באותו המקרה נפסק בגין רכיב כאב וסבל סך של 500,000 ₪ לשניים מהתובעים, 400,000 ₪ לשני תובעים נוספים וסך של 350,000 ₪ לתובע החמשי, כאשר נפסק בעיניין זה כי –
"הפסיקה לעניין כאב וסבל בגין נזקים כתוצאה מפגיעה מינית, אכן מגוונת, בהיבט סכומי הפצוי שנפסקו. יש לפסוק את הפצוי בראש נזק זה, על דרך האומדן, בהתייחס למידע שבפני בית המשפט מתוך כתב האישום, הכרעת הדין, ותסקירי קורבנות העבירה, באשר לטיב הפגיעות, משכן, והסבל שגרמו לתובעים - מידע שהנו כמובן חלקי וכללי. לעניין זה, יש כמובן לקחת בחשבון את משך התקופה שבמהלכה פגע הנתבע בתובעות ובתובעים, את תדירות המעשים ואת טיבם, כעולה מכתב האישום ומהכרעת הדין, וביחס לתובעות מס' 1 ו – 2, גם את הנכות הצמיתה שנגרמה לכל אחת מהן, ואת סבלן ונזקיהן כפי שעולים מתסקירי קרבנות העבירה."
עוד לענין זה יפים הדברים שנפסקו בע"א 8195/09 פלוני ז"ל נ' פלונית [פורסם בנבו] (20.09.2015):
"במעשים מהסוג שביצע המערער במשיבה 1 טמונים – מעצם טבעם – פגיעה קשה בכבודו של האדם, כאב, סבל ועלבון. עמד על כך בהקשר דומה השופט (כתוארו אז) מ' חשין ז"ל ב-ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 329 (2000), בציינו כך: "עבירת האינוס נועדה ובאה להגן על רבונות האשה על גופה, על כבודה של האשה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על הָאֲנִי... פלישה שלא-בהיתר לגופה של אשה, לגופו של אדם, משפילה היא – משפילה ומדכאת; כואבת היא, כואבת-במאוד; פוגעת היא – פגיעה חדה וכואבת; מעליבה היא – והעלבון עמוק וצורב. נרמס הָאֲנִי, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד. קשה היא שבעתיים הפגיעה כאשר המעשים מבוצעים בקטינה על ידי בן מישפחה קרוב. ראו הדברים הבאים שכתב על כגון דא השופט א' א' לוי ב-ע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.7.2007), המתאימים, בשינויים המחויבים, גם לענייננו: "המערער, בדרך מרושעת, חסרת רחמים ומעוררת שאט נפש, עשק את ילדותה של בתו, גזל ממנה את נעוריה, וגזר עליה חיים מיוסרים אשר ילוו אותה עוד שנים רבות. עבירות מין באישה הן עבירות קשות באשר לא רק פגיעה פיסית גלומה בהן, אלא גם פגיעה נפשית ורמיסת כבודה של הקורבן כאדם. קשות שבעתיים הן עבירות מין המתבצעות בתוך מישפחה, ובמיוחד כאשר אב מבצען בבתו, בשר מבשרו".
סקירת הפסיקה העוסקת בפצוי בגין כאב וסבל במקרים של פגיעה מינית, מעלה כי גובה הפצוי בגין ראש הנזק של כאב עומד ברוב המקרים על מאות אלפי שקלים.
דעתו של הנשיא ברק היא כי עקרונות היסוד יוזרמו למשפט הפרטי וליחסים בין פרט למישנהו באמצעות כלים מהמשפט הפרטי במרכזם עומדים עקרונות תום-הלב ותקנת הציבור בדיני החוזים, עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה בדיני הנזיקין ("הזרמה אמצעית, תחולה עקיפה").
אמר בית המשפט העליון, בע"פ 2215/94 פלוני נ' מדינת ישראל (פמ"מ – 18.06.1995) כך:
"כאמור, הוכח במידה ראויה כי למתלוננת נגרמו נזקים פיזיים ונפשיים שהצריכו טפול רפואי במשך תקופה ארוכה. התביעה ביקשה לחייב את המערער בפיצויים. בית משפט קמא לא נעתר לבקשה זו וציין כי המערערת זכאית להגיש תביעת נזיקין אם רצונה בכך. ספק בעיני אם תעשה כן לאור העימות הכרוך בכך עם המערער ולאור כל מה שהליך כזה עשוי לידרוש ממנה. אין הזכות להגיש תביעת נזיקין מוציאה את האפשרות לפסוק פיצויים בהליך הפלילי במקרים המתאימים. מקרה זה נראה לי מתאים לכך. מובן שאם יוגש הליך אזרחי ינוכה סכום הפיצויים שנפסק בהליך הפלילי, מזה שעשוי להיפסק בהליך האזרחי".
כך עולה גם מע"פ 1434/10 פלוני נ' מדינת ישראל (פמ"מ – 26.10.2010).
המעיין ברע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, סב(2) 802 (פמ"מ – 08.08.2007) ימצא שם כך:
"אשר לבקשת המדינה, בפסיקה אומצה גישה לפיה הליך הפצוי למתלונן לפי ס' 77 הנו בעל מאפיינים אזרחיים, אלא ששילוב הוראת הפצוי בחוק העונשין מוסיף לה גם היבטים בעלי פן עונשי-חברתי, לכן סעיף זה משלב מאפיינים אזרחיים ועונשיים יחד. תכליות אזרחיות יחד עם תכליות מהתחום הפלילי. תכלית נוספת היא כי, בין אם מדובר בהוראה עונשית ובין אם בהוראה אזרחית, הרי שנועדה היא ראשית לכל לסייע לקורבנות העבירה. בפרשנותו וביישומו של ס' 77 לחוק יש לתת את הדעת למורכבות זו, כאשר לעיתים יגברו ההיבטים הראשונים ולעיתים האחרונים, בהתאם להקשר ולנסיבות."
אמור כי, בחריג יכול והפיצוי הפלילי לא ינוכה מן הפצוי האזרחי, ואולם המקרה שלפניי אינו חריג דיו לסטות מקוו הפסיקה העקרי של בית המשפט העליון, שהרי גם הפצוי הפלילי אינו אלא פיצוי "על החשבון".
האם צריך להכריע מחדש באחריות הנתבע
הבה נזכיר כי המונח המשפטי הנוגע לטענות הנתבע בעיניין זה הוא "תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים".
למעשה, לנפגע עבירה קיימת זכות הבחירה בין שני מסלולים, בירור התובענה בפני בית המשפט שדן בהליך הפלילי בתוך 90 ימים מיום שפסק הדין "הפלילי" הפך חלוט, או הגשת תובענה אזרחית בפני בית משפט "רגיל", לאמור שאינו פלילי וזאת במועד ובזמן הנוחים לו במיתחם דיני ההתיישנות.
.
על ההוצאות
כך אמר בית המשפט העליון, אגב רע"א 7650/20 MAGIC SOFTWARE ENTERPRISES LTD נ' פאיירפלאי בע"מ (פמ"מ – 28.12.2020) :
"שנית, הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חויב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט (ראו פרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ותקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018) (להלן : התקנות החדשות)). נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להמנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה (ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן משרד עורכי דין, פסקה 76 [פורסם בנבו] (28.2.2018)). עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. הדירה לסבירות ומידתיות ההוצאות באה למנוע מצב שבו הוצאות גבוהות יתר על המידה שיוטלו יביאו להרתעת יתר של בעלי הדין, ליצירת חוסר שויון, ייקור של ההליכים המשפטיים ולפגיעה בזכות הגישה לערכאות (ע"א 2617/00 מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתיכנון ובנייה, נצרת עילית, פ"ד ס(1) 612(2005)). פסיקת הוצאות משפט מיועדות איפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב.
...
"
קובע אני את דרגת הנכות הצריכה קביעה בגובה 25% כנכות צמיתה.
אחזור ואומר כי הפסקה זמנית של טיפולים אינה ערובה כי אלו יחודשו בעתיד, מה גם שנחה דעתי כי טיפולים כאמור הם בבחינת דרוש.
סוף דבר
הנתבע ישלם לתובעת סך 2,139,500 ₪ ועל סך זה יוסיף פסיקת הוצאות בגובה 150,000 ₪, ובסה"כ - 2,289,500 ₪.
