ערעור סניגוריה ציבורית על החלטת אי שחרור מייצוג

בית משפט זה אף דחה מפורשות טענה דומה לזו שהועלתה בפניי על ידי המערערת - שלפיה יש לגזור גזירה שווה בעיניינה מזכות העירעור הנתונה לסניגוריה הציבורית - בציינו כי: "הראיה איננה דומה לנדון. בית משפט זה אמנם הכיר בפסיקתו בזכותו של הסנגור לערער באופן עצמאי על החלטה שלא לשחררו מייצוג הנאשם [...] וכן בזכות העירעור של הסניגוריה הציבורית [...] ואולם, בפסיקה זו הובהר הבהר היטב כי מדובר בזכות שקמה למי 'שאינם בעלי דין בהליך הפלילי' [...] זאת ועוד: בעירעור שהגשתו הותרה תועלנה טענות על ידי הסניגורים אך לגבי פגיעה בהם עצמם ולא טענות באשר לפגיעה בנאשם [...]" (דברי כבוד השופט א' שטיין בע"פ 3269/19 פלוני נ' הסניגוריה הציבורית (11.6.2019)).

...

בדומה נפסק, כי גם כאשר נדחית טענת נאשם באשר להיעדר סמכותו של בית המשפט לדון בכתב האישום אשר הוגשה נגדו תסווג ההחלטה הדוחה את טענת היעדר הסמכות כ"החלטת ביניים".

יפים לעניין זה דבריו של ד"ר גיא שני במאמרו - "רשות לערער על בקשת הרשות לערעור (ב'גלגול שני') – דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006): "[...] דווקא במשפט הפלילי ניתן למנות טעמים חשובים להכרה באפשרות להשיג על החלטות-ביניים. החלטות כאלה, המתקבלות במהלך משפט פלילי, עשויות להיות בעלות השפעה רבה על זכויות הנאשם, על תוצאת המשפט ועל אופן ניהולו. במהלך משפט פלילי מתקבלות החלטות-ביניים הן בתחום הענייני (למשל החלטה לגבי טענה מקדמית או טענה שאין להשיב לאשמה) הן בתחום סדרי-הדין (למשל החלטה בדבר סדרי הזמנתם וחקירתם של עדים ובדבר מועדים לשמיעת המשפט) והן בתחום דיני הראיות (למשל החלטה בשאלת קבילותה של ראיה או בדבר כשרותו של עד). ברי שהחלטות כאלה עלולות לפגוע בזכויות-יסוד של נאשם – פעמים אף לגרום לו עיוות-דין, והכל בדיני נפשות. הן עלולות גם לפגוע בתביעה, המייצגת את האינטרס הציבורי, ואף להביא לידי כך שבסופו של דבר תיאלץ ערכאת הערעור להורות על זיכויו של אדם ועל שחרורו לחופשי אך בשל פגם בניהול המשפט בערכאה המבררת. והנה, למרות כל אלה ואף שבפועל משפטים פליליים נמשכים כאמור על-פני תקופות זמן ארוכות, הדין בעניין זה מושרש ומקובל, והוא מונע עיכובים והשהיות נוספים בבירורם של משפטים פליליים" (שם, בעמ' 120).

סיכומו של דבר, ההחלטה השיפוטית מושא ההליך הינה "החלטת ביניים" בפלילים.

בהחלטתי מיום 7.1.2020 הוריתי למערער להודיע מיהו עורך הדין אשר ייצגו בהליך שבכותרת, וציינתי כי ככל שלא תוגש הודעה כאמור יישקל מינוי של סנגור מטעם הסניגוריה הציבורית.

ואולם, סעיף 15(ב) לחוק סדר הדין הפלילי מקנה לבית המשפט שלערעור סמכות שלא למנות סנגור בתנאים מסוימים, וזו לשונו: "בית המשפט שלערעור רשאי לא למנות סנגור אם הנאשם ביקש זאת ובית המשפט ראה שלא ייגרם לו אי-צדק אם לא ייצגנו סנגור". באשר לתנאים לקבלת בקשה לשיחרור מייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית ראו: סעיף 16 לחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1955; תקנה 8(א) לתקנות הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1996; ע"פ 7211/18 הסנגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל, פסקות 15-10 (12.12.2018).

אכן, המערער הורשע בעבירה שהיא מן החמורות שבספר החוקים – רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין – ונתון זה בהחלט מטה את הכף לעבר מינוי סנגור בערכאת העירעור (ראו: ע"פ 599/19 דטיאשוילי נ' מדינת ישראל (12.11.2019); ערעור על החלטה זו נדחה בעיניין דטיאשווילי הנ"ל).

כמובן שאין בהחלטתי זו כדי למנוע מההרכב שידון בעירעור כדי לקבל החלטה אחרת לרבות החלטה המורה על מינוי סנגור צבורי למערער.

...

במכלול הנסיבות שפורטו, אני סבורה כי המקרה דנן נופל לגדר המקרים החריגים של סעיף 15(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, וכי בשלב זה יש לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוגו של המערער, וזאת בהתחשב בשיקולים המצטברים הבאים: ראשית, אני סבורה כי נוכח עמדתו העיקשת של המערער אין במינוי של סניגור כדי להועיל לו, שכן אני צופה שהמערער לא ישתף פעולה עם סנגורו, כפי שאף קרה בעבר; שנית, המערער ייצג את עצמו בבית המשפט המחוזי, חקר את העדים וסיכם את טענותיו ובית המשפט המחוזי התרשם כי המערער "בקיא היטב בחומר הראיות"; שלישית, הקשיים בייצוג עצמי הוסברו למערער היטב הן בבית המשפט המחוזי והן על-ידי, ולהתרשמותי המערער הבין קשיים אלה, ובכל זאת עומד על כוונתו לייצג את עצמו.

סוף דבר: הבקשה לשחרור הסניגוריה הציבורית מייצוגו של המערער מתקבלת.

החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים.

] לפנַי ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין בע"פ 599/19 מיום 12.11.2019, במסגרתה נקבע כי הסניגוריה הציבורית אינה משוחררת מייצוג המערער אך המערער יגיש בעצמו את נימוקי העירעור, תוך מתן הארכת מועד של ארבעה חודשים לשם כך. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' כרמל, כ' מוסק ו-ש' רנר, תפ"ח 57043-09-14) בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בהכרעת דין מיום 29.10.2018.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות המערער, בבקשות שהוגשו ובהחלטות שניתנו בעניינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

על כן, כאמור, דין הערעור להידחות.

בסיפא להחלטה נקבע שאין בה "כדי למנוע מההרכב שידון בעירעור לקבל כל החלטה אחרת, ובכלל זה החלטה על החלפת ייצוג". ואכן, נימוקי העירעור הוגשו לבסוף על ידי עורכי הדין נחום והלוי ביום 2.12.2019, אך מכאן ואילך החלה סאגה נוספת הנוגעת להגשת עקרי הטיעון.

לא נעלמה מעינינו הודעת הסניגוריה הציבורית, לפיה אין מקום לכפות על המערער ייצוג שאינו מעוניין בו, אך לנוכח חומרת העבירות בהן הורשע המערער ולנוכח חומרת העונש שהושת עליו, כמו גם לנוכח העובדה שהסניגוריה הציבורית הותירה את ההחלטה בבקשת המערער לשיקול דעת בית המשפט, אנו מחליטים בשלב זה, שלא לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוג המערער.

...

בבקשה נטען כי המערער הורה לסניגוריה הציבורית שלא להגיש את נימוקי הערעור בשמו וכי "נוכח חוסר שיתוף הפעולה מצידו של המערער, ועל אף שהסניגוריה הציבורית עשתה כל מאמץ לאפשר למערער ייצוג איכותי מטעמה, אין מנוס, לעת הזו, מהגשת הבקשה שבכותרת". המערער מצידו הודיע בתגובתו מיום 21.3.2018 כי אין לו אמון בסניגוריה הציבורית והוא מבקש כי הסניגוריה הציבורית תשוחרר מהייצוג וכי תינתן לו הארכת מועד להגשת נימוקי הערעור באמצעות סניגור אחר שישכור לשם כך. בהמשך לכך, ביום 26.4.2018, הוגשה בקשה על-ידי עורכי הדין מרדכי נחום וזוהר הלוי למינויים כבאי-כוח של המערער.

בהודעה נאמר כי אין מנוס משחרור הסניגוריה הציבורית מייצוג המערער, וכי בשיחה עימו לא ניתן היה להבין באופן ברור מהי עמדתו ביחס לייצוגו בידי הסניגוריה הציבורית בעת הנוכחית, וכי המערער נמנע מיצירת קשר עם סניגוריו עד למועד כתיבת שורות אלה.

אשר על כן, אנו דוחים את בקשת המערער למנות לו סניגור פרטי על חשבון המדינה.

וכלשונה של ב"כ הסניגוריה הציבורית בדיון שלפנינו: "מה ההגדרה של סנגור מלווה? מה מצופה שהוא יעשה? [...] זה בעייתי. האם הכוונה שסניגור מלווה לא כותב את הטענות אלא רק מייעץ לו? הרי הוא דוחה את העצות שלנו, הוא לא מעוניין בהם. האם הוא רק יהיה מורה שיסביר איך מגישים ערעור ומה המסמכים של הגשת ערעור, יש לכך מחלקה בבית המשפט של לא מיוצגים". למרות זאת, אנו סבורים כי גם זו הפעם אין לנעול דלת בפני המערער ואנו מאמצים את שהורתה הרשמת עבדיאן בעניין חן כלהלן: "הסניגוריה הציבורית תעמיד לרשות המערער סניגור עמו יוכל להתייעץ טרם הגשת נימוקי ערעור ועיקרי טיעון בהליך. סניגור זה לא יירשם כמייצגו של המערער בהליך אולם המערער יוכל, כאמור, להיוועץ בו טרם הגשת כתבי הטענות וההופעה בדיון, ועל סניגור זה להתייצב לדיון שיתקיים בערעור". במצב דברים זה, איננו משחררים את הסניגוריה הציבורית.

המערער מלין בערעורו על החלטת ביהמ"ש קמא לשחרר את הסנה"צ מייצוגו והדברים יפורטו בהמשך; עוד יש לציין את מנהגו של המערער להכביר "הודעות" ובקשות בכתב שהגיש לביהמ"ש קמא, שרובן ככולן נוסחו באופן חזרתי, שאינו בהיר ומובן, ככל שהיה בהן תוכן עינייני.

שתי עורכות דין מטעמה נשלחו לבקר את המערער בבית המעצר, ועל אף שלדבריהן הערים עליהן המערער קשיים, הסכימה הסנגוריה לבחון מתוה לייצוג המערער, אלא שנוכח חילוקי דיעות מקצועיים בלתי ניתנים לגישור, לרבות גישתו של המערער כלפי ייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית, הוחלט שלא לייצגו בעירעור [תגובת הסנגוריה הציבורית מיום 24.12.23].

...

לאחר עיון בתגובתו ונוכח דבריו, לא מצאנו טעם בייצוג סנגור ציבורי בערעור ובקשתו נדחתה [תגובת המערער והחלטתנו מיום 27.12.23].

לסיכום, אציע לחבריי לדחות את הערעור, על כל חלקיו.

יורם צלקובניק, שופט עמית סוף-דבר, הערעור נדחה, על כל חלקיו.