ערעור מנהלי על החלטות ועדת ערר לקביעת ארנונה כללית

לטענת המשיבה, בהתאם להוראת סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "החוק"), על מחזיק החולק על גודל הנכס, לצורך חיובו בתשלום ארנונה כללית, להגיש השגה בפני מנהל הארנונה, ואם זו נדחתה, עליו להגיש ערר לועדת הערר.

העותרים לא פנו למנהל הארנונה בהשגה כדין, ממילא לא פנו לועדת הערר בערר על תשובת מנהל הארנונה, וברי כי לא הגישו ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר.

כמו כן, סעיף 3(ב) לחוק קובע כי "אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לידון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)". טענות מסוג זה אינן מופיעות בפסקות (1) עד (3) כך שלמנהל ולועדת הערר כלל אין סמכות לידון בהן, ולפיכך, אין לסלק את העתירה ביחס אליהן.

...

המשיבה הוסיפה כי העותרים לא שילמו את חובם ומשכך יש לדחות את עתירתם גם בגין חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעתירה, בתשובה לעתירה, בבקשה ובתגובה לה, מצאתי לקבל באופן חלקי את הבקשה ולהורות כי העתירה תסולק על הסף בכל הנוגע לטענות בדבר גודל שטח הנכס, אולם לא בנוגע לחובות העבר.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מסלקת את הטענות בעתירה הנוגעות לגודל הנכס ומותירה על כנן את הטענות ביחס לחיובי העבר, וזאת בכפוף לכך שהעותרים יאשרו, במסגרת הדיון הקבוע בתאריך 17.11.2020, כי הם מסכימים לקביעה העובדתית לפיה גודלו הנכון של הנכס יעמוד על 306.24 מ"ר. אין צו להוצאות.

טענה לטעות בסווג הנכס נמנית עם סוגי העניין שיש להשיג עליהם לפני מנהל הארנונה (סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה), תשל"ו- 1967) ורק לאחר מכן ניתן לערור על החלטתו בפני ועדת הערר ובהמשך להגיש ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר.

כמו כן, תקנה 17 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בועדת ערר), תשל"ז- 1977, שעניינה "הגבלת הדיון לנימוקים", קובעת כי "בשמיעת הערר לא תזקק הועדה לכל נימוק שלא יצויין בכתב הערר או בתשובה, אלא אם היא משוכנעת שהנימוק נשמט שלא באשמת בעל הדין המבקשת להעזר בו, או ששמיעת הנימוק דרושה למען הצדק". המערערת לא הסבירה את מחדלה להעלות את הטיעון האמור במסגרת ההשגה או כתב הערר ועל פני הדברים לא הייתה מניעה להעלאתו מלכתחילה.

...

בפרט מקובלת עלי נטייתה של ועדת הערר לראות בהסדר קשירת האופניים כסוג של שירות שהוענק על ידי המערערת לחלק מדיירי הבניין (עמוד 5 להחלטה) – ולטעמי הסתכלות זו היא נכונה גם אם לא נגבתה תמורה ישירה או עקיפה בשל כך. דהיינו, לפי תפיסה זו של המצב, המערערת עצמה השתמשה בחדר על מנת לספק שירות "ערך מוסף" לשוכרי המשרדים ועובדיהם (הצדדים לא ציינו מה הותנה, אם בכלל, בין המערערת ובין בעלי האופניים לגבי מעמדה של המערערת בהתאם לחוק השומרים, התשכ"ז-1967).

הדברים הנ"ל בוודאי נכונים לגבי טענתה הכבושה של המערערת לסיווג כ"חניון", שעלתה לראשונה בסיכומים במסגרת ערעור זה. אשר על כן, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 ש"ח, וזאת עד ליום 14.10.2021.

לפני ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה כללית שליד עריית חולון (להלן: "ועדת הערר") מיום 22.7.20 ולפיה נדחה ערר שהגיש המערער (ערר 136/18).

כמו כן, בשים לב לסעיף 17 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת הערר), התשל"ז - 1977, הוועדה לא השתכנעה כי מדובר בטענות "הדרושות למען הצדק" והמערער לא העלה בפני הוועדה טעם מדוע לא העלה טענות אלה בשלב ההשגה.

...

מקובלת עלי קביעת ועדת הערר לפיה טענות הנוגעות לרטרואקטיביות של חיובים וכן בנוגע להבטחה שלטונית אינן מצויות בסמכות ועדת הערר הואיל והן חורגות מגדר העילות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר.

אני סבורה כי פרשנות המערער אינה מתיישבת עם ההחרגה המפורשת של שטחים משותפים לגבי מבני מגורים ועל כן מסקנתי היא כי פרשנות מנהל הארנונה את הצו היא המתאימה יותר ללשון הצו.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

הנושא הרלוואנטי לענייננו מנוי בסעיף 7 לתוספת: "7.  ערעור לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976." סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") קובע את הזכות להגיש ערר לועדת הערר על החלטה של מנהל הארנונה, וכן את הזכות להגיש ערר לבית משפט לענינים מנהליים על החלטתה של ועדת הערר: "6. (א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר.

...

בהחלטתה מיום 13.02.2013 נעתרה ועדת הערר לבקשה זו. ההחלטה השניה עליה הוגש הערעור הינה החלטת ועדת הערר מיום 02.07.2019, בה קבעה ועדת הערר ביחס למועד תשובת מנהל הארנונה להשגת המערערת כי "..החלטת מנהל הארנונה נשלחה לב"כ העוררת ביום 24.4.13, דהיינו במועד האחרון בו יכול היה המשיב לשלוח את תשובתו, תוך עמידה כדין בלוח הזמנים. בנסיבות אלה אנו קובעים כי תשובת מנהל הארנונה להשגה נשלחה במועד, ולא תופעל הסנקציה הקבועה ברישא של סעיף 4(ב) של חוק הערר". טענות הצדדים מנהל הארנונה מבקש לסלק את הערעור על הסף.

וכפי שנפסק בעניין שט: "מעבר לכל האמור לעיל, יש להביא בחשבון את ההנחיה הברורה של בית המשפט העליון, לפיה זכות ערעור על החלטות ועדת הערר בכלל, צריכה להיות מצומצמת, והאפשרות לערער על החלטות ביניים של ועדת הערר, צריכה לכן להיות מצומצמת וחריגה מאוד" (עמ' 7 לפסה"ד).

לא מצאתי ממש בטענת המערערת כאילו דין הבקשה להידחות משום שמנהל הארנונה הסכים כביכול בהודעתו לוועדת הערר, שקודם יוכרע הערעור הנוכחי לגופו, ורק לאחר מכן יתחדש במידת הצורך הדיון בוועדת הערר.

סוף דבר, מהטעמים אשר פורטו לעיל, הערעור נדחה על הסף.

לפני ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית שליד עריית תל אביב יפו (להלן: "ועדת הערר") מיום 2.11.22 ולפיה נדחה ערר שהגיש המערער (ערר מס' 140019236).

...

בעתירה מנהלית שהגיש המערער (להלן גם: "עובדיה") לבימ"ש זה ביום 10.5.16 (עת"מ 1032-05-16), ביחס לחיובי ארנונה שהושתו עליו מיום 1.1.09, בין היתר בגין הנכס, נקבע בפסה"ד מיום 6.8.18 כי העתירה מתקבלת במובן זה שבו החיוב הרטרואקטיבי יחל מיום 7.8.11 ולא יחול על התקופה הקודמת למועד זה. ערעורים שהוגשו על פסה"ד לביהמ"ש העליון - עע"מ 7007/18 ו – עע"מ 8142/18; נדחו בפס"ד שניתן ביום 1.6.20.

התוצאה היא שכל עוד לא נמסרה הודעה על שינוי מחזיק מטעם המערער, אזי רישומו כמחזיק בנכס הוא כדין.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב) המערער ישלם לכל משיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ (בסך הכל: 10,000 ₪).