ערעור על אי אכיפת פסק דין גרמני בישראל

משהוברר כי ערעורה של המערערת על פסק הדין הגרמני נמחק והפסק הפך חלוט, הגישה בעלת האנייה בקשה לסילוק התביעה על הסף.

במסגרת פסק דינו קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיבה, בקובעו כי פסק הדין הגרמני מקים השתק עילה נגד המערערת, וזאת לנוכח קיומן של זהות בעילות; "זהות מהותית" בין הצדדים; וכן הצדקה לקליטת פסק הדין הגרמני מכח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי-חוץ).

לשיטת חברי, משלא העלתה המערערת את טענותיה בהליך בבית המשפט הגרמני, ובחרה להעלותן כעת בפני בית המשפט הישראלי בהליך נפרד, שמטרתו לאיין את פסק הדין של בית המשפט הגרמני, יש הצדקה להחיל את החריג של השתק הגנה, לאור הרציונלים שבבסיסו.

...

לנוכח כל זאת, אני סבור כי בשלה העת להכריע בסוגיה זו, ולקבוע כי ככלל, העיקרון של השתק עילה לא יחול מקום בו הצדדים מתחלפים ביניהם בתפקידי התובע והנתבע.

סוף דבר, אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט נ' הנדל, ולפיה דין הערעור להידחות, ואולם מסקנתי זו נסמכת על הטעמים שפורטו על ידי לעיל.

השופט נ' סולברג: דעתי כדעתו של חברי השופט נ' הנדל, כי דין הערעור לדחיה; המערערת אכן מושתקת מלהגיש את תביעתהּ.

לסוגיה המהותית - האכיפה ההדדית כאמור, סעיף 4(א) לחוק קובע: "פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל". השאלה המרכזית שעלינו להכריע בה בעירעור זה היא האם מתקיימת בין מערכת המשפט של מדינת ישראל לבין זו שבמדינת גיאורגיה דרישת ההדדיות הקבועה בסעיף 4(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ; ובאופן יותר מדויק, כפי שנקבע בפס"ד דאבל קיי – האם בנסיבות שבהן לא קיימת אמנה רלוואנטית בין המדינות הוכח קיומו של "פוטנציאל סביר" לאכיפת פסקי דין ישראליים על ידי בתי המשפט של המדינה הזרה, היא גיאורגיה, גם אם לא הוכחה אכיפה דה-פאקטו של פסק דין ישראלי על ידי המדינה הזרה.

בית המשפט העליון קיבל את העירעור על פסק הדין שקבע שאין מקום לאכיפת פסק המזונות בישראל וקבע: "המדובר בפסק-דין שניתן באנגליה. משמע, הוא ניתן במדינה שלפי דיניה אוכפים פסקים של בתי-משפט בישראל, כנדרש לפי סעיף 4(א) לחוק הנ"ל.

בנוגע לסוגיית פסקי הדין בעינייני מישפחה שנאכפו בגיאורגיה (שניים יווניים ושניים גרמנים) הוסבר על ידי מומחה בית המשפט שם (ראו סעיף 45 לפסק הדין האנגלי), שבית המשפט הגיאורגי נוטה להניח שבפסקי דין בעינייני מישפחה, שמתמקדים בהכרה (סטאטוס) ולא באכיפה, בתי המשפט הזרים ייאכפו את פסקי הדין הגיאורגיים גם ללא אמנה בינלאומית ולכן נוטים להכיר בהם, אך לא כך בעינייני רכוש וממון (גישה שמקובלת גם בגרמניה, ראו בפס"ד דאבל קיי סעיף 40).

...

לא שוכנענו ולא הוצג לנו שחלוף הזמן ממתן אותו פסק דין בשנת 2010 הביא לשינוי של ממש בפסיקה בגיאורגיה (ראו חוות הדעת של מומחה בית המשפט ופסק הדין האנגלי שניתן בשנת 2016).

סוף דבר לו דעתי תשמע, אציע לחברי לדחות את הערעור.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות בסך של 20,000 ₪.

רקע עובדתי בקצרה ביום 8.2.22 הגישה המבקשת, חברה זרה מגרמניה, את בקשתה לאכיפת פסק בוררות חוץ נגד המשיבה, חברה ישראלית.

ביום 25.10.21 קבע בית משפט בהמבורג, לבקשת המבקשת, כי פסק הדין אכיף, אך משסרבה המשיבה לשלם למבקשת את הסכומים שנקבעו בפסק הבוררות, הוגשה לבית המשפט בקשה לאכיפת פסק בוררות חוץ (ביום 8.2.22 כאמור לעיל).

טענות הצדדים בבקשה אלו הם עקרי טענותיה של המבקשת בבקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה: בפסיקה נקבע כי לא ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בוררות חוץ שחלה עליו אמנת ניו יורק, אלא היתנגדות בלבד, מכוח רשימה סגורה של עילות המנויות בסעיף 5 לאמנה זו, אותן יש לפרש בצמצום רב, והנטל להוכחתן מוטל על הטוען להן, ובמקרה זה על המשיבה; היתנגדות המשיבה הוגשה מכוח שתי עילות "מצומצמות ביותר" הקבועות בסעיף 5 לאמנת ניו יורק, והן שלילת האפשרות מהמשיבה לטעון טענותיה במסגרת הליך הבוררות (סעיף 5(1)(ב) לאמנה) וטענה לפיה פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור במדינה בה אכיפת הפסק מתבקשת (סעיף 5(ב)(2) לאמנה), וממילא המדיניות השיפוטית היא לאשר את פסק הבוררות, ולצמצם את ההתערבות בפסקי בוררות, שכן בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסקים אלו; במסגרת דיון בבקשה להפקדת ערובה מכוח סעיף 29 לחוק הבוררות, על בית המשפט לשקול את סכויי הצלחתה של ההיתנגדות וכן לבחון לטובת מי מהצדדים נוטה מאזן הנוחות.

דיון והכרעה בסעיף 5 לאמנת ניו יורק נקבעה רשימה של עילות וטענות מכוחן ניתן לסרב לאכוף את פסק הבוררות שניתן במדינה זרה, ובהן זו הקבועה בסעיף 5(1)(ב) לאמנה, במקרה בו בעל הדין המתנגד לאכיפה לא היה יכול "לטעון את טענותיו", וזו הקבועה בסעיף 5(2)(ב) לאמנה, במקרה בו הכרתו ואכיפתו של פסק הבוררות יהיו "נוגדות את תקנת הציבור". כפי שטענה המבקשת בבקשה לאכיפת פסק הבוררות הגרמני, הנטל להוכיח את התקיימות העילות המנויות בסעיף 5 לאמנת ניו יורק מוטל על המשיבה (רע"א 152/21 גדי ביתן נ' Lite Venture Holding Ltd.

...

סופו של דבר, גם צירוף הטענות אינו מלמד על סיכויים גבוהים לקבלת ההתנגדות.

אני מקבל את טענת המשיבה כי סכום הערובה צריך שיהיה סכום מידתי, ואין הצדקה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה במלוא גובה סכום פסק הבוררות.

סוף דבר הבקשה מתקבלת בחלקה.

המבקשת טוענת כי טענת הריבית הגבוהה מופרכת בשל העובדה שהריבית שנקבעה נמוכה ממחצית ריבית הפיגורים המאקסימאלית המוכרת בדין הישראלי וכי, מכל מקום, היה על המשיבה לטעון את טענותיה בנוגע לריבית במסגרת העירעור שהגישה בבית המשפט לערעורים בגרמניה ולא במסגרת בקשה לאכיפת פסק הדין.

זאת שכן הבדלים בנורמות המשפטיות החלות בין גרמניה לבין ישראל לא עולים כדי סתירה של תקנת הציבור החיצונית (כך נפסק למשל בע"א 1268/07 שלמה גרינברג נ' ד"ר יוסף במירה (09.03.09): "שוני מבחינת הנורמות המשפטיות החלות במדינת הפסק ובמדינה שבה מתבקשת אכיפתו אינו הופך את פסק-החוץ, מניה וביה, לפסק דין הסותר את תקנת הציבור) השוו ע"א 4949/03 בולוס גד בע"מ נ' GLOBE MASTER MANAGEMENT LTD. פ"ד נט(5) 616 (2005); ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 653 (1994); וסרשטיין פסברג, בעמ' 21; שפירא, בעמ' 536-530)". בהמשך למצוין לעיל, פסק הדין הגרמני שבו עסקינן אינו נוגד את תקנת הציבור ומכל מקום, אין להמנע מאכיפתו בשל טענה הקשורה בכך.

עתה, משמוצו הליכי העירעור על פסק הדין הגרמני, היא מבקשת לאכוף את פסק החוץ שניתן, בהתאם לתניית השיפוט המוסכמת בין הצדדים, מאחר והמשיבה לא פעלה לשלם את חובה בהתאם לפסק הדין הגרמני על אף העירעור שהוגש ונדחה בגרמניה.

...

בתחילת הדרך, לאחר שבעקבות החלטתי מיום 18.5.20 לא הוגשה תשובה מטעם המשיבה, ניתן ביום 14.7.20 פסק דין שבמסגרתו נקבע כדלקמן:– "לנוכח המצוין בתובענה ובנספחיה ובהודעה שהגישה המבקשת ב-20.5.20 ומשלא הוגש דבר מה מטעם המשיבה בעקבות ההחלטה מ-18.5.20, מתאים לתת במקרה דנן פסק דין על יסוד המרצת הפתיחה בלבד.

לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה במלואה משיקולי מדיניות משפטית ראויה, שכן אסור שהליך אכיפת פסקי חוץ יהפוך ל"עיר מקלט", כלשונה, לחברות זרות שחיסלו את פעילותן בישראל; חמקו ממתן דין וחשבון לנזקים שהסבו; ניהלו משא ומתן בניסיון להסדיר את המחלוקת ואז עתרו לקבלת סעד בדמות ריבית בסכומים "אסטרונומיים", שנוצרו, לדידה של המשיבה, רק מסירובה של המבקשת לשאת באחריות לנזקיה (ראו סעיף 11 לסיכומי המשיבה).

לנוכח כל האמור, יש לקבל את התובענה במה שנוגע לעצם ההכרעה על פסקי הדין כאכיפים בישראל.

סוף דבר השורה התחתונה של פסק דין זה היא שהתובענה מתקבלת כאמור בסעיף 7 דלעיל, תוך שיחול מה שנאמר בסעיף 20 דלעיל.

סמכות זו שרירה וקיימת, אף אם אושר פסק הבוררות במדינת המקור; בית המשפט מתבקש לדחות את הבקשה, ולחילופין שלא לאכוף את חיוב הריבית ו/או הוצאות המשפט שנפסקו, ולהשית על המבקשת את תשלום הוצאות המשפט ושכר טירחת עו"ד בגין הליך זה. דיון והכרעה אין מחלוקת בין הצדדים כי סעיף 18.2 להסכם השיווק כולל תנייה בדבר תחולת הדין הגרמני על ההסכם ואופן יישוב הסכסוכים בין הצדדים, בדרך של בוררות ועל פי כללי חוק הבוררות הגרמני.

בכל הנוגע לליקויים הנטענים ביחס לתומכנים, דחה בית הדין לבוררות את הטענה מאחר שזו הייתה מבוססת על הטענה לפיה אלו לא אושרו לשימוש בישראל, והוא קבע מפורשות כי אי אישור כזה אינו מלמד כשלעצמו על פגם בתומכנים, ועל כן מצא שאין הצדקה לשמיעת עדים בהליך הבוררות בשאלה זו. בית משפט השלום בכפר סבא, ישראל, אליו מוגשת בקשה לאכיפת פסק בוררות חוץ, אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות בגרמניה, ואינו נידרש לבחון אם נפלה טעות דיונית או מהותית בפסק הבוררות במסגרת הדיון בבקשה, אלא רק אם נפל פגם כה חמור בהליך הבוררות עד כדי מניעת האפשרות מהמשיבה לטעון את טענותיה.

לכשניתן פסק הבוררות, והמבקשת ביקשה לאוכפו באמצעות ערכאה אזרחית גרמנית, טענה המשיבה כי פסק הדין אכיף רק בישראל, ולא טענה באמצעות עורכי דינה בגרמניה את הטענות שנטענו בהליך כאן, שהן טענות התוקפות את תקינות הליך הבוררות ואת יישום הדין הגרמני, שלפי עקרונותיו והוראותיו ביקשה המשיבה לנהל את הליך הבוררות.

...

על כן, אני דוחה את הטענה לפיה שיעור הריבית שנפסק בהליך הבוררות לטובת המבקשת נוגד את תקנת הציבור.

לנוכח כל האמור לעיל, אני מוצא כי אין הצדקה לפסיקת הוצאות ריאליות לטובת המבקשת, כעתירתה בסיכומיה, אם כי בהחלט יש לפסוק את הוצאותיה בשיעור לא מבוטל, באופן יחסי.

לנוכח כל זאת, מצאתי להעמיד את הוצאות המבקשת (כולל שכ"ט עו"ד) על סך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ. סיכומו של דבר מאחר שאין חולק שהבקשה שלפניי הוגשה בהתאם להוראות הדין, ומאחר שדחיתי את טענות המשיבה, הבקשה מתקבלת.