ערעור משני בבית הדין המשמעתי לפרקליטים

בעיניין זה ראה אשר נקבע בדב"ע לנ/ 32-3 דוד יכין נ' מדינת ישראל: "ההשעיה אינה עונש של עבודה רעה, והמנעות מהשעיה אסור שתהא פרס בעד עבודה טובה. בדרך כלל, אין להניח שעובד מדינה, אשר נגדו תלוי ועומד הליך בפלילים, ישוב לסורו בזמן ההליך. אשר חייב להיות, בעיקר, לעיני נציב השרות הוא כיצד ירגיש אזרח המזדקק לשירות של עובד מדינה בתפקיד שבו מדובר; האזרח תלוי בהחלטותיו של אותו פקיד - והוא - האזרח - יודע, כי אותו פקיד מואשם בעבירה מסוג העבירות שבהן הואשם המערער; כן חייב להיות לעיני נציב השרות השיקול, כיצד תשפיע על מוסר העבודה, ועל המשמעת בעבודה, העובדה שהחברים לעבודה, ובייחוד הכפופים למרותו של אותו עובד, יודעים שנגדו תלוי ועומד בפני בית משפט אישום בעבירות כגון אלה שבהן הואשם המערער". [ה.ל.ב.].

בשלב זה, בו תובע מצא כי קיימות ראיות לכאורה לבצוע המעשים, עלי ליתן משקל רב יותר לאנטרס הצבורי על פני הפגיעה בעובד כפי שנקבע בדב"ע לג/ 32-3 דוד יכין נ' מדינת ישראל, פד"ע ד', 428: "למעשה בא עם הגשת כתב האישום, מצב חדש, לעניין סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. לעניין המשך עבודתו של עובד מדינה, לא הרי החשוד בעבירה או מי שנגדו מיתנהלת חקירה משטרתית, כהרי מי שנגדו הוגש כתב אישום. עם הגשת כתב האישום ברור, כי פרקליט המחוז ראה מחומר החקירה שהועבר אליו "שהראיות מספיקות לאישום"..

בית הדין גם ציין כי מעיון בהחלטת הנציב עולה לכאורה שלא היה מודע לעובדה שהמבקש כבר הועבר לסניף טבריה של המוסד לביטוח לאומי, והורחק מהסניף בעיר מגוריו נצרת בו הועסק למעלה משני עשורים, וכי עבד בפועל ובהצלחה רבה, לאחר הארוע, בסניף טבריה, ולא זאת אף זאת – שהודע לו, יומיים לפני מועד החלטת הנציב בדבר השעייתו, על ידי גורם בכיר בהנהלת המוסד לביטוח לאומי – מעסיקו, גורם שאין ספק שהיה מודע למעשים המיוחסים למבקש ולכתב האישום שתלוי ועומד כנגדו, כי עמד בהצלחה בתקופת הניסיון ולאור המלצת הממונים הוחלט לשבצו בקביעות בסניף.

בהתאם להחלטה הורתה כבוד השופטת על בחינת השעייתך מחדש, בשים לב לצורך בתיקון פגמים שנפלו בהחלטה ובכלל זה האם המעשה המיוחס לך לפי נסיבותיו נילווה אליו קלון או שמא כל מעשה אלים באשר הוא יש בו כדי לעטות אופי של קלון; מה רמת הענישה הנוהגת בבית הדין למשמעת ובבית המשפט הפלילי ביחס לעבירה המיוחסת לך ומה מידת הסיכוי שתשוב לעבודתך בתום ההשעיה, לעומת פיטוריך מהתפקיד; האם העברתך לעבודה בסניף טבריה, יש בה כדי לאיין את הפגיעה באנטרס הצבורי.

...

בנסיבות אלה, אני סבור שסוג העבירה המיוחסת לך ואופייה מעיד על הקלון הנלווה אליה.

אשר לעובדה שהמבקש כבר תפקד בפועל בסניף טבריה, אליה נתבקש הנציב להתייחס – הנציב למעשה כלל לא נתן לה ביטוי וחזר על ההנמקה שבית הדין מצא בה חסר.

אשר למאזן הנוחות – לאור מסקנתי דלעיל, סבורני כי זה נוטה לטובת המשיבה.

אשר על כן, אין בידי להיעתר לבקשה והיא נדחית בזאת.

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן: "ביה"ד הארצי") (עו"ד ציון אמיר - אב"ד, עו"ד חיים קנת ועו"ד גידי פרישטיק) בתיק בד"א 105/15 מיום 13.7.16, בו נדחה ערעורה של המערערת על הכרעת דינו של בית הדין המשמעתי של לישכת עורכי הדין במחוז דרום (להלן: "ביה"ד המחוזי") (עו"ד דן מלכיאל - אב"ד, עו"ד גוטלייב נורה ועו"ד מנחם בן טובים) בד"מ 29/10 מיום 7.9.15 (להלן: "הכרעת הדין"), אשר זיכה את המשיבות.

יתרה מזו, בתי הדין קמא קבעו כי המשיבות לא התרשלו וכי אי העברת הפרטים המהותיים איננה תוצאה של פזיזות או רשלנות מצד מי מהמשיבות, אלא תוצאה של תקלה שמקורה בסיטואציה המיוחדת שחייבה מינוי פרקליטה נוספת לטפל בתיק מבלי שנקבעו באופן ברור גזרות האחריות של כל אחת משתיהן.

במצב המיוחד שנוצר מצא ביה"ד מצא את גרסאות שתי המשיבות כמהימנות בענין זה. המשיבה 1 ראתה את התפקיד שהוטל עליה, גבית עדותה המוקדמת של המתלוננת, באותה נקודת זמן, כתפקיד משני, וסברה כי תפקידה של המשיבה 2 היה המרכזי יותר כמוציאה והמביאה בתיק.

...

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "ביה"ד הארצי") (עו"ד ציון אמיר - אב"ד, עו"ד חיים קנת ועו"ד גידי פרישטיק) בתיק בד"א 105/15 מיום 13.7.16, בו נדחה ערעורה של המערערת על הכרעת דינו של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז דרום (להלן: "ביה"ד המחוזי") (עו"ד דן מלכיאל - אב"ד, עו"ד גוטלייב נורה ועו"ד מנחם בן טובים) בד"מ 29/10 מיום 7.9.15 (להלן: "הכרעת הדין"), אשר זיכה את המשיבות.

עמדתי על כך בעמל"ע 10566-10-10 אהרן נ' הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד (2012), שם פירטתי כי הנימוק לכך הוא שבשתי מערכות הדינים האלו קיימות סנקציות שלהן השלכה מרחיקת לכת על שמו הטוב ועל עיסוקו של המורשע בדין, שעשויה להיות לה גם משמעות כלכלית ניכרת לגבי המורשע, כגון מניעה קבועה או זמנית מלעסוק בתפקידו או במקצועו.

בענייננו, אין צורך להידרש לשאלה האם ניתן להסתפק ביסוד הנפשי של רשלנות בעבירות בגינן הועמדו המשיבות לדין, שכן קביעתו של ביה"ד המחוזי, שאושרה ע"י ביה"ד הארצי, לפיה המשיבות לא התרשלו, מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. כלל הוא, שערכאה זו, בשבתה כערכאת ערעור בגלגול שלישי, ממעטת להתערב בפסיקתן של ערכאות המשמעת המקצועיות, אשר מופקדות על שמירת כללי האתיקה ההולמים עורכי דין, יוצקות תוכן וקובעות נורמות בדבר ההתנהגות הראויה ומתוות את גבולות המותר והאסור בהתנהגותו של עורך הדין על פי חוק הלשכה וכללי האתיקה המקצועית.

אשר-על כן, הערעור נדחה.

ההליכים בבית הדין המשמעתי המחוזי – השלב השני על פי החומר בתיק בית הדין המשמעתי המחוזי, לאחר מינויו של עו"ד ארתור גורביץ', פרקליט ועדת האתיקה, ביום 1.8.13, יש זימון לדיון בפני בית הדין המשמעתי המחוזי ליום 9.3.16, כאשר הרכב בית הדין הנו הרכב שונה: גרשוני שרון, עו"ד – אב"ד; אקסלרד נחשון, עו"ד – חב"ד; ירון ****, עו"ד – חב"ד. בישיבה זו יוצג המערער על ידי עו"ד דוד ליבוביץ', שטען טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, ובקש לבטל את הקובלנה.

בחלק הדיון אביא בפרק י את הדגשים שלי ביחס לתאור העובדות כפי שעלה משני פסקי הדין של הערכאות המשמעתיות ומטיעוני הצדדים.

...

אני מקבל את הערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 67/16.

התוצאה היא, כי לאחר קבלת הערעור, חוזרת על כנה ההחלטה של בית הדין המשמעתי המחוזי, דהיינו: ההליכים נגד המערער באו לקיצם, ולא יחודשו עוד.

מאחר וב"כ הלשכה ביקש בסיכומיו לחייב את המערער בהוצאות משפט, לא רק ללשכה אלא גם לאוצר המדינה (מבלי שהובא כל הסבר לעניין אחרון זה), ומשביקש ב"כ המערער לחייב את הלשכה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, והמערער זכה בדינו, אני מחייב את הלשכה לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 20,000 ₪ (כולל מע"מ).

ביהמ"ש קמא דחה את טענת המדינה לפיה שתיקתו של המשיב בחקירותיו במישטרה מחזקת את מארג הראיות כנגדו, וקיבל את הסברו של המשיב כי שתיקתו נבעה מכך שלשיטת המשיב מדובר בחקירה פוליטית, תוך שקבע כי הוא מקבל "שסוביקטיבית כך סבר הנאשם". הטענות בעירעור בית המשפט קמא היתעלם בפסק הדין משני הפרסומים הראשונים באישום הראשון והתייחס רק לפירסום השלישי של המשיב.

בעקבות כך הועמדה לדין בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה והורשעה בהתנהגות שאינה הולמת.

ביהמ"ש קמא דחה את הסבר המדינה כי התיק ניסגר בהחלטת המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים), מאחר ודבריה של זועבי היו מעורפלים ולא גילו באופן ברור דיו, ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, תמיכה במעשה אלימות כהגדרתו.

...

לאחר ששמענו טענות הצדדים אף אנו סבורים כי לא ניתן לקבוע, בנסיבות המקרה שהיו לפני בית המשפט קמא, שהיתה במקרה זה אכיפה בררנית.

ראשית, כדי להגיע למסקנה כי התקיימה אכיפה בררנית היה על המשיב להצביע על אכיפה בררנית שיטתית וממושכת (ראו ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ (10.9.2013).

מכל האמור לעיל אנו מקבלים את הערעור באופן חלקי וקובעים כי המשיב עבר את העבירה של הסתה לאלימות רק בהתייחס לפרסום השלישי באישום הראשון ואת העבירה של העלבת עובד ציבור באישום השני.

התערבותנו בשקול דעת זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים בלבד; כך הוא הדבר כאשר ההחלטה נוגעת להגשת כתב-אישום בהליך פלילי, וכך הוא גם כאשר מדובר בהחלטה בנוגע להגשתה של קובלנה או תלונה משמעתית, כבעניינינו שלנו (ראו: בג"ץ 6410/14 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' פרקליט המדינה, פסקה 110 (4.2.2015) (להלן: בג"ץ 6410/14); בג"ץ 1879/13 עזריאל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 28 (14.5.2014) (להלן: בג"ץ 1879/13); בג"ץ 10243/03 ארדן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(2) 306, 319 (2004) (להלן: בג"ץ 10243/03)).

לפי דיני הראיות שחלים בכגון דא, התבטאות אשר פורסמה מטעם לישכת הרב אליהו, בפייסבוק או במסגרת פומבית אחרת, כדברו של הרב, וכן כל אמירה אשר פורסמה בשמו של הרב על ידי אחד מאנשי לישכתו, הן אמירות שניתן לייחסן לרב – וזאת, משני טעמים חלופיים.

כללי אכיפה אלו נועדו להסדיר את דרכי ההעמדה לדין משמעתי, את דרכי הדיון בבית הדין אשר יוקם, וכן את נושא העירעור וההשגות על פסיקותיו של אותו בית דין.

...

לטענת העותרים, אסופת התבטאויות זו ותוכנן הפוגעני מוליכים למסקנה אחת ויחידה: עלינו לחייב את המשיבים 2-1 לפעול להעמדתו של הרב אליהו לדין משמעתי.

באין ראיות אמינות שתשלמנה את החסר, סבורני כי לא יהא מקום להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי בגין אמירות כאלה.

סוף דבר מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, אציע לחבריי כי נהפוך את הצו-על-תנאי שהוצא מלפנינו ביום 29.10.2018 לצו מוחלט ונורה במסגרתו למשיבים 2-1 להעמיד לדין משמעתי את המשיב 3 בקשר עם אותן ההתבטאויות אשר מגיעות לכאורה כדי עבירות משמעת – זאת, בהתאם לכללי הדין המשמעתי אשר חלים בעניינם של רבני ערים ובכפוף לשיקול דעתו של התובע המשמעתי באשר לחלוף הזמן כמצוין לעיל.

הנשיאה א' חיות: אני מצטרפת למסקנה שאליה הגיע חברי, השופט א' שטיין, לפיה החלטת המשיבים 2-1 שלא להעמיד לדין משמעתי את המשיב 3 (להלן: המשיב) – למצער בשל חלק מתוך שורת ההתבטאויות הקשות המיוחסות לו – היא החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני.