השופט סוקול דן בסוגיית אמות המידה להטלת החובה לפינוי עצמי על-ידי העותרת, והבהיר כי סמכותה של ערייה להטיל חובת פינוי עצמי של פסולת חריגה אינו מחייב את המסקנה שניתן להטיל חובה כזו על כל בעלי העסקים, וכי יש לבחון את הוראותיו של חוק עזר ושל הגדרת החייבים על פיו.
השופט סוקול קבע את התוצאה של העדר איבחנה ברורה בחוק העזר (ההדגשות הוספו - א"ג):
"כאשר נמצא ליקוי בחוק עזר או בתקנות, אין הכרח להכריז על בטלותו של החיוב שהוטל על פיו. ביטול כולל של החיוב משמעו הטלת חובה על הציבור לשאת גם בפנוי פסולת חריגה וכאמור, אין כל פסול עיקרוני בהטלת חובת פינוי או תשלום אגרה בשל פינוי פסולת חריגה. בנסיבות שכאלו, ראוי שבית המשפט יעכב את מתן הסעד, יימנע מביטול ההסדר הקיים ויימנע מתוצאה שעשויה להטיל מעמסה בלתי סבירה על הציבור כולו .... לפיכך, נראה לי נכון להורות כי על הערייה לקבוע, תוך 3 חודשים מהיום, קריטריונים חדשים להבחנה בין פסולת בסיסית שתפונה ללא חיוב נוסף, לבין פסולת חריגה שתפונה בפנוי עצמי או תוך תשלום אגרת פינוי. לאחר קביעת הקריטריונים יותאמו חיובי העותרת על פיהם. אם לא ייקבעו קריטריונים ברורים תוך המועד האמור, לא תוכל הערייה להמשיך ולגבות אגרת פינוי אשפה או לידרוש פינוי עצמי של הפסולת מהעותרת. קריטריונים אלו יפורסמו כנדרש ויובאו לידיעת כל ציבור בעלי העסקים בעיר. אוסיף, כי ראוי שהעירייה תיבחן את חוק העזר, תתאימו ותתקנו, כך שיכלול אף הוא קריטריונים ברורים להבחנה בין סוגי הפסולת".
העירעור על פסק דין זה נדחה בבית המשפט העליון בפסק דין שניתן ביום 18.5.2017 במסגרת עע"מ 826/14 עריית חיפה נ' מלונות דן בע"מ, ביחד עם בג"ץ 4279/15 סלע קפיטל נדלן בע"מ נ' שר הפנים (להלן: ענין סלע קפיטל).
השופט י' אברהם עשה איבחנה בין חוקי העזר שנידונו בעיניין זנלכל ובעניין מלונות דן, בהם נקבע כי בעל מיפעל חייב בפנוי פסולת מיפעל, לבין חוק העזר של עריית טבריה, אשר אין בו סעיף המסמיך את הערייה לחייב את המפעל לבצע פינוי עצמי של אותה פסולת שפונתה קודם לכן על ידי הערייה במקומו של אותו בעל או מחזיק במפעל.
בחקירה הנגדית טענה תחילה המומחית מטעם התובעת: "אני באתי לקבוע אם הפסולת שמדובר לפנינו היא פסולת בסיסית או פסולת עודפת" (עמ' 19 לתימלול ישיבה מיום 29.1.2018), "ואם אתה שואל אותי אם יש כאן פסולת עודפת, אז אני יכולה לומר לך שלא. אם יש כאן פסולת בסיסית? אכן כן" (עמ' 21, שם).
...
בפסקה 15 בפסק הדין בעניין גב ים נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג):
"בתמונות שצורפו על ידי העירייה רואים, כי מדובר בפסולת תעשייתית ולא פסולת ביתית. פסולת זו כוללת בין היתר שאריות גומי וחומרים נוספים וכן ניילונים. מדובר אפוא בפסולת כהגדרתה בחוק העזר, כלומר פסולת הנוצרת בבתי מלאכה במהלך הליך הייצור. דומה כי גם המומחית מטעם העותרת אינה חולקת על כך. גב' זלינגר מציינת כי עסקי המזון במתחם מייצרים מעט פסולת אורגנית, ושני בתי הדפוס מייצרים פסולת נייר. תוצרים אלו לטענתה יכולים להיכלל בהגדרת אשפה בחוק העזר. עם זאת לגבי העסקים האחרים במתחם, לרבות החברה להרכבה של לוחות חשמל וחברת שורש, המומחית אינה טוענת כי מדובר באשפה, אלא אך מדגישה כי הם נקטו ביוזמות רבות לצמצום ומחזור האשפה. מכאן כי אפילו לגישתה לפחות עסקים אלו מייצרים פסולת כהגדרתה בחוק העזר, ולא אשפה".
דברי המומחית זלינגר בחקירה הנגדית בתובענה שבפנינו ובדיון בעתירה המנהלית בעניין גב ים מהווים שינוי מהאמור בחוות דעתה, והם למעשה מהווים תמיכה לטענת הנתבעת, לפיה במתחם נוצרת "פסולת" כהגדרתה בחוק העזר, ופסולת כזו הינה פסולת שאינה "אשפה" ביתית, אלא "המשך של תהליך הייצור".
הכרעה
תחילה הגענו למסקנה כי חוק העזר כולל אבחנה בין "אשפה" בסיסית לבין "פסולת המהווה המשך של תהליך הייצור", אשר לגביה הוטלה בעניין עיריית חולון חובת פינוי עצמי על הבעלים או המחזיק של המפעל המייצר.
לאחר מכן בחנו את חוק העזר ומצאנו כי הוא כולל את האבחנה האמורה.
אשר על כן, הנני דוחה את התביעה, ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 105,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
