ערעור לועדת ערר על החלטת רשות מקומית בנוגע לביוב

בתי הדין המנהליים שעל־יד בית משפט השלום בירושליםועדת ערעור מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב–1962 ו"ע 44845-03-19 גבעת יערים נ' מועצה אזורית מטה יהודה בפני כבוד השופט אמיר דהאן, אב"ד העוררים תושבי מושב גבעת יערים המשיבה מועצה אזורית מטה יהודה לעוררים: עו"ד אורן ששון; עו"ד אריאל צדוק למשיבה: עו"ד רועי לנדאו פסק דין

זוהי הכרעה בטענות מקדמיות בערר ביוב לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב–1962 (להלן: חוק הביוב) בעיניין הנשמע על פי חוק בבית דין מינהלי שהוא ועדת ערר על פי חוק הביוב (להלן : בית הדין) השאלה המרכזית שבפסק־דין זה נוגעת להגדרה המדויקת של ארוע המס בהיטל ביוב, והוא הארוע אשר מחל את מירוץ ההתיישנות או השהוי.

בע"א 1842/97 עריית רמת־גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת־גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15, 35 (2000) (להלן: פרשת מנחמי (2000)) הגדיר בית־המשפט העליון את התהליך כמן מרוץ שליחים הדוק ומוקפד שבו כל שלב מתנה את השלב שאחריו: "למדנו מכל אלה, כי חוק הביוב נגזר ונתפר בדקדקנות ובהדיקות, משל היה מרוץ שליחים [...] בנסוח משפטי ייאמר, כי החזקת המקל ביד – והעברתו מיד ליד בדרך שנקבעה – גם ההחזקה גם ההעברה יסודות קונסטיטוטיביים הם במרוץ, ובהיעדרם לא יהא המרוץ מרוץ כדין." בהמשך (עמ' 45) מיפרט בית־המשפט את מהלך הדברים: "[...] סדר של חוליה־שלובה־בחוליה; בראשית מחליטה ערייה להתקין ביוב; לאחר ההחלטה מוסרת הערייה לבעלי כל נכס שהביוב ישמש אותו הודעה על התקנת הביוב (סעיף 16 לחוק); ההודעה מחייבת את בעלי הנכסים בהיטל (סעיף 17 לחוק); ראש־המועצה מוסר לבעלי הנכסים החייבים בהיטל דרישת תשלום (סעיף 28 לחוק); בעל נכס הרואה עצמו נפגע על־ידי דרישת תשלום רשאי לערור עליה לפני ועדת ערר". הדקדקנות וההדיקות נידרשות כמשקל־נגד לחופש הגדול שמקנה החוק לרשות המקומית, וכלשונו של בית־המשפט העליון (שם): "בעל נכסים, קולו יישמע בקושי בכל ההליכים כולם: גם בהחלטה להתקין ביוב וגם בהתקנת הביוב גופה. הערייה היא כימעט כול־יכולה, וזכותו של היחיד לתקוף החלטה מהחלטותיה בעיניין זה, זכות מצומצמת היא במאוד. ואולם דוקא מיעוט זכותו [...] חובה היא המוטלת עלינו לדקדק בקלה כבחמורה, ושלא לחייב בעל נכס בהיטל אלא אם קיימה הערייה בדקדקנות חובות המוטלות עליה בחוק כלפיו". רקע והליכים קודמים באמצע שנת 2014 פנתה המשיבה לעוררים 110-2, תושבי מושב גבעת יערים שבפרוזדור ירושלים (להלן: המושב) בדרישה לתשלום היטל ביוב.

...

בית הדין קובע מכאן את המסקנה המשפטית כי החובה החוקית למשלוח הודעות על־פי סעיף 16 לחוק החלה עוד בשנות התשעים, עם ההחלטה על התקנה על כול שלב.

״ (שם, פס׳ 12) קצין התגמולים טוען איפוא כי ההסדר שלפנינו דומה להסדר הנוגע לערעור על החלטות בית הדין לחוזים אחידים (שנידון בעיניין גרנות) ולהסדר הנוגע לערעור על החלטות ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) (שנידון בעיניין ממן), וכי בתכלית חוק הנכים אין כדי למנוע את האפשרות להשיג על החלטות ביניים של ועדת הערעורים בדרך של בקשת רשות ערעור לפי סעיף 45(ד) לחוק בתי דין מנהליים, שעה שאפשרות זו אינה מעוררת קושי מיוחד ויוצא דופן.

...

המשיב טוען כי אין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור.

לשיטתי, הלכה זו יפה לעניינם של הליכים אשר מתקיימים במסגרתו של חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962, הא ותו לא. סבורני אפוא, כי טוב נעשה אם נפרש את האמור בסעיף 34(א) לחוק התגמולים לפי לשונו, לפי הקשרו ולפי תכליתו, כפי שהמחוקק ראה אותם.

סבורני כי בקבעו את אשר קבע בסעיף 34(א) לחוק התגמולים, המחוקק אכן נתן את דעתו על כל סוגי ההחלטות של הוועדה.

תחולתו של הסדר כללי זה נשללה לפי פקודתו של סעיף 4(ג) לחוק בתי דין מינהליים, אשר קובעת כי "לא תחול הוראה של חוק זה על בית דין אם קיימת בחוק אחר הוראה לאותו עניין החלה על אותו בית דין". סבורני, כי גם משיקולי יעילות לא נוכל לייחס למחוקק כוונה לפתוח פתח לערעורי ביניים על החלטותיה של ועדת הערעורים אשר פועלת במסגרתו של חוק התגמולים.

סעיף 10 של חוק תאגידי מים וביוב, שכותרתו "העברת זכויות וחובות להפעלת המערכות ולמתן השירותים" קובע: "רשות מקומית שהקימה חברה, לבדה או יחד עם רשויות מקומיות אחרות, תעביר לחברה את זכויותיה וסמכויותיה לפי הסכמים, התקשרויות ועיסקאות (בסעיף זה - הסכמים) בכל הנוגע להפעלת מערכות המים והביוב ולמתן שירותי המים והביוב ערב יום תחילת פעילות החברה; מיום תחילת פעילות החברה, יהיו הזכויות והסמכויות כאמור נתונות לחברה, והחובות וההתחייבויות המוטלות על הרשות המקומית לפי ההסכמים יהיו מוטלות על החברה, והיא תבוא במקום הרשות המקומית לכל דבר, על אף האמור בכל חוזה ובדיני המחאת חיובים." (ההדגשה שלי – י.ג.) לכאורה, פרשנותו של סעיף זה פשוטה וחד משמעית, והיא כי מיום תחילת פעילות תאגיד המים והביוב, אין מוסמכת הרשות שהקימה את התאגיד (או הייתה שותפה להקמתו עם רשויות מקומיות נוספות) להמשיך לגבות חובות לגבי משק מים וביוב, שכן מיום זה "הזכויות והסמכויות כאמור נתונות לחברה... והיא תבוא במקום הרשות המקומית לכל דבר, על אף האמור בכל חוזה ובדיני המחאת חיובים". בעוד סעיף 10 עוסק באופן כללי בהעברת הזכויות, הסמכויות, החובות וההתחייבויות מהרשות המקומית לתאגיד המים והביוב, עוסק סעיף 139 של החוק מפורשות בהטלה וגביה של תשלומי חובה בקשר לאספקת שירותי מים וביוב: "החל ביום תחילת פעילות החברה, למעט חברת ביוב, תהיה כל אחת מן הרשויות המקומיות שבתחום החברה (להלן – הרשות המקומית) משוחררת מחובותיה לאספקת שירותי מים ושרותי ביוב וכן מחובותיה לבצוע פעילות נוספת שהיא העבירה לחברה, ויינטלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם ולהטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם; ואולם אין בכך כדי לגרוע מחובות הרשות המקומית כבעלת מניות בחברה." (ההדגשה שלי – י.ג.) מלשון סעיף זה עולה, שהרשות המקומית אינה רשאית לגבות כלל תשלומי חובה בקשר למים וביוב, כאשר הסעיף אינו מבחין בין גביית תשלומי חובה שנוצרו טרם הקמת התאגיד לבין אלה שנוצרו לאחר מכן, ונראה שהוא מתייחס גם לתשלומים שהוצאו, וטרם נגבו, עובר להקמת התאגיד, שכן הסעיף נוקט בלשון "ויינטלו" גם לגבי "(ול)הטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם". ב-עמ"נ (מחוזי ת"א) 32515-04-12 עריית הרצליה נ' התעשייה הצבאית לישראל בע"מ (23.10.2014), המדובר היה בערעורים על החלטת וועדת ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962, שנגעה, בין היתר, לשאלה: האם עומדת לרשות המקומית הזכות לגבות לכיסה היטל ביוב בגין עבודות אותן ביצעה ערב כניסתו לתוקף של חוק תאגידי מים וביוב? כב' השופט א' בכר כתב בעיניין זה (שם, בפסקה 27): "מאחר ומלוא זכויות וחובות הרשות המקומית בתחום משק המים והביוב, לרבות נכסיה, עובר לתאגיד מיום הקמתו, כי אז הזכות להוציא דרישות תשלום כמו גם זכות הגביה, באשר לתביעות שהיו קיימות ערב הקמת התאגיד, כמו גם ביחס לתביעות שעילתן ערב הקמת התאגיד, כל אלה שייכים לתאגיד עצמו. הוא שילם בגינם תמורה מלאה, בהיעדר אסמכתא אחרת, ומכאן שהנו זכאי להפקיד בקופתו גם תשלומים שישולמו בגין הוצאות שהוציאה הרשות המקומית בעבר. כל דרך חשיבה אחרת תביא לכך שתמצא הרשות המקומית זוכה פעמיים, פעם אחת בשל קבלת תמורה בגין כל אותם מיתקני ביוב ומים מהתאגיד, ופעם שניה בשל חיובים אותם היא גובה מהציבור כבנסיבות דנן...

...

סיכומו של דבר: התקיימו בענייננו התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לעניין אישורה של התובענה כתובענה ייצוגית כנגד המשיבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

אני קובע את קדם המשפט בתובענה הייצוגית לתאריך 10.9.2019 שעה 11:00.

כמו כן, בהתאם להודעת ב"כ המבקש מיום 18.4.2019, לפיה אין הוא עותר לסעד כנגד התאגיד (המשיבה מס' 2), ונוכח הסכמת ב"כ המבקש וב"כ התאגיד, אני קובע שהתאגיד יהיה משיב פורמאלי בהליך זה. התיק יובא לעיוני ביום 22.7.2019 לעיון בשתי ההודעות שיש לפרסם בדבר אישור הגשת התובענה כייצוגית.

פרק 3 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962, שכותרתו "היטל ביוב ואגרת ביוב", קבע בסעיפים 28, 30 ו- 31 כך: "28. ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששמשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות.

העורר והרשות המקומית רשאים לערער על החלטת ועדת הערר לפני בית משפט לעניינים מינהליים; אין לערער על החלטת בית משפט לעניינים מינהליים בעירעור כאמור אלא ברשות בית המשפט ובנקודה משפטית בלבד".

טענת המבקשת בעיניין היטלי הביוב מנוסחת כטענה להיעדר סמכות עניינית, אלא שבפועל מדובר בטענה של אי מיצוי ההליכים במסלול המינהלי.

...

בתגובת המשיבים לבקשה נטען כך: יש לדחות את הבקשה, מן הטעם שהיא הוגשה ללא תצהיר תומך.

טענת ההתיישנות איני מקבל את טענת המבקשת שיש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו המשיבים החלו לשלם את היטלי הפיתוח בתשלומים, ולטעמי יש למנות את תקופת ההתיישנות לכל תשלום בנפרד מהמועד שבו הוא שולם.

סך זה, בצירוף הפרשי השערוך שנוספו לו התיישן לפני מועד הגשת כתב התביעה ויש לדחות את התביעה בגינו.

המשיבים ישלמו למבקשת את הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪.

בית משפט השלום בנצרת ה"פ 33910-09-19 מוסלם נ' עריית נוף הגליל ואח' תיק חצוני: בפני כב' השופט הבכיר, יוסף סוהיל מבקש/תובע נאיף מוסלם משיבים/נתבעים 1.עריית נוף הגליל 2.מי נעם תאגיד מים וביוב איזורי בע"מ 3.מכבסת 24 7 בע"מ – (ניתן פסק-דין)

כידוע, חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), מורה כי נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות רשאי לעשות כן תחילה באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לכך על-ידי הגשת ערר על החלטתו של מנהל הארנונה לועדת הערר.

תקיפת החלטה של רשות מקומית בעינייני ארנונה ואופן שינוי הרישום של המחזיק, תיעשה בבית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: עניין אספיאדה לעיל, עניין קניון רמת אביב לעיל; ולמקרים דומים ראו פסקי הדין אליהם מפנה המבקשת, ה"פ 39806-09-16 שמעוני נ' עריית טבריה ואח' (18/11/2017), ואסמכתאות המובאות שם; ראו גם ע"א(נצ') 20091-01-18, ובקשת רשות העירעור לבית המשפט העליון ברע"א 6382/18).

...

בעניין קניון רמת אביב לעיל הודגש כי מסלול הערר נועד לברר טענות עובדתיות וטכניות העשויות לחייב בחינת מצב הדברים ב"שטח", כאשר ההכרעה בטענת "אינני מחזיק" היא הכרעה משפטית שאינה מוגבלת להיבטים עובדתיים בלבד, כשבדרך כלל גם טענה זו תתברר במסלול השגה וערר: "בעיקרו של דבר, מקובלת עליי טענת העירייה לפיה ההכרעה בטענת "אינני מחזיק" היא הכרעה משפטית שאינה מוגבלת להיבטים עובדתיים בלבד.

במובן זה אני סבורה כי המחלוקת בין הצדדים אכן נסבה בעיקרה על עילת "אינני מחזיק" ודינה להתברר בוועדת הערר – הגוף המומחה שהוסמך לכך על ידי המחוקק.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הנני מורה על סילוק ההמרצה נגד הנתבעת 1 מחמת העדר סמכות עניינית.