ערעור מינהלי על החלטה מיום 8.7.2019 של רשות הרשוי במשרד התחבורה, המשיבה 1, שבה אימצה את המלצת ועדת הערר הרפואית, המשיבה 2, לדחות את הערר שהגיש המערער בעיניין רשיון נהיגה מדרגה B.A1, לאחר ששוכנעה כי המערער אינו ראוי לנהוג בדרגות אלה "מחמת כושר נהיגה לקוי המהוה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך".
הרקע להגשת העירעור
המערער, יליד 1984 נשוי ואב לילדים, החזיק שנים ברשיון נהיגה; למערער אין עבר תעבורתי, ולא נטען אחרת.
ובהתאם נשלח למערער ביום 19.7.2017 מכתב מרשות הרשוי ובו הודעה כי נמצא לא כשיר לנהיגה וכי יש לו זכות לערער על המלצת המרב"ד.
המערער ערר לועדת הערר על קביעת רופא המרב"ד (נספח ו' לערעור), וציין במפורש כי אין בנמצא כל ראייה המעידה על עבירות תנועה המיוחסות לו, וכי בדוח המל"ל מצוין במפורש כי אין מקום להעביר דיווח למכון לבטיחות בדרכים וכי "המערער לא הורשע בעבירות תנועה ובמשך 15 שנות נהיגה לא היה מעורב בעבירת תנועה כלשהיא" (סעיף 2 ו-3 לערעור).
אני מחזירה איפוא את ההליך להחלטה מחודשת של המשיבות בדבר כשירותו הרפואית של המערער לנהיגה, גם לאור הצורך לבחון את הראיה החדשה שצרף המערער וגם לאור חלוף הזמן מהבדיקות שנערכו לו. ואולם עד החלטה אחרת של המשיבות אני מבטלת את החלטת רשות הרשוי לפסול את רישיון המערער, מהטעמים העקריים של אי קיום שימוע טרם פסילת הרישיון, אי מתן זכות טיעון למערער, ולאור העובדה כי החלטת הרשות בלתי מנומקת ונשענת על המלצה תמציתית של ועדת הערר.
...
התרשמתי כי המשיבות הפנימו כי נפלו פגמים מנהליים בהליך המנהלי, ואני סבורה כי אכן ראוי לשוב ולבחון את הכשירות הרפואית של המערער, אלא שיש לעשות זאת בהליך מנהלי תקין.
אומר כי אני סבורה שחלק לא קטן מטענות המערער התייחסו לשאלות מקצועיות שלא לי לקבוע בהן, וממילא אין בידי כלים משל עצמי להכריע בסוגיות הכשירות הרפואית.
אני מקבלת אפוא את הערעור, מבטלת את החלטת רשות הרישוי לפסול את רשיון הנהיגה של המערער, ומורה להחזיר את הדיון בעניינו לרשות הרישוי תוך ניהול הליך תקין הממלא אחר דרישות החוק, והתחשבות בזכויות היסוד של המערער, כך שהרשיון בשלב זה, יהיה בידי המערער.
