ערעור על אחוזי נכות לנפגעי איבה

גורמי הדחק עליהם הצביעה הועדה כאשר נכתה אחוז נכות בשל מצב קודם לא היו קיימים במערער לפני מועד הפיגוע.

דיון והכרעה בית דין זה מוסמך לידון בערעורים על החלטות ועדות רפואיות לעררים (נפגעי פעולות איבה), בשאלות משפטיות בלבד, לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995, החל מכוח סעיף 5(ד) לחוק התגמולים על הליכי ערעור על קביעת דרגת נכות לפי חוק זה. על פי דין, במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים מוסמך בית הדין לידון בשאלות משפטיות בלבד ובוחן אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חריגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או היתעלמה מהוראה המחייבת אותה.

...

לאור כל האמור לעיל הועדה מתרשמת, כי נכותו הנפשית הכללית הנה בשיעור 40% לפי 34 א (ד) – (ה) מותאם.

על אף האמור, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

לאור האמור, דין הערעור להידחות.

האם נפלו טעויות בהחלטת הועדה הרפואית לעררים בקביעת אחוזי הנכות של המשיבה – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתי.

העובדות: לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 16/12/13, בתחום נפגעי פעולות איבה, בהתאם לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה – תש"ל 1970 (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה כי נכותה של המשיבה הנה בשיעור כולל של 47% בגין ליקויים שונים (להלן: "החלטת הועדה").

טענות הצדדים: טענות המערער הנן בתמצית, כדלקמן: הוועדה התאימה למשיבה את סעיף 49(2)ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות") הכולל בתוכו ממילא גם את האצבעות והוסיפה על סעיף זה גם סעיף נכות ספציפי נוסף בגין האצבעות – סעיף 51(9)(א).

...

בפרק סיכום ומסקנות מציינת הועדה בפרוטוקול מיום 18/11/13: "...לסיכום: מספר שברים מאוחים דו"צ. בבדיקה אורטופדית טווחי תנועות סיבטלריות תקינים. מבחן מגירה שלילי דו"צ. תנועות סובטלריות תקינות. מנח קבוס של 2 כפות הרגליים (ידוע), הגבלה בתנועות טרפליות. קיימת תנועה טובה אם כי רושם להגבלה מסויימת ללא ביטוי כאב בעת התנועה. לעומת זאת קיימת מטטרסלגיה ברורה וחוסר תנועות אצבעות 2-5 בשתי כפות הרגליים. אין סימני CRPS בשתי כפות הרגליים." בפרק ממצאים ונימוקים בפרוטוקול הועדה מיום 16/12/13 מצויין, כדלקמן: "הועדה עיינה בחוו"ד של ד"ר אלחנן לוגר מ-26/8/13 וכן בפרוטוקול הועדה לעררים מ- 18/11/13. הועדה מכירה בנקודה שהועלתה בערר המוסד ולפיה יש לקבוע נכות בגין מטטרסלגיה, הגבלה בתנועות סובטלית לכל רגל בנפרד". ראשית, בניגוד לקביעות מפורשות של הועדה בדבר קיומה של מטטרסלגיה נראה כי ברשימת הליקויים, בסופו של יום, לא הוענקה נכות בגין מטטרסלגיה.

בהתחשב בכל האמור לעיל מצאתי כי נפלו בהחלטת הועדה פגמים משפטיים יסודיים ומהותיים המחייבים השבת עניינה של המשיבה לועדה.

בנסיבות הענין, משמצאתי כי יש לקבל את ערעור המוסד לביטוח לאומי וכן את הערעור שכנגד אשר הוגש ע"י המשיבה, אין מקום לפסוק הוצאות למי מהצדדים.

באשר לטינטון, טוען המערער כי על מנת להכיר באחוזי הנכות בטינטון כפגיעת איבה יש צורך בליקוי שמיעה בתחום הצלילים הגבוהים (3000 ו-4000 הרץ) החל ב-25 דציבל וזאת בנוסף לליקוי שמיעה בתחום הדיבור.

לאמור יש להוסיף, כי ענייננו בעירעור על נכות זמנית אשר רק במקרים חריגים יתערב בית הדין בקביעת הועדה בנכות שכזו.

...

לטענת המשיבה, יש לדחות את הערעור שכן אין מדובר בשאלה משפטית אלא בערעור העוסק בממצאי בדיקות שמיעה והערכת מצבה הרפואי של המשיבה, אשר נתון לשיקול דעתם המקצועית של רופאי הוועדה.

הכרעה הועדה רשמה את תלונות המשיבה: "לא כל כך מבינה בזה אני סובלת מזה יש לי צפצופים באוזניים. גם עובדת עם אוזנייה, עובדת שם 4 שנים כרגע אין לי רעשים זה בא והולך זה לא משהו שהוא קבוע. יש יותר שיש שקט. בלילה ישנה עם טלוויזיה עד שנרדמת. לפני הפגיעה לא היה לי שום דבר כזה הייתי עובדת 10 שעות והיום 8 שעות". הוועדה סיכמה את ממצאיה: "בבדיקות השמיעה מיום 11.10.15 מקולות ליקוי שמיעה קל בתדירויות גבוהות בלבד עם מבחני דיבור תקינים. בדיקת שמיעה מהדים מ-4.9.14 בדיקה דומה. בעניין הטנטון יש תלונות על טנטון בבדיקת שמיעה מהדים עוד ב-2014 ויש אפיוני טנטון מקולות. הבדיקה איננה מלאה אך הבדיקה מאפיינת טנטון בתדר או בעוצמה בצורה אמינה ללא קושי. הוועדה דוחה את הערעור משאירה את הנכות כפי שנקבעה בדרג א'." לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובפרוטוקול הוועדה, שוכנעתי כי דין ערעור המוסד להידחות.

       לאור האמור ומשלא עולה פגם משפטי בהחלטת הוועדה - דין הערעור להידחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8172/12 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ 2. משרד הבטחון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ע' גרשון) מתאריך 22.09.2012 ב-ת"א 338/06 בשם המערער: עו"ד ירון בן-ארי בשם המשיבה 1: בשם המשיב 2: עו"ד צבי רפפורט עו"ד מלי אומיד-ברגר פסק-דין

יוער כי פגיעתו של המערער הוכרה לבקשתו, הן כתאונת עבודה והן כפעולת איבה, ואולם המערער לא הגיש תביעה נפרדת להכרה באחוזי נכות נוספים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (ראו: אישור מהמוסד לביטוח לאומי מתאריך 6.6.2013, המסומן כמוצג 7 למוצגי המשיב 2).

...

בהקשר זה, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בנוסף כי אין תחולה, בנסיבות העניין, לכלל המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אשר משעה את מרוץ ההתיישנות במקרים שבהם הנזק נתגלה באיחור, ובתוך כך שלל את טענתו של המערער כי הנזק שהופיע אצלו בשנים הראשונות שלאחר האירוע הוא בבחינת "עניין של מה בכך". אביא את עיקרי הדברים בנושא זה כלשונם: "בנסיבות אלה, בהן הנזק התגלה לתובע בסמוך לאחר האירוע – יש להתחיל את מנין תקופת ההתיישנות באופן הרגיל, היינו, ביום שבו נולדה עילת התביעה, שהוא היום שבו אירע הנזק. בנסיבות אלה אין מקום להארכת תקופת ההתיישנות לעשר שנים ואין מנוס מקביעה כי הואיל והתביעה הוגשה במועד שבו הוגשה הרי שחלה עליה התיישנות ודינה להדחות" (ראו: עמ' 30-29 לפסק הדין; ההדגשות במקור – ח"מ).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנושא זה, ובנסיבות הפרטניות המאפיינות את המקרה שלפנינו – אני סבור כי לא היה מקום למנוע מהמשרד להעלות את טענת ההתיישנות במועד שבו היא הועלתה, היינו: בתשובה לבקשת אגד לסילוק התביעה על הסף.

לפיכך אני סבור, למרות השלב הדיוני המאוחר שבו הועלתה טענת ההתיישנות, כי בדין נקבע שהמשרד לא החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלותה וכי אין הצדקה לקבוע כי בנסיבות אלו היה על המשרד להעלותה באופן "אוטומטי" אך בשל הפרשי הזמנים בין מועד האירוע לבין המועד הנטען לקרות הנזק ומבלי שתהיה ברשותו ולו תשתית ראייתית מינימלית לביסוס טענה כאמור (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 342 (מהדורה שביעית, 1995): "אם היתה לנתבע הזדמנות לעורר את הטענה בכתב הגנתו ולא עשה כן הוא החמיץ את המועד; מה שאין כן מקום בו לא ידע הנתבע ולא יכול היה לדעת, עת הגיש את כתב הגנתו, מתי התחילה תקופת ההתיישנות"; ראו והשוו חבקין, בעמ' 103-102, לגבי מצב הדברים שבו רק לאחר תיקון כתב התביעה המקורי עולה צורך בטענת הגנה מסוג התיישנות).

לסיכום, הנני סבור כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות בעניינו של המערער החל משנת 2000 כמוצע על ידי חברי, המשנה לנשיאה ח' מלצר, ולפיכך תביעתו של המערער לא התיישנה.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) מיום 29.7.2022, שקבעה כי לא חלה החמרה במצבה הנפשי של המערערת (להלן – החלטת הועדה).

רקע עובדתי המערערת, ילידת 1951, נפגעה ביום 10.4.2017 בפעולת איבה, ובעקבות כך נקבעה למערערת נכות צמיתה בשיעור 5% בגין מצב נפשי.

לא למותר לציין, כי ככל שקיימים מסמכים רפואיים עדכניים המעידים על החמרה במצבה הרפואי של המערערת, כמו גם לעניין הטיפול התרופתי אותו היא נוטלת, רשאית המערערת להגיש תביעה חדשה להחמרה ולעיון מחדש בדרגת הנכות שנקבעה.

...

זאת ועוד, הוועדה הוסיפה וקבעה, כי גם מינון גבוה יותר של 100 מ"ג, אינו נחשב מינון גבוה, שכן מינונה המקסימלי של התרופה הוא 200 מ"ג. אינני מקבל את טענת המערערת כי הוועדה קבעה קביעה עובדתית שאינה רלבנטית עת היא התייחסה למינון בשיעור 50 מ"ג, שכן כמפורט לעיל הוועדה לא הסתפקה בקביעה זו, והמשיכה וקבעה כי גם המינון הגבוה אותו נטלה המערערת קודם לכן, ככל הנראה 100 מ"ג, אינו מעיד על החמרה במצב הרפואי.

מכל מקום, במסגרת פסק הדין המחזיר לא נדרשה הוועדה להתייחס למסמך של ד"ר בן ציון, כך שממילא לא נפל פגם בהחלטת הוועדה בעניין זה. אשר לטיעוני המערערת כי הוועדה התעלמה מכלל הבדיקות, הטיפולים והפגישות בתחום הפסיכיאטרי, לרבות המסמך של ד"ר נוישטטר מיום 9.8.2021, כמו גם טענותיה באשר לפריט הליקוי – דין טענות אלה להידחות, שכן הוועדה כלל לא נדרשה להתייחס לעניינים אלה במסגרת פסק הדין המחזיר.

לאור כל המפורט לעיל, הערעור נדחה.