ערעור לעליון על מימוש משכנתא

כך, בבקשת מימוש המשכנתא (מיום 27.12.2010) סווג הנכס הממושכן כ-"דירת מגורים", אך במסמכים עוקבים, כגון ההחלטה על מינוי המשיבה 3 ככונסת נכסים (להלן: החלטת מינוי הכונסת), צוין "נכס הידוע כגוש 13985 חלקה 68 נחלה 68" (ההדגשה הוספה – י"ע), דהיינו: הנחלה כולה, ולא רק דירת המגורים שבתוכה.

הבקשה נדחתה ביום 19.9.2011 (החלטת כב' השופט י' זפט) (להלן: דחיית בקשת העיכוב), תוך שבית המשפט מציין כי המערערים "לא הראו סיכוי ממשי להצליח בתביעתם". כתימוכין למסקנתו הצביע בית המשפט, בין השאר, על העובדה כי בנספח להסכם ההלוואה מצוין נכס "ובו 5.0 חדרים בשטח של 168 מ"ר" (ההדגשה הוספה – י"ע), כלומר, שיעבוד הכולל את בית המגורים, ולא מוגבל לו. בית המשפט הוסיף כי הבית והנחלה הנם יחידה כלכלית שלא ניתן לממש בנפרד, ולכן "לא סביר לייחס לצדדים כוונה לערוך שעבוד חסר ערך שלא ניתן לממשו". בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטה זו, נדחתה בהחלטת השופטת (כתוארה אז) מ' נאור ביום 24.11.2011 (רע"א 8169/11), תוך שבית המשפט מציין בהחלטה כי אינו מביע עמדה בשאלה האם כוונת הצדדים הייתה לשעבד את הנחלה כולה או את בית המגורים בלבד, וכי טענות המערערים בנושא זה יתבררו במסגרת ההליך העקרי בבית המשפט המחוזי.

...

כפי שציין בית המשפט קמא, מסקנה זו מתבטאת בפסיקה ענפה המחילה חסינות שיפוטית על רשמי הוצאה לפועל (ראו, למשל: בר"ע (מחוזי י-ם) 2315-00 מדינת ישראל נ' פרידמן (12.3.2001); ע"א (מחוזי ת"א) 35684-10-11 מדינת ישראל נ' טוטיאן (10.7.2012); ת"א (השלום ת"א) 199207/02‏ יאיר.ש.שיווק נ' הבנק הבינלאומי הראשון (14.9.2005); ת"א (השלום ת"א) 176896-09 ירוחם נ' מדינת ישראל (26.10.2009)).

סופו של דבר, כי לרשם הוצאה לפועל עומדת חסינות מהותית על כל פעולה שבמסגרת תפקידו, ועל כן בצדק דחה בית המשפט קמא על הסף את התביעה נגד המשיבה.

סוף דבר: הערעור נדחה.

דיון והכרעה האם פסק דינו של כב' השופט גדעון גינת בתובענה הקודמת, שהורה על ביטולם של הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא, לאחר שהפך לחלוט בפסק דינו של בית המשפט העליון בעירעור, מהוה מעשה בית דין המונע דיון בתובענה זו לאכיפת הסכם הפשרה? ברור, שאין מניעה דיונית להגיש ולדון בתובענה זו, לאחר הדברים המפורשים של בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בעירעור.

כיוון שכך נידרש היה מהמבקש, כאמור לעיל, הסבר ברור ומשכנע לשאלה, מדוע תסכים המשיבה לחתום על הסכם הפשרה שנועד לסלק את חוב ההלוואה על דרך מימוש המשכנתא על דירת המגורים שלה? הסבר כזה לא נמצא, ולכן המסקנה המתבקשת מהראיות שנשמעו מתיישבת עם המסקנה העובדתית שנקבעה בפסק הדין שניתן בתובענה הקודמת.

...

כיוון שכך נדרש היה מהמבקש, כאמור לעיל, הסבר ברור ומשכנע לשאלה, מדוע תסכים המשיבה לחתום על הסכם הפשרה שנועד לסלק את חוב ההלוואה על דרך מימוש המשכנתא על דירת המגורים שלה? הסבר כזה לא נמצא, ולכן המסקנה המתבקשת מהראיות שנשמעו מתיישבת עם המסקנה העובדתית שנקבעה בפסק הדין שניתן בתובענה הקודמת.

מסקנה ותוצאה 22 המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שהמשיבה לא ידעה ולא הבינה שהיא חותמת על הסכם, הקושר אותה להלוואה שהיא נטלה כביכול (ושכבר בוטלה בפסק הדין הקודם), ושנועד לממש שטר משכנתא (שגם הוא בוטל בפסק הדין הקודם) לשם מכירת דירת מגוריה.

התוצאה: התובענה נדחית, ללא צו להוצאות.

והיה ולא די בכך, בא כוחו של לוזון דאז הצהיר לפרוטוקול אותו דיון, כך: "רק במידה ויידחה העירעור בעליון ופסק דינה של כבוד השופטת פלפל לא יבוטל, אזי את אותו סכום שאינו שנוי במחלוקת, אותו אנו נשלם, את הסך של כ-1.4 מליון ₪, בלי קשר לתביעה הזו שהיא תביעה מנופחת. ההצהרה שלי מרחיקת לכת ואני אחטוף עליה אחרי זה וזה בסדר" (ראו עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.2012, והחלטה על תיקון פרוטוקול).

על הודאה כגון זו של לוזון נאמר במשפט העברי "הודאת בעל דין כמאה עדים" (ראו מסכת בבא בתרא, פרק י, הלכה א) ומצאתי לנכון לסמוך את קביעותי ביחס לסכומים ששולמו בהליך מימוש המשכנתה על הסכומים המפורטים הנ"ל. יוזכר כי התובע טוען שיש לחייב את הנתבעים בתשלום 5/6 מתוך הסכום ששילם בגין פרעון ההלוואה, דהיינו סכום של 6,050,534 ₪, שנתקבל בהליך מימוש המשכנתה ובסך הכל - 4,742,112 ₪ בצירוף הפרישי ריבית והצמדה מיום הפרעון - 22.11.2007.

...

הנתבעים טוענים כי נושא חיובם בריבית הוכרע בפסק הדין החלקי, בו נדחתה תביעת צאיג בהקשר זה. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, שכן פסק הדין החלקי מתייחס אך לתביעת התובע לתשלום הריביות ששילם בגין ההלוואה עד למועד התביעה, כך: "אשר לעתירה להשבת 5/6 מסכום הריביות ששילם מר צאיג בגין ההלוואה, למרות שצורפו לתצהירו העתקי מסמכים המעידים על תשלומים בסכומים שונים לחשבון בבנק דיסקונט (נספח נג' ל-ת/7) לא הוכח כי מדובר בתשלומי ריביות בגין ההלוואה ולפיכך אני דוחה את תביעת ההשבה" (עמ' 27 לפסק הדין החלקי) בתובענה זו, להבדיל מנבכי ההליך הקודם, התובע עותר לחייב את הנתבעים בתשלום הריביות וההוצאות ששולמו לבנק לאחר הגשת התובענה בהליך הקודם.

סוף דבר לאור המקובץ, התביעה מתקבלת במובן זה שאני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לתובע 5/6 מהסכום שנתקבל ממכירת הנכס שמומש, דהיינו 5/6 מסכום של 6,050,534 ₪, בתוספת הפרשי ריבית הצמדה כדין מיום הגשת התובענה.

לאור אלו, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאותיו של צאיג, כולל שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 90,000 ₪.

המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון על פסה"ד מיום 1.12.11 במסגרת ע"א 517/12.

תביעה זו מוגשת ישירות נגד אוחיון בנגוד להסכמות המפורשות לפיהן לא יפעל המשיב כנגדו בטרם ימצה את ההליכים למימוש הנכס וביהמ"ש מתבקש לסלק את התביעה מטעם זה. השהוי הממושך של המשיב בהליכי המימוש רוקן מתוכן את הבטוחה באשר לא נותר כל ערך למשכנתא מדרגה שניה והמבקש לא יוכל להפרע בגין נזקיו ככל שיהיה עליו לשלם למשיב- ומקים השתק ומניעה משפטית בהגשת התובענה דנן.

...

יחד עם זאת, לא ניתן לומר בשלב זה כי מדובר בטענת הגנה שאינה אפשרית, וכי אין כל סיכוי שהוא להוכיחה בעתיד ועל כן, אין מנוס ממתן רשות להתגונן גם בגינה.

לסיכום: לאור השתלשלות העניינים וההליכים המשפטיים שהתנהלו עד כה בעניינם של הצדדים, כאשר חלקם הגדול כבר נדון בשתי ערכאות ובימ"ש העליון הכריע לטובתו של המשיב, נראה כי המבקשים יצטרכו לעמול קשה לצורך הוכחת טענותיהם.

החלטתי זו ניתנת במסגרת תפקידי כרשמת.

המשיב פירט כי במסגרת הליך פשיטת רגל של אחי המערערת, נדונו משכנתות שנרשמו לטובת חברת נפקו סטאר שפתחה תיק הוצאה לפועל לביצוען בשנת 2012.

על פני הדברים, אין בקביעה זו של בית המשפט העליון קביעה כלשהי בדבר סמכותו של בית המשפט בפשיטת רגל לפי סעיף 178 (ג) אלא קביעה שאיחוד ההליכים לא גרם עוות דין ולא פגע בזכויות המערערת ולכן ערכאת העירעור לא תתערב בו. אזכיר בענין זה, שלרשם ההוצאה לפועל אין שום סמכויות שיפוטיות בקשר למימוש מישכון, אלא רק סמכות לקבוע כיצד לבצע מישכון, שדינו כפסק דין.

...

על פי כל האמור, אני דוחה את הערעור על החלטת הרשמת מיום 10.7.22.

לפיכך, אני דוחה את הערעור.

לפיכך אני מחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות הערעור בסך 5,000 ₪.