ערעור מנהלי על סירוב רישום ילדים כתושבי ישראל

כעולה מהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, ביום 22.6.2006 ביקש המערער להכנס לישראל דרך גשר אלנבי, כשהוא מציין בפני נציגי השר כי מטרת כניסתו היא לבקר את אישתו השנייה שהיא, כך טען, תושבת קבע בישראל.

בקשתו סורבה בנימוק של חשש להשתקעות בישראל.

נקבע כי החל משנת 1977, שבה הפך המערער לבגיר, ועד לשנת 2007 – עת שב לישראל, המערער אמנם ביקר בישראל, ואף נישא והוליד 10 ילדים, "אך אין כל משמעות לזיקה לישראל". זאת שכן "נשותיו תושבות האיזור; ילדיו רשומים באיזור; לא החזיק מעולם בתעודת זהות ישראלית וכמובן לא בכרטיס יוצא; הוא מקיים את עיסוקיו בארה"ב; מרבית תקופת שהייתו נתונה לארה"ב [כך במקור – ע' פ']" (ההדגשות במקור – ע' פ').

...

בנתון לכל אלה, לדעתי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים ולקבל את העתירה – היינו, יש לקבוע כי יש ליתן למערער מעמד בישראל וזאת בהתאם לסמכות שר הפנים הקבועה בחוק הכניסה לישראל.

סוף דבר לו תשמע דעתי, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, נבטל את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים ונקבל את העתירה כאמור בפסקה 25.

מובן כי אין להסיק מכך כי זו תהא המסקנה בכל עניין ועניין, אלא הדבר תלוי בעובדות כל מקרה.

לפניי ערעור מנהלי על פסק-דינו של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – בית-הדין), בתיק ערר (י-ם) 2804-17, מיום .

בפסק-הדין נדחה ערר שהגישו המערערים על החלטת רשות האוכלוסין וההגירה, מיום 20.2.17, לדחות את בקשת מערער 1 (להלן – המערער) לרישום אחייניו הקטינים, מערערים 4-2 (להלן – הקטינים), במירשם האוכלוסין בישראל, לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974, ובמסגרת "נוהל הטיפול בבקשה למתן רישיון ישיבה בישראל לקטין שנולד בישראל שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע". להלן הרקע העובדתי, כפי שנקבע בפסק-דינו של בית-הדין לעררים.

ב"כ המערערים טוען, כי שגה משרד הפנים בסרבו לרשום את הילדים במירשם האוכלוסין, וכי טעה בית-הדין לעררים בדחותו של הערר.

עוד מדגיש ב"כ המערערים, כי הילדים אינם מבקשים זכות ישיבת קבע "מכוח לידה", אלא (כדבריו) "מכוח היותם בניו של המנוח שבעת לידתם נהפכו לתושבי ישראל, מחד, ומרכז חייהם בישראל וכן טובתם לחיות בישראל". עוד גורס הוא, כי טעו המשיב ובית-הדין לעררים בכך שלא נתנו משקל גבוה לשיקול של "שלמות המשפחה" בעיניינם של הקטינים, וכן לעובדה שמרכז חייהם היה במהלך כל השנים, מעת לידתם ועד היום, בישראל.

...

סבורני, כי לא קמה עילה להתערב בהחלטת המשיב, כמו-גם בהחלטת בית-הדין לעררים, שלפיה אין מקום לרשום את הילדים במרשם האוכלוסין בישראל לפי תקנה 12 לתקנות, בהיעדר הורה בעל מעמד בישראל.

מקובלת עליי עמדתם של המשיב ושל בית-הדין, כי זכות הבכורה באפוטרופסות נתונה להורה הביולוגי, ובענייננו – לאֵם, ובפרט כאשר רק היא מגדלת בפועל את הקטינים, ולא המערער – שמונה כאפוטרופוס נוסף, ואשר לא מתגורר עִמם ואינו מעורב בגידולם ובטיפול בהם; וכי הואיל לאֵם, שהיא תושבת אזור יהודה ושומרון, אין מעמד בישראל, אין מקום להעניק לקטינים מעמד בישראל.

על-יסוד האמור לעיל, לא קמה עילה להתערב בהחלטת המשיב, כמו-גם בפסק-דינו של בית-הדין לעררים; ועל-כן הערעור נדחה.

לפניי ערעור מנהלי על פסק-דינו של בית-הדין לעררים, לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – בית הדין לעררים או בית הדין), מיום 5.6.16, שלפיו נדחה ערר שהגישו המערערים על החלטת המשיב, משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, לדחות את בקשתם, לשדרג את מעמדו של מערער 2 (להלן – המערער) לרישיון ישיבה מסוג א/5, זאת במסגרת בקשה שהגישה מערערת 1 (להלן – המערערת) לרישום ילדים, לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974.

למחלוקת העובדתית האמורה יש נפקות בעיניין סוג האשרה שניתן לתת למערער, במקרה הראשון – מעמד של תושב אירעי; ובמקרה השני – הפנייה לקבלת היתר מת"ק. ההליכים בבית הדין לעררים עניינו של הערר שהוגש לבית הדין לעררים היתמקד בהחלטת משרד הפנים, המשיב, מיום 19.1.16, שלא להורות על שידרוג מעמדו של מערער 1 לרישיון ישיבה מסוג א/5, אלא רק לאפשר לו להמשיך לשהות בישראל באמצעות היתר מת"ק, וזאת מכוח הנוהל הנ"ל. ההחלטה האמורה התקבלה על-ידי המשיב, הואיל ובמועד הגשת הבקשה לרישום ילדי המערערת, אשר לגירסת המשיב הוגשה ביום 23.5.10, היה מערער 2 מעל גיל 14.

המערערת הוסיפה וטענה בבית הדין לעררים, כי בקשה נוספת לרישום ילדים, אשר הוגשה על-ידה ביום 27.6.12 נדחתה על-ידי המשיב ביום 19.1.14; כי על סרוב זה הגישה ערר פנימי ביום 3.3.14; וכי ביום 1.4.14 החליט המשיב להפנות את המערער לקבלת היתר מת"ק הואיל ובמועד הגשת הבקשה עבר את גיל 14.

...

ביום 22.10.18 הודיע ב"כ המשיב, כי "לאחר בירור שנערך עם המשיב, באמצעות לשכת מזרח ירושלים, הובהר, כי התיק המצוי בידי המשיב הנו תיק סרוק, ואין אפשרות לערוך חיפוש בתיק הפיזי". כמו-כן צוין, כי "בתיק הסרוק לא נמצאו המסמכים המבוקשים". על-רקע האמור חזרה המשיבה על טענותיה, כי על בסיס המסמכים המצויים בתיק המשיבה, שעה שהמערערים לא המציאו מסמכים אחרים, יש לדחות את הערעור.

על-רקע האמור, ונוכח הראיות המינהליות האמורות שהוצגו לבית-הדין, אין עילה להתערב במסקנתו של בית-הדין שלפיה הבקשה ששלחה המערערת בחודש פברואר 2009 בדואר רשום, הייתה בקשה לקבלת מעמד בן הזוג במסגרת איחוד משפחות, ולא בקשה לרישום ילדים כנטען על-ידה.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, הערעור נדחה.

הרקע העובדתי ערעור מינהלי על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין, החוק), מיום 7.2.18.

בעת"מ (יר') 8350/08 נדונה עתירה מנהלית שהגישו על סרוב המשיב לרשום אותם במירשם האוכלוסין ולהעניק להם מעמד של קבע.

(1) לתת לקטין תושב איזור שגילו עד 14 שנים רישיון לישיבה בישראל לשם מניעת הפרדתו מהורהו המשמורן השוהה כדין בישראל; (2) לאשר בקשה למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האיזור לקטין תושב האיזור שגילו מעל 14 שנים לשם מניעת הפרדתו מהורהו המשמורן השוהה כדין בישראל, ובילבד שלא יוארך היתר כאמור אם הקטין אינו מתגורר דרך קבע בישראל" על יסוד הוראה זו נקבע בנוהל מס' 5.2.0029, "נוהל הטיפול בבקשה למתן רישיון ישיבה לקטין שנולד בישראל שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974" (להלן: הנוהל), כי קטין אשר במועד הגשת הבקשה לרישום ילדים היה מעל גיל 14 יקבל היתר מת"ק בלבד ומעמדו לא ישודרג (ובילבד שמרכז חייו בישראל עם ההורה תושב הקבע הוא למשך שנתיים לפחות).

סעיף 1 לחוק הוראת השעה מגדיר את המונח "תושב האיזור" כ: "מי שרשום במירשם האוכלוסין של האיזור, וכן מי שמתגורר באיזור אף שאינו רשום במירשם האוכלוסין של האיזור, ולמעט תושב ישראלי באיזור". המבחן לבחינת היותו של מבקש "מי שמתגורר באיזור אף שאינו רשום במירשם האוכלוסין" הוא מבחן מהותי – בהתאם למבחן מירב הזיקות – באשר לתושבותו בפועל של מבקש המעמד (ר' עע"מ 1621/08 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' זיאד חטיב (30.1.2011) וכן בפיסקה 23 לפסק הדין בעיניינם של המערערים (עע"מ 1966/09)).

...

איני סבור כי ניתן להחיל על המערערים מעמד ביניים של מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב האזור, וכן לא שוכנעתי שהודעת המשיב לבית המשפט העליון בגדרו של הערעור בעניינם יצרה מצג אחר או כי היא מאפשרת שלא לראותם כתושבי האזור.

במועד שבו העתיקו המערערים את מגוריהם לתחום המוניציפלי של ירושלים הנסיבות היו שונות, נוכח חוק הוראת השעה ומשכך אין מנוס מלפעול על פיו בעניינם.

סיכום הערעור נדחה.

ערעור מינהלי על פסק דין של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין ו-החוק), שניתן על ידי כב' הדיין א' נועם ביום 9.5.2022 בערר 1444-22.

למערערים נולדו חמישה ילדים, שהם תושבי קבע בישראל.

היתר זה הוארך לשנה נוספת על יסוד אותה טענה, למגורים בעיסוויה, ולסירוב בעל הנכס שנרכש להעברת החשבונות על שם המערערים.

בהחלטה שניתנה ביום 6.1.2022 פורטה שוב ההתייחסות למסמכים שהעבירו המערערים ובהם טיבו ואמינותו של הסכם הרכישה של הדירה בעיסוויה, הקושי הנובע משטחה המצומצם, והעדר המשמעות שיש לכך שהמערער עובד בישראל וילדיו לומדים בה. המשיבה הבהירה כי היא אינה מקבלת את הטענה לכך שהמערער רכש נכס בשנת 2008, אכלס אותו בשנת 2019, ואינו יודע איזו ארנונה שייכת לנכס, לא טרח לרשום אותו ולהעביר את החשבונות בגינו על שמו.

...

להלן אפרט את הנימוקים העומדים בבסיס מסקנה זו. למעט בכל הנוגע לראיון שנערך למערערים ביום 27.10.2011, אליו אתייחס בהמשך הדברים, הרי שלא מצאתי כל יסוד לטענות האחרות.

לצד זאת, הטרידה אותי טענה דיונית שהעלו המערערים והיא נוגעת לכך שבעת שהגיעו ללשכת המשיבה לצורך הארכת ההפניה לקבלת היתר מת"ק, נערך להם ראיון, ומיד באותו יום אף נתקבלה החלטה, מבלי שהתאפשר למערערים להתמודד עם נימוקי ההחלטה, לטעון מדוע מסקנת המשיבה אינה נכונה ולהביא ראיות שעומדות בסתירה לאותה מסקנה.

בשולי הדברים אוסיף כי איני סבור כי משמעות אי הצגתם של מסמכי המוסד לביטוח לאומי עובר למתן ההחלטה משנה את התוצאה, שכן אי הוכחתו של מרכז חיים נובעת מהראיות המנהליות שהובאו, שדי היה בהן כדי להגיע למסקנה זו. סיכום על יסוד האמור, הערעור נדחה.