ערעור מכוח תקנה 137(ב) נגד מי שלא ערער

בין המשיב 1 למשיבה 2 נתגלעה מחלוקת בשאלה האם ניתן להגיש ערעור מכוח תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן, בהתאמה: תקנות סדר הדין האזרחי ו-ערעור מכוח תקנה 137(ב)), היינו ערעור המוגש על-ידי משיב לערעור, אף כנגד מי שלא הגיש ערעור על פסק הדין.

...

הבדל זה בין ההסדרים מטה אף הוא את הכף לעבר המסקנה שלפיה ניתן להגיש ערעור מכוח תקנה 137(ב) נגד משיב שלא הגיש ערעור.

אם כן, הגעתי לכלל דעה כי אין להורות על מחיקתה של המשיבה 2 מן הערעור שהוגש על-ידי המשיב 1 מכוח תקנה 137(ב).

הבקשה נדחית.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מקובלת עלי עמדת המערער בע"א 2333/21 (להלן: המערער), כי מוצג "2" שצורף לכתב העירעור בע"א 4282/21 שהוגש על-ידי המערערת באותו ערעור (להלן: המדינה) מכוח תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין, אינו בגדר מיסמך "שהוגש והתקבל כדין בערכאה הקודמת". זאת, משום שמוצג זה (חוות דעת שנערכה בהליך דלמטה על ידי ד"ר טובי רסין) נפסל מפורשות מלשמש כראיה בהליך דלמטה וזאת בגדר פסק-דינה של כב' השופטת י' וילנר ברע"א 1941/19 אסותא – מרכזים רפואיים נ' פלוני (25.6.2021) (להלן: עניין אסותא).

העובדה שהמערער צירף את מוצג זה לכתב התביעה המתוקן שהגיש לבית משפט קמא אין בה כדי לשנות ממסקנה זו ולו מן הטעם שכתב התביעה המתוקן הוגש בטרם ניתן פסק-הדין בעיניין אסותא הנ"ל. גם העובדה שהמערער לא ביקש באופן פוזיטיבי ומפורש לתקן את כתב התביעה המתוקן לאחר מתן פסק-הדין בעיניין אסותא אין בה כדי להכשיר את צירוף המסמך כמוצג לאחר שנפסל מפורשות לשמש כראיה בפסק-הדין הנ"ל. אבהיר, כי לא נעלמו מעיניי טענות המדינה ביחס למוצג זה לרבות טענתה כי פסק-הדין בעיניין אסותא כלל לא היתמקד ביחסים שבין המדינה למערער אלא בזכויותיהם הדיוניות של המשיבים הפורמאליים.

טענות המדינה מופנות כנגד שתי חוות דעת מומחה שהוגשו בהליך דלמטה על ידי המשיבות הפורמאליות (משיבות מס' 3 ו-4 בע"א 2333/21) ושצורפו לערעור בע"א 2333/21.

...

העובדה שהמערער צירף את מוצג זה לכתב התביעה המתוקן שהגיש לבית משפט קמא אין בה כדי לשנות ממסקנה זו ולו מן הטעם שכתב התביעה המתוקן הוגש בטרם ניתן פסק-הדין בעניין אסותא הנ"ל. גם העובדה שהמערער לא ביקש באופן פוזיטיבי ומפורש לתקן את כתב התביעה המתוקן לאחר מתן פסק-הדין בעניין אסותא אין בה כדי להכשיר את צירוף המסמך כמוצג לאחר שנפסל מפורשות לשמש כראיה בפסק-הדין הנ"ל. אבהיר, כי לא נעלמו מעיניי טענות המדינה ביחס למוצג זה לרבות טענתה כי פסק-הדין בעניין אסותא כלל לא התמקד ביחסים שבין המדינה למערער אלא בזכויותיהם הדיוניות של המשיבים הפורמליים.

העובדה שהמערער הגיע לפשרה עם המשיבות הפורמליות בטרם נחקרו המומחים על חוות דעת אלה אין בה כדי למנוע מהמערער לצרפם לערעור מטעמו, שכן בסופו של דבר עסקינן בראיות שהוגשו והתקבלו כדין על ידי הערכאה הדיונית, ואין בנמצא כל החלטה שיפוטית מפורשת המורה על הוצאתם מהתיק ואף נראה כי בית המשפט קמא ביסס את פסק-דינו על חלקים מסוימים שנזכרו בחוות דעת אלה, כך על פי שיטת המדינה עצמה (וראו בהקשר זה טענת המדינה בסעיפים 3, 9.2 ו-17 בערעור בע"א 4282/21).

לנוכח האמור לעיל סבורני כי המדינה לא הייתה רשאית לצרף את מוצג "2" לערעור שהגישה ואף לא הייתה רשאית להתייחס לתוכנו בגוף הערעור (ראו סעיפים 2.3 ו-2.8 לגוף הערעור) וכן בתשובתה לערעור בע"א 2333/21 (וראו לעניין זה, הנחיה 7(ב)(3) להנחיות נשיאת בית המשפט העליון מיום 1.1.2021).

התוצאה היא שבקשת המערער בע"א 2333/21 מתקבלת במובן זה שהמזכירות תוציא מתיק המוצגים בע"א 4282/21 את מוצג מספר "2", והמערערת בע"א 4282/21 תגיש עד ליום 10.10.2021 ערעור מתוקן (בע"א 4282/21) ותשובה מתוקנת לערעור המערער (בע"א 2333/21) אשר אינם כוללים התייחסות לתוכנו של מוצג 2 (ויובהר כי ניתן כמובן לאזכר את עצם מתן פסק-הדין שניתן בעניין אסותא אשר בהמשך לו נפסל מוצג זה מלשמש כראיה).

בעקבות הגשת ערעור המשיב מטעם בעל-דין ב', ולנוכח הטענות שהועלו נגדו בעירעור זה, מעוניין גם בעל-דין ג' להגיש ערעור על פסק-הדין, מכוח תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין, וזאת במהלך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו ערעור המשיב שהגיש בעל-דין ב', או מיום השלמת הליכי הפקדת הערובה בו. האם ניתן לאפשר לבעל-דין ג' להגיש ערעור משיב מטעמו, בנסיבות אלה? היינו, האם תקנות סדר הדין מכירות באפשרות של הגשת ערעורי-משיב ב"שירשור"? זו הסוגייה הדיונית הטעונה הכרעה בהליך דנן.

תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין החליפה, למעשה, את תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין הקודמות), שקבעה כי משיב לערעור שלא הגיש ערעור עצמאי מטעמו זכאי להגיש "ערעור שכנגד" בתוך 30 ימים מן המועד שבו הומצא לו העירעור, הודעה בדבר הפקדת ערובה, או הודעה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר ביניהם.

...

אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי להשקפתי יש להשיב לשאלה זו בשלילה.

לנוכח האמור, סבורני כי הכף נוטה במובהק לעבר מסקנה פרשנית שלפיה הגשתו של ערעור-משיב לא מאפסת מחדש את מסגרת הזמנים להגשת ערעורי משיב נוספים.

ייטען הטוען, ובמידה לא מבוטלת של צדק, כי מסקנה פרשנית זו עשויה במקרים מסוימים לפגוע באופן ממשי בזכויותיו הדיוניות של בעל-דין, אשר חזית המחלוקת בערכאת הערעור נפתחה נגדו לראשונה רק בערעור-המשיב שהוגש על-ידי בעל-דין אחר, ולא בערעור העיקרי, כפי שארע בענייננו-שלנו.

עם זאת, מאחר שעלה בידו של יעקב להראות, כי ערעור-המשיב שהגישה האגודה פתח כנגדו לראשונה חזית מחלוקת בערכאת הערעור, שלא הייתה קיימת בערעור העיקרי, סבורני כי קמה הצדקה בנסיבות המקרה ליתן ליעקב הארכת מועד להגשת ערעור-משיב גם מטעמו כנגד פסק-הדין.

המבקשות נסמכות בין היתר על ההחלטה שניתנה בבש"א 9239/20 שרף יהושע ייזום פרויקטים בע"מ נ' כנ"ר מחוז תל אביב (6.1.2021), שם נקבע כי ההוראה בתקנות החדשות המאפשרת לבית המשפט לידון בבקשה כערעור אינה חלה על הליכים שהוגשו לפני יום התחולה.

כאן המקום להזכיר, כאמור, כי בתקנות החדשות ניתנה הזכות להגשת ערעור ראשי או ערעור עקרי למשיב, שהוגש נגדו ערעור וזאת ללא כל מיגבלה על נושא העירעור.

בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המבקשות לקיומה של מניעות הנובעת מהגשת הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור, שהוגשה לחלופין ותוך הפניית בית המשפט לקיומו של הליך זה. סיכום המשיב אינו זכאי להגיש ערעור לפי תקנה 137 (ב') לתקנות החדשות אך זכאי להגיש ערעור שכנגד מכוח תקנה 434 לתקנות הקודמות.

...

לסיכום, למשיב אין זכות להגשת ערעור מכוחה של תקנה 137 (ב) לתקנות החדשות.

במחלוקת שנפלה בין הצדדים מצאתי כי מתקיימת הזיקה הנדרשת בין הערעור לבין הערעור שכנגד ועל-כן דין הבקשה לסילוק הערעור, ככל שהוא ייראה כערעור שכנגד שהוגש מכוח התקנות הקודמות, על הסף להידחות.

לפיכך, כתב הערעור שהוגש ייראה כערעור שכנגד ובקשת המבקשות לסילוק הערעור על הסף – נדחית.

] האם ערעור לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות או התקנות) מחויב להיות בעל זיקה לערעור העקרי? האם ערעור מכוח תקנה 137(ב) האמורה יכול להיות מוגש רק נגד בעל הדין שהגיש את העירעור העקרי? אלה הן השאלות הטעונות הכרעה בעירעור זה המופנה נגד החלטת הרשמת ש' עבדיאן מיום 19.5.2022 בע"א 7733/21.

לפיכך, ככל שכותרות אלה יכולות לסייע בפרשנות של התקנה, ואמנם יכולות הן לסייע כאשר מובנה של התקנה אינו חד-משמעי, אנו למדים מכותרות אלה, שמדובר בתקנה זו בעירעור של בעל דין כנגד מי שהקדים וערער כלפיו על פסק הדין – כנגדו ולא כנגד בעל דין שלא ערער, ושאין הוא מבקש עוד כנגדו דבר והוא בחזקת משיב בהליך העירעור" (שם, עמ' 83-82; וראו גם למשל את דבריו של השופט י' זוסמן בע"א 175/69 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' מועלם, פ"ד כג(2) 816, 817 (1969)).

...

ולבסוף, באשר לטענת המערערת כי המסקנה לפיה משיב רשאי להגיש ערעור גם נגד בעל דין שלא הגיש ערעור עיקרי עשויה לתמרץ בעלי דין להגיש מראש ערעור עיקרי.

ברם, לשונה הרחבה של התקנה תוך ביטול המילה "שכנגד" והפיכת ערעורו של המשיב לערעור עצמאי; לצד היעדר האפשרות לנתק בין כלל הזיקה לבין כלל זהות הצדדים, מוליכים כל אלו למסקנה כי אין מנוס מתוצאה זו. ירצה מחוקק המשנה להבהיר את כוונתו באופן אחר, יתכבד ויעשה כן. סיכומו של דבר, כלל הזיקה וכלל זהות הצדדים אינם חלים על ערעור המוגש לפי תקנה 137(ב) לתקנות החדשות.

הערעור נדחה אפוא.