ערעור לגבי אי הכרה בזכאות לקצבת ילדים

עיקר טענות המשיב – הועדה התייחסה לטענת המערערת אודות אי השליטה בסוגרים וקבעה כי מדובר בליקוי אשר המערערת מיתנהלת לגביו באופן עצמאי.

הועדה העניקה נקוד בגין הנוכחות לה זקוקה המערערת ברחצה, הכירה בקושי בבצוע הקניות והעניקה נקוד כימעט מאקסימאלי, תוך שהיא מציינת כי המערערת מסוגלת לערוך את רשימת הקניות והתשלום.

החלטת הועדה – המערערת הופיעה בפני הועדה, בלווי בעלה, ומסרה את הדברים הבאים: "אני סובלת מפרקים, בעיות נפשיות ול"ד, מקבלת זריקות. לפני שנתיים שברתי את הקרסול. נושא של הסוגרים – סובלת מאי שליטה על השתן, יש לי בריחות בלילה ומשתמשת בפדים. קבלתי כדורים שלא עזרו וגרמו בתופעות לוואי. בעלי מקלח אותי, אני יושבת על כיסא. הוא עושה קניות, יש לי מנקה שמגיעה כל שבוע. יש 3 ילדים בבית, גרה בקומת קרקע. נעזרת בבעל ובילדים, יש גם עזרה בתשלום. מופנית עכשיו למרפאת כאב. לוקחת משככי כאבים ומשחות. סובלת מבעיות בנשימה, משתמשת ב- CPAP.". בעלה של המערערת מסר: "היא לא מתפקדת בכלל, לא התייחסו אליה ברצינות בועדה הקודמת.". בפרק "מימצאי הבדיקה הרפואית הנוכחית", הועדה רשמה את הדברים הבאים: "סובלת מדלקת מפרקים, מטופלת בסימפוני, קיימת איבחנה גם של פיברומיאלגיה והמלצה לטפול במרפ' כאב. השמנה מורבידית, 44 BMI, מ.א. שבר בקרסול בשנת 2016, משתמשת בקיבוע חצוני באייקאסט. קיימת הפרעה מעורבת ואי נקיטת שתן ללא הטבה עם טפול תרופתי בטוביאס והפרעת היסתגלות. לדבריה, משתמשת ב- CPAP ללא הטבה בתלונות על עייפות. בפני הועדה, מציגה אישורים על הפרעת שינה, דליפת שתן, ס. מידע רפואי ודו"ח אורתופד מבי"ח זיו.

מהפרוטוקול עולה כי הועדה התייחסה לתלונותיה באופן יסודי, בדקה אותה ונתנה את החלטתה על בסיס הממצאים אשר עלו בפניה, ומהם עלה כי המערערת תלויה בעזרת הזולת בפעולות אלה או אחרות, אך מידת תלותה לא מגיעה למידה הנדרשת בהתאם להוראות הדין על מנת לזכותה בגימלת שירותים מיוחדים.

...

דיון והכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות , וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה, ומכאן דין הערעור להידחות.

במעמד הדיון בעירעור, שבו הצדדים על טענותיהם תוך שהוסיף המערער וטען, כי שני אחיו הסובלים מאותו מצב רפואי הוכרו כזכאים לגימלת ילד נכה בעילת תיסמונת נדירה.

עניינו של המערער יוחזר לועדת ערר-ילד באותו הרכב, על מנת שתשקול קביעתה בעיניין מועד תחילת הזכאות בשנית, זאת בהתייחס למסמכים המפורטים להלן: מיסמך רפואי מיום 25.5.16 בו נרשם "...היום נמצא בגן חובה רגיל מדווח על קשיים רב תחומיים וחולשה...קשיים בעלית מדרגות..."; סיכום ביקור רפואי במכון לנוירולוגיה במרכז שניידר מיום 22.5.17 בו צוין "... אבא מתאר שילד מתקשה לעלות במדריגות, יש חולשה בהשוואה מילדים אחרים". "איהם לא מראה סימנים בלטים של מחלה, אך לפי דברי האב קיימת עייפות וחולשה יותר מבני גילו. בדיקה גנטית בוצעה עקב ערכים גבוהים של CPK ולא בשל סימנים קליניים. בבדיקה ריצה מעט מסורבלת..."; אישור היועצת החינוכית בבית הספר מיום 5.7.17 בו נרשם, בין היתר, "...התלמיד עם מחלה בשרירים ועם חולשה כללית בגוף, מתעייף בהליכה, עליה, וירידה במדריגות... מבחינה גרפו מוטורית מאוד מתקשה והוא איטי מאוד בבצוע המשימות, מגלה קשיים בהתפתחות השפה והבעה...". המערער, הוריו ובא-כוחו יוזמנו להופיע בפני הועדה ויתאפשר להם לטעון בפניה.

...

אין בידי לקבל את טענת המערער בדבר התעלמות הוועדה ממרכיב חולשת השרירים שכן, למקרא פרוטוקול ההחלטה עולה שהוועדה התייחסה לעניין חולשת השרירים ולצורך בעזרה בזמן מאמץ גופני, זאת במסגרת סעיף 9 לפרוטוקול בקובעה, כי המערער זקוק להשגחה קבועה מחודש דצמבר 2017 ועד ליום 30.6.19 "בגין החולשה בשרירים, זקוק ליותר עזרה בזמן שנדרש מאמץ." לא מצאתי ממש בטענות המערער, כי על הוועדה היה להביא במניין שיקוליה את ההשגחה המצטברת הנדרשת בעקבות מצבם הרפואי של שני אחיו, שכן הזכאות לגמלת ילד נבחנת ביחס לנתוני המערער ומצבו הרפואי בלבד וכל מקרה נבדק לגופו, כאשר ממכתב המשיב למערער מיום 11.1.19, המודיע לו על החלטת הוועדה (צורף לערעור) עולה, כי למערער שולמה תוספת בגין ילד נכה נוסף בשיעור 25%.

דין טענת המערער בדבר העדר תשלום הגמלה בפועל להידחות על הסף, שכן טענה זו חורגת ממסגרת הדיון בהליך דנן, בו בוחן בית הדין כאמור אם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

סוף דבר על יסוד האמור, דין הערעור להתקבל.

הועדה קבעה כי המערער לא עונה על הצורך בהשגחה קבועה חלקית בגין אלרגיה לחלב ומשכך לא זכאי לגימלת ילד נכה.

ב"כ המערער מוסיף וטוען כי הועדה אינה מסבירה או מבהירה מדוע לא תוכר זכאותו של המערער למול קביעת זכאותו הקודמת משך מספר שנים, נוכח זאת שהמבקש זכה בגימלה לפי בסיס של השגחה חלקית, משך כ- 4 שנים קודם להחלטת הועדה, אשר ממילא לא נסמכה על ארוע נשימתי.

ואולם בעיניין זה טועה הועדה שכן נשמט הימנה כי כבר בארוע חשיפתו של המערער מיום 27.8.12 נמצא כי עקב החשיפה "היום האדים והיה בקוצר... טופל בפניסטיל עם הטבה". וכן כי "קוצר נשימה ופריחה מופיעים גם קוצר נשימה ופריחה מופיעים גם במגע עם מוצרי חלב" ועל כן טעתה אף בקביעת ממצאיה אלה באופן יסודי.

...

כללם של דברים, על יסוד כל האמור, אני סבור כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין.

בענייננו, אני מורה על החזרת עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר, זאת משום שעניינו של המערער כבר חזר לאותה וועדה מכח פסק הדין של בית הדין הארצי וקיים חשש שהוועדה נעולה ומקובעת בעמדתה.

סוף דבר: (א) הערעור מתקבל.

בית הדין דן גם בטענה חלופית, לפיה המערערת זכאית לקיצבת שאיר מכח חיוב מזונות לפי סעיף 38 לחוק הגימלאות, ודחה גם טענה זו. בסעיף 38(א) לחוק הגימלאות (בנוסחו דאז) נקבע כך: "אדם שנתגרש מאישתו ואגב כך נתחייב בתשלום מזונותיה, על פי פסק דין או על פי הסכם בכתב, רואים את האשה, בעיניין זכויות הקשורות במותו לפי חוק זה, כאילו לא נתגרשה ממנו, ובילבד שאם תגיע לה קצבה, היא לא תעלה על סך המזונות שהאדם היה חייב בהם ערב פטירתו". על פסק דינו של בית הדין האיזורי הוגש ערעור – ע"ע (ארצי) 4477-11-15, פסק דין מיום 3.4.2017.

בית הדין הארצי קבע כך: "העירעור דנן – המופנה כלפי אי הכרה בזכאות המערערת מכוח סעיף 38 לחוק – נדחה. יחד עם זאת, על המערערת, ככל שתחפוץ בכך, לפנות לממונה בבקשה חדשה מתאימה מכוח סעיף 38(א) לחוק, וזאת בכפוף לשלוש ההערות הבאות..." הערות בית הדין הארצי היו בשלושה עניינים (ההדגשות במקור - ד.ו.): לעניין ההתיישנות וחוסר תום לבה של המערערת קבע בית הדין הארצי כי "אין מקום להכריע בשלב זה משטרם ניתנה החלטה מינהלית ביחס אליהן, וממילא טרם עמדה החלטה מינהלית כאמור לבקורת שיפוטית בפני בית הדין האיזורי. משכך, נבקש להבהיר כי אין בפסק דין זה משום הבעת עמדה כלשהיא ביחס לטענות אלה, אשר תתלבנה במסגרת הדיונית שקבע המחוקק. טענות הצדדים ביחס לאלה שמורות להן." בית הדין הארצי הורה שאם תוגש תביעה חדשה לממונה, עליו לבחון אותה בנפש פתוחה וחפצה והממונה לא יוכל לקבל את עמדתו על יסוד קביעות בית הדין האיזורי לגבי מהות ההסכם שהמערערת טענה שהוא מהוה הסכם מזונות (סעיף 17 לפסק הדין של בית הדין האיזורי).

בית הדין הארצי עמד על מהות החיוב במזונות בע"ע (ארצי) 57086-10-13 אלמונית - פלונית (27.07.2014; ההדגשות במקור – ד.ו.): "...על משמעותו של הביטוי "מזונות" בהקשר של זכאות לגימלת שאירים עמד בית המשפט העליון מפי השופט רובינשטיין בפרשת רוזנשטראוך, באלה המילים: "הביטוי "מזונות" משמעותו הרגילה היא דמי מחיה לבת זוג או לילדים, הנקבעים אם מכוח הדין האישי ואם לפי סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני מישפחה (מזונות), תשי"ט-1959.

...

התמונה הכוללת העולה מהראיות שהוצגו, שהן אותן ראיות שהיו לפני הממונה, מובילה למסקנה זהה, לפיה ההסכם עליו המערערת מסתמכת אינו הסכם מזונות ומשום כך אינה זכאית לגמלת שארים מהמשיבה, על יסוד הוראת סעיף 38(א) לחוק הגמלאות.

מעבר לכך יש להדגיש, כי מקום בו מדובר בכספי הקופה הציבורית, גם אם לטעמנו הממונה פעל מנקודת מוצא שגויה, אין זה סביר שהמערערת תוכר כזכאית לגמלה רק על יסוד פגם בשיקול הדעת של הרשות המנהלית.

לאור כל המפורט לעיל, לא מצאנו שנפלה טעות בהחלטת הממונה, ודין הערעור להידחות.

למשל ראה עמ"ש (חיפה) 1472-02-17 נ.כ נ' א.כ [פורסם במאגרים המקוונים]: " הלכה מושרשת היא, כי פסק-דין בנושא מזונות ומשמורת ילדים, לרבות פסק-דין המאשר הסכם בעניינים אלה, לעולם איננו סופי ואינו מהוה מעשה בית-דין, אך שינויו מותנה בקיומו של שינוי נסיבות מהותי שחל מאז נכרת ההסכם (ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו (3) 179, ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו (3) 187).

מבלי לגרוע מהמסקנה אליה הגעתי בכל הנוגע לאי ביטול ההסכם נוכח הוראות הדין בעיניין שינוי זמני שהות שנקבעו בהסכם ונוכח טענותיה של התובעת בעיניין זה , אומר כי אף טענותיה של התובעת בעיניין זה אינן מסייעות לה , שכן התובעת בעצמה אינה מבהירה ואינה מפרטת בכתב התביעה מהו השינוי המבוקש בזמני השהות.

למשל ראה סע' 9 לכתב התביעה "הקטינה הוכרה עד עובר לפרידת הצדדים כבעלת צרכים מיוחדים בצרוף מחלת אפילפסיה פעילה ובמועד פרידת הצדדים וחתימת ההסכם הקטינה אף הוכרה כנכה במוסד לביטוח לאומי ובעקבות כך הוכרה זכאות לקיצבת ילד נכה". עוד ראה סע' 13א' לכתב התביעה.

זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ממועד קבלת פסק הדין.

...

מכאן, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

תוצאה ומסקנה, התביעה לביטול ההסכם – נדחית.

נוכח נימוקי פסק הדין ובשים לב להסדר הדיוני שהגיעו אליו הצדדים 13.9.2023, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט על הצד הנמוך בסך של 3,000 ₪ .