ערעור על אחוז אובדן כושר העבודה שנקבע לנכה

הועדה היתעלמה מכך שהתובע הולך ומתבגר וכי פרק הזמן שחלף מאז הפעם האחרונה שבה נקבע כי המערער איבד 65% מכושרו לעבודה, משליך על קביעת הנכות התעסוקתית הנוכחית.

לטעמי, לא ברור כיצד סוג של עבודה עם קשישים גם אם הם לא סעודיים, לא כרוך בו לחץ נפשי ובודאי "תיקשורת מילולית". זאת ועוד, בכל הנוגע להשפעתם המצטברת של כלל הליקויים סבורה הועדה כי "בהגבלות שתוארו לעיל התובע מוגבל ליום עבודה חלקי". לטעמי קביעה זו של הועדה אין בה היתייחסות מספקת להשפעתם המצטברת של ליקויו של המערער על כושרו להישתכר, החלטת הועדה תמציתית ולא ניתן להיתחקות אחר הלך מחשבתה בהקשר זה. אין בהערה זו של הועדה בכדי לצאת ידי חובת ההנמקה ואין בציון העובדה כי בהגבלות שתוארו על ידי הועדה המערער מוגבל ליום עבודה חלקי כדי לצאת ידי חובת ההנמקה בדבר השפעתם המצטברת של הליקויים על כושרו של המערער להישתכר.

בכל הנוגע לטענותיו הנוספות של המערער, דינן להדחות, מן הנימוקים שיפורטו להלן, יש לדחות את טיעון המערער המפנה לתקנה 28 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות)(קביעת אחוזי נכות רפואית וכו'), התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") ובכלל זה הטענה כי היה על המשיב לדאוג ולוודא כי המערער יגיש ערר מנומק.

...

גם קשישים לא סיעודיים הזקוקים לליווי נמצאים בקבוצת סיכון בשל גילם וחוששים מחשיפה לנגיף הקורונה ומסכנת הידבקות פוטנציאלית ולכן חוששים מלשהות בקרבת מטפל ומעדיפים לקחת את הכסף ולהשתמש בו. בתשובתו טען המשיב כי דין הערעור להידחות, מן הנימוקים שלהלן: המערער העלה את דרישתו להגשת ערר במסגרת הוועדה הרפואית לעררים מיום 24.0.02.20 עת משך את עררו הרפואי וביקש להמשיך באי הכושר עררים.

בהקשר זה מקובלת עליי טענת המשיב כי סעיף 209 מתייחס לפקיד התביעות אשר הוא צריך אכן להיוועץ עם פקידת השיקום, וחובה זו אינה מוטלת על הוועדה לעררים שהיא גוף מעין שיפוטי.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור מתקבל באופן שעניינו של המערער יוחזר לוועדת העררים אי כושר, באותו הרכב, על מנת שתשוב ותבחן השפעתם המצטברת של כלל הליקויים על כושרו של המערער להשתכר.

המשיב ישלם למערער, בתוך 30 ימים מהיום, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,000 ₪.

לפניי ערעור על החלטת ועדת עררים לקביעת דרגת אי כושר מיום 3.6.2020 (להלן: הועדה), אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% לפחות מכושרו להישתכר החל מ 1.5.2019.

בד בבד, כפי שהתרשמתי מהחלטת הועדה, היא נתנה דעתה לקביעתה זו ונראה כי היתה מודעת לאותה נקודת מוצא שעליה לצאת ממנה עת שציינה כך: "הועדה ערה כי בעברה נקבעו לתובע 60% אובדן כושר על אותה נכות רפואית, אך זאת, כפי שצוין בפרוטוקול, נקבע ע"מ לאפשר לתובע להיסתגל למצבו ולחזור לשוק העבודה באופן הדרגתי. אשר על כן, בחלוף הזמן התובע יכול לעבוד בהגבלות הנ"ל והצמצום אינו מגיע, לדעת הועדה, לשעור של 50% ויותר..." ומכאן, שגם טענתו של המערער כי הועדה טעתה כשציינה כי חל צימצום ביכולתו לעבוד ולמרות זאת קובעת שלא איבד מכושרו לעבוד מעל 50% אינה מתקבלת עת שהרושם שעולה מעיון בפרוטוקול הועדה כי היתה מודעת לנקודת המוצא ומציינת זאת, כך שאין המדובר בסתירה בקביעתה את כושרו לעבוד .

המערער שטח בפני הועדה את תלונותיו באופן מפורט, וב"כ אף ציין בפני הועדה כי "לאור גילו, מקצועו ומיגבלות בגינן נקבעו אחוזי נכות, אין ספק שאיבד מכושרו לעבוד, אולי לא באופן מלא ...". מהחלטת הועדה ניתן להתרשם כי הביאה בחשבון את גילו של המערער ועוד ציינה כי בהנתן השכלתו הוא יכול לעבוד, תוך שציינה את העבודות שמסוגל לעבוד בהן.

...

עיקר טענות המערער המערער מפנה לכך שהוועדה דנה בערעור קודם של המערער והגיעה למסקנה כי איבד 60% מכושרו להשתכר עד לתאריך 30.4.2019 כאשר ציינה כי המערער מסוגל לעבוד בעבודה שאינה דורשת ראייה דו עינית וחדה ולמרות זאת קבעה כי מאחר ומדובר בהידרדרות משמעותית בעין ימין, סביר שהתובע זקוק לתקופת הסתגלות לשם חזרה לעבודה באופן הדרגתי.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה.

לפיכך – הערעור נדחה.

יחד עם זאת, לפנים משורת הדין ורק לנוכח נסיבות עניינו, החלטתי במקרה זה שלא לעשות כן. לפיכך – אין צו להוצאות.

לפניי ערעור על החלטת הועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר מיום 8.6.2022 (להלן: הועדה), אשר קבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להישתכר, החל מ – 1.11.2020.

כמו כן, בשים לב לקביעת הועדה כי המערערת לא איבדה את כושרה לעבוד בשיעור של 50%, אל מול אחוז הנכות הרפואית – 46%, נראה כי הועדה עמדה גם בחובת ההנמקה על פי הילכת מוהרה ואין מקום לקבל את טענת המערערת כי פער הנכויות הצדיק החלטה מנומקת יותר.

...

סיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה.

לפיכך, הערעור נדחה.

אשר להוצאות ההליך - בנסיבות העניין, בהתחשב בתוצאת ההליך ולכך כי הובהרו למערערת סיכויי הערעור כעולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים בהליך, ורק לנוכח העובדה כי מדובר בנכות כללית, תשלם המערערת למשיב, הוצאות בשיעור מופחת בסך של 1,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. ככל ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ביום 13.6.18 הוגש ערעור על ידי התובעת על החלטת רופא הקרן.

ביום 7.9.20 ניתנה החלטת רופא הקרן לענין תביעת ההחמרה, בה נקבע: " דיון ומסקנות: הנכות בשיעור 15% שנקבעה על ידי ביטוח לאומי כתאונת עבודה- אינה מזכה בנכות על פי הגדרת אחוזי נכות בתקנון קרן הפנסיה. הן מבחינת הברך והן מבחינת הגב- קיימות הגבלות תעסוקתיות , ובהחלט, תואם אף קביעת וועדת רשות בדבר הפעלת תקנה 15, אינה כשירה לעבודתה. עם זאת, כשירה לעבודתו חלופיות אחרות. למרות הכל, עקב התפתחות ממצאים נפשיים, איני רואה אותה ככשירה לעבודה בהקף מלא. אכן, התפתחות הממצאים הנפשיים, מהוים החמרה בעקבות תאונה נדונה, ולכן קבעתי נכות חלקית ממועד פנייתה לטפול נפשי ועד מועד בחינת מצבה מחדש" ר' נספח ח' לכתב התביעה.

ביום 20.8.2020 התובעת הגישה תביעה בגין אובדן כושר עבודה למבטחת השניה ותביעתה אושרה מיום 6.2.18 עד 30.4.21 ונקבעו לתובעת 100% נכות עם תשלום קצבת נכות בשיעור מלא.

גם לטענת הנתבעת תקנון קרן הפנסיה הרלוואנטי הוא תקנון 3/17, בו נקבע כי החלטת הוועדה הרפואית לערעורים בסוגיות רפואיות תחייב את הצדדים לכל דבר וענין והיא אינה ניתנת לערעור ו/או לתקיפה בכך דרך שהיא.

...

משכך שוכנענו כי התובעת לא קיבלה את המכתב מיום 27.11.18 ושוכנענו כי הנתבעת לא יידעה את התובעת בדבר חובתה לבצע השלמת כיסוי ביטוחי וההשלכות הנובעות מכך.

אשר על כן ונוכח הנסיבות המיוחדות שבפנינו, התביעה מתקבלת באופן שאנו מצהירים כי התובעת תושב למעמדה כעמיתה בקרן, כאילו לא הפסיקה את חברותה בקרן.

בכפוף לביצוע האמור, התובעת תהא זכאית ל30% הנכות שנקבעו לה על ידי הועדה הרפואית האחרונה החל מהמועד בו יצאה החלטה זו. משכך התביעה מתקבלת בחלקה.

] [2: כך נרשם התאריך בהודעה] ביום 25.02.2021 היתקיימה ועדה רפואית מדרג ראשון, בה נקבעו אחוזי נכות זמניים – לתקופה שבין 21.02.2017 – 31.12.2017 20%, לתקופה שבין 01.01.2018 – 31.10.2019 10%, מיום 01.11.2019 ואילך 5% נכות יציבה.

אובדן כושר עבודה נקבע בשיעור 100% לצמיתות.

נוסף, חלק נכבד מנימוקי המערערת נסמך על שעורי הנכות שנקבעה לה במסגרת הנכות הכללית, וזו היתקיימה ביום 11.07.2022, בחלוף המועד להגשת ערעור על החלטת הועדה.

" במסקנות, קבעה הועדה כי מבחינה פסיכיאטרית היא מקבלת את הערר, יש קשר סיבתי בין הדכאון המג'ורי לתאונת העבודה, הותירה את הנכות הזמנית שנקבעה בדרג הראשון וקבעה נכות צמיתה מיום 01.01.2019 בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב)(2) (וכמפורט בהחלטה - הפרעות במצב הרוח, הפרעות חרדה, הפרעות תלויות דחק, הפרעות סומטופורמיות והפרעות אכילה-רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתיפקוד נפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה).

...

היות שמדובר בסוגיות כבדות משקל המשליכות דה פקטו על המערערת ועתידה – ראוי להיעתר להארכת המועד ולדון בערעור לגופו.

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר על יסוד כל האמור ומשלא נפל פגם משפטי– הערעור נדחה.