ערעור למחוזי בעניין צו סגירה לעסק

העותר לא פרס בפני בית המשפט את מלוא הנתונים העובדתיים הרלוואנטיים, לרבות העובדה שהוגש נגדו כתב אישום בגין הפעלת עסק ללא רישיון וללא היתר, וכן העובדה שבשנת 2020 ניהל הליך בעיניין צו סגירה לעסק שהוצא ע"י משרד הבריאות.

(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית); מיום 8.8.2005 תיקון מס' 15 ס"ח תשס"ה מס' 2020 מיום 8.8.2005 עמ' 738 (ה"ח 77) (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית); (2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מנהלי); (3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית); (4) ענין מנהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מנהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק".

כך באופן כללי וכך גם בעינייני תיכנון ובנייה (ראו: עע"מ 1044-21 אבו פרג' נ' ועדת המשנה להתויות בועדה המחוזית לתיכנון ולבניה חיפה, פיסקה 9 והאסמכתאות שם (1.8.2021); עע"מ 6937/11 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה דרום השרון נ' רחל שטרית (19.2.2013); עע"מ 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ (20.10.2010); בג"צ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתיכנון ובניה, משרד הפנים, 23.3.2011).

...

טענות המשיבה 1/המועצה דין העתירה להידחות על הסף ולגופה.

אני מחייב את העותר לשלם למשיבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעורים מופחתים, זאת בשים לב לנסיבותיו האישיות של העותר, כדלהלן: למשיבה 1 – סך 3,000 ₪ למשיבות 2 ו- 4 – סך 5,000 ₪ למשיבה 3 – סך 3,000 ₪.

אני מורה על העברת סכומי ההוצאות הנ"ל מסכום הפיקדון שהפקיד העותר בקופת בית המשפט, ועל החזרת היתרה לעותר באמצעות בא-כוחו.

בהינתן התוצאה אליה הגעתי כאמור, אני מורה על ביטול צו הביניים מיום 5.4.2021.

על פי עובדות כתב האישום הנאשם ניהל עסק למכירת חומרי ביניין ואחסנתם בשטח של 1800 מ"ר. במסגרת הליך קודם כנגד העסק ניתן כנגד הנאשם צו סגירה לעסק שאמור היה להכנס לתוקף ב 30.9.2006.

ב"כ המאשימה הפניתה להליכים פלילים שהתנהלו כנגד הנאשם בנוגע לעסק בהם הורשע בעבירות זהות לאלו המיוחסות לו בהליך זה. בהליך הראשון שמספרו 02/07/0008741 נגזרו בתאריך 13/5/2010 עונש קנס בסך 25,000 ₪, מאסר מותנה במשך 3 חודשים לתקופה של שנתיים שלא יעבור עבירה של הפרת צו והתחייבות כספית על סך 26,000 ₪ למשך שנתיים שלא יעבור עבירה בה הורשע.

רע"פ 1483/14 מוזס מסעדה שותפות כללית נ' עריית ת"א – בהליך זה נדחתה בקשת רשות ערעור על גזר דין שהיתקבל בעירעור בבית המשפט המחוזי.

...

ככל שנוגע לע"פ 10594-07-14 ארזים נ' המשרד לאיכות הסביבה ת"א שהוצג לי על ידי ב"כ המאשימה אני סבור קשה לגזור ממנו לעננינו.

לסיכום לאחר עיון בפסיקה , ומתן דגש על הנסיבות החריגות לטעמי לחומרה שיש בהן כדי להקרין על המתחם, אני מוצא שמתחם הקנס הראוי נע בין 50,000 ₪ ל- 120,000 ₪.

לסיכום, לאחר שבחנתי את נסיבות העבירה , מתחם הענישה הראוי ונסיבות הנאשם אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: .

בבית המשפט העליון רע"פ 2150/23 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקש: ארתור קוזנצוב נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - משטרת ישראל 2. עריית תל אביב יפו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 06.03.2023 בע"ח 64583-02-23 בשם המבקש: עו"ד רלי אבישר רווה ][]החלטה

בהתאם ניתן ללמוד כי סעיף 16(3), שעניינו צו סגירה שמופנה כלפי העסק, ולא כלפי בעל העסק, לא נועד אך למקרים של העברה פיקטיבית לצד שלישי, אלא גם למקרים של העברה בתום לב. גישה זו באה לידי ביטוי בפסיקת הערכאות הדיוניות, ראו למשל: עפ"א (מחוזי ת"א) 29857-01-12 מדינת ישראל נ' דין, פסקה 8 (29.02.2012); רע"ס (שלום ירושלים) 64194-10-15 מוסטפא נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (07.02.2022)).

...

על חוק רישוי עסקים בכלל ועל סעיף 16(3) בפרט כפי שיובהר להלן, לאחר עיון סבורני כי דינן של טענות המבקש הנוגעות לפרשנות בית המשפט המחוזי את חוק רישוי עסקים, ואת סעיף 16(3) בפרט – להידחות.

לאור כל האמור לעיל, הן במישור המהותי הן במישור הדיוני – לא מצאתי כי למבקש נגרם עיוות דין כלשהו, לבטח לא באופן המצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

בראי כל אלה, סבורני, כי בקשתו של המבקש לפני בית המשפט לעניינים מקומיים – לוקה בחוסר תום לב ואי ניקיון כפיים; וכידוע, חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים, די בהם כדי להביא לדחיית בקשה למתן רשות ערעור ממילא (השוו: רע"פ 6954/21 חיר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מרכזי, פסקה 12 (20.10.2021); רע"פ 7573/19 מוסא נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה משרד האוצר, פסקה 3 (19.11.2019)).

הבקשה נדחית בזאת.

עוד טענה המשיבה כי טענותיו העיקריות של המבקש מקורן בהסתמכות מוטעית על החלטה של בית משפט שלום בעיניין חמו אשר שונתה לאחר מכן בערכאת העירעור, ומהתעלמותו מהלכות עדכניות, לרבות של ביהמ"ש העליון בפסקי הדין ברע"פ 3634/22 מזפר נ' מדינת ישראל (17.7.22) (להלן – עניין מזפר) בעיניין קירשנר – עפמ"ק (מרכז) 58373-06-21 קירשנר נ' מועצה מקומית גדרה ורע"פ 5900/21 קירשנר נ' מ"י (30.8.21) בהם נקבע כי לצורך הוצאת צו סגירה לפי סעיף 22ב די בכך שעסק טעון רשוי פועל ללא רישיון ואין צורך בהוכחת תנאים נוספים כגון מסוכנות, וכן כי נידרשת הוכחה באמצעות ראיות מנהליות.

בעצ"מ (מחוזי מרכז) 39550-07-20 משטרת ישראל-מחוז מרכז נ' חמו (נבו 10.09.2020)‏‏ אשר קדם להחלטת בית המשפט העליון בעיניין מזפר, קבע כב' השופט א' יעקב (הדגשות הוספו): "על פי נוסחו של הסעיף, כל שנידרש ממבקש הצוו הוא להראות שלבית העסק אין רישיון. לטעמי, לא די בכך. מדובר בצו הפוגע קשות בזכות החוקתית של חופש העיסוק וכאשר מדובר בפגיעה כה חמורה, צריך בית המשפט להשתכנע שמדובר בבית עסק המתנהל עת ארוכה ללא רישיון, מבלי שבעלי העסק פנו ובקשו רישיון והרשות התריעה בפניהם בעיניין זה, או שהם פנו והודע להם שבקשתם למתן רישיון נדחתה, שניתן להם זמן להשלים דרישות כאלה ואחרות של הרשות ושהרשות התריעה בפניהם שהיה והעניינים לא יוסדרו ייסגר בית העסק שלהם.  בכל המקרים הללו יכולה הרשות לפעול לפי סעיף 22ב' ולבקש מבית המשפט סעד בגידרו. עוד צריך בית המשפט להשתכנע שאין כל סיכוי שבעתיד הנראה לעין ניתן יהיה לקבל רישיון עסק לאותו בית עסק. מובן שלא מדובר ברשימה סגורה וניתן להוסיף עליה ולגרוע ממנה בכל מקרה על פי נסיבותיו." בעניינינו, מדובר במוסך הפועל לאורך שנים ללא רישיון עסק, בהיעדר הרישיונות הנדרשים על ידי משרד התחבורה והעבודה ומבלי שהמבקש הגיש אי פעם בקשה לרישיון עסק.

...

לסיכום, עתר המבקש לקיום דיון בבקשתו ולהורות על עיכוב ביצוע הצו עד לקיום דיון בבקשה.

חרף כל זאת, בית המשפט נכון היה לקיים דיון במעמד הצדדים ואף נעתר לבקשה לזמן את העד – מר כמאל עתאמנה, חרף הגשתה 'ברגע האחרון' בסמוך למועד הדיון.

בית המשפט העליון עמד לא אחת על כך שאין מקום ליתן סעד לבעלי עסקים הפועלים בחוסר ניקיון כפיים, כפי שנקבע זה מכבר בבג"ץ 609/75 מתתיהו ישראלי נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, ל(2) 304 (1976): "נראה לנו כי בכל מקרה של פתיחת עסק או המשכת ניהולו שלא כדין, יש לסרב להושיט סעד לבעל עסק כזה הפונה אלינו, אפילו סגר בינתיים את העסק לשם הכשרת פנייתו אלינו, ורק במקרים נדירים ביותר ומאד מיוחדים נרשה לעצמנו לנהוג לפנים משורת הדין הזה. לפי האמור לעיל, המקרה שלפנינו ודאי שאיננו כזה. העותר פתח את העסק והמשיך לנהלו ביודעין ובמתכוון שלא כדין." וכן ראו: עע"מ 4525/06 רשואן נ' משרד הפנים (2.7.2006); עע"מ 8087/05 אזולאי נ' מנהלת מחלקת רישוי עסקים עיריית חולון (8.8.06); ולאחרונה רע"פ 77/23 גלובל גרין גרופ נ' ירקוני (26.2.23) שם קבע כב' השופט אלרון (ההדגשה הוספה): "בפי המבקשים טענות על עיוות דין שנגרם להם כתוצאה מביצוע הצו, זאת בעוד שהתנהלותם מלמדת על זלזול עמוק כלפי החלטות הרשויות ובתי המשפט – בבחינת 'טובל ושרץ בידו'... במקרים המתאימים, התנהלות שכזו עלולה לעלות כדי חוסר ניקיון כפיים באופן המשליך על בחינת טענות המבקשים והשלכותיהן, ואשר עשוי בנסיבות המתאימות להוות כטעם לדחיית הבקשה על הסף" נוכח הזלזול שהפגין המבקש כלפי החלטות בית המשפט וגורמי אכיפת החוק, העולה כדי חוסר ניקיון כפיים כאמור, אינני מוצאת להיעתר לבקשת המבקש לקבוע מועד חלופי לדיון בבקשה.

בית המשפט המחוזי דחה את העירעור שהגישה המישטרה, תוך שהוא קובע כי המישטרה לא הצליחה לעמוד בהוכחת התנאים הנדרשים להפעלת הסמכות שבסעיף 22ב לחוק רשוי עסקים.

לשיטתה של המישטרה, היא כעת פעלה על פי אמות המידה שנקבעו בבית המשפט המחוזי בעיניין צו הסגירה שפוטי, קרי: הודיעה לבעלי העסק הרשומים כי אין בידם רישיון עסק וכי בכוונתה לפעול לסגירת העסק בהתאם לסעיף 22ב לחוק רשוי עסקים.

...

עיקר טענות המשיבות דין העתירה להיות מסולקת על הסף.

בנסיבות אלה, אני סבור שהחלטת המשטרה התקבלה כדין וממילא החלטת רשות הרישוי אשר מתבססת על עמדת המשטרה אף היא תקינה ובגדר השיקולים שנקבעו בחוק רישוי עסקים.

סיכומו של דבר - דין העתירה להידחות.

בהתחשב בהיקף ההליך, בהיקף הטיעון מצד המשיבות ובשים לב בתוצאה, אני מחייב את העותרות לשאת בשכר טרחת ב"כ רשות הרישוי בסך 5,000 ₪ וכן מחייבן לשאת בשכר טרחת ב"כ המשטרה בסך 10,000 ₪.