבל.
לאור כל האמור לעיל, הננו קובעים כי המערער לא עמד בנטל ולא הוכיח שלפני 2006 לא היה מסוגל להגיש תביעה ולכן, הערעור נדחה.
